1. שמעון פרס: משרתם של אילי הון

מי שהשלה את עצמו כי אחרי שני נשיאי מדינה שסרחו, עזר ויצמן המנוח ומשה קצב, תתעשת הכנסת ותבחר נשיא מזן אחר כנראה אינו מכיר לאשורה את המציאות הישראלית. חברי הכנסת - רובם מריונטות נטולות דעה עצמאית, הדבקות בכיסאן בחרדה כרונית - העניקו השבוע את קולם לאדם שרוחו הרעננה אינה אלא גל אובך של מנהל לא תקין.

למרבה הצער, הנשיא התשיעי, שמעון פרס, האמור להיכנס למשכן במחצית החודש הבא, לא יביא עימו אף בשורה מוסרית למדינת ישראל מוכת השחיתות. מי שמכיר אותו מקרוב, יודע שפיו ולבו מעולם לא חיו זה עם זה בהרמוניה, אמירת אמת איננה נר לרגליו, וביצור שלטון החוק אינו עומד בראש מעייניו. דוגמאות לכך מצויות למכביר. די אם ניזכר, למשל, כי לפני כעשרים שנה, כשכיהן כראש ממשלת האחדות של המערך והליכוד, הוא פעל יחד עם משנהו, יצחק שמיר, להדחת היועץ המשפטי לממשלה דאז, פרופ' יצחק זמיר (לימים שופט בבית המשפט העליון), בגלל נחישותו של האחרון להעמיד לדין פלילי את ראש השב"כ דאז, אברהם שלום, וכמה מבכירי השירות בגין מתן עדות שקר ובידוי ראיות בפרשת קו 300.

גם צביעותו של פרס היא מן המפורסמות. עדות טרייה לה ניתן למצוא, למשל, בעדותו בפני ועדת וינוגרד, החוקרת את כשלי הדרג המדיני והצבאי במלחמת לבנון השנייה. לפי התמלילים שפורסמו באחרונה, פרס גילה לחברי הוועדה המופתעים כי בעצם התנגד ליציאה למלחמה. כשנשאל מדוע לא הביע דעה זו בישיבת הקבינט שהתכנסה לאשר את היציאה למלחמה, ענה כי כמשנה לראש הממשלה, הוא חש חובה להעניק גיבוי למהלכיו של אהוד אולמרט, וכי ממילא היה בקבינט רוב להצעה. לקרוא ולא (או כן) להאמין.

פרס הוא חובב מתנות ותיק, במיוחד כשמדובר במתנות יקרות ערך מאילי הון. כך, למשל, בשנות השמונים, בעת שכיהן כראש הממשלה, קיבל שעון זהב יקר מאיש העסקים דוד בלאס, תורם נדיב למפלגת המערך, שמאוחר יותר הואשם בהונאת הגופים הכלכליים של הקיבוצים בעשרות מיליוני דולרים, הורשע ונכלא. כשדבר הענקת התשורה נחשף בעיתונות, פרס המבוהל מיהר להחזיר את השעון (להגנתו, טען כי מדובר במתנת יום-הולדת, אך השעון נרכש בוונציה יותר משבועיים לאחר מועד יום הולדתו), אך טיב קשריו עם בלאס - בין היתר, פרס השתדל עבורו במוסדות הקיבוצים, ואף דאג להזרים מאות-מיליוני דולרים מקופת המדינה לקופה המדולדלת של התיישבות העובדת למרות שידע מראש שמדובר במענקים אבודים - לא נחקר מעולם. למרבה החוצפה, בשלב מסוים העלה פרס את שמו של בלאס כמועמד מפלגת העבודה לתפקיד שר האוצר. האיש שלפי שיקול דעתו האחראי של פרס היה מתאים לנהל את קופת המדינה הספיק מאז להיות מעורב בעבירות של הלבנת ההון, לצבור חובות של כמאה מיליון דולר ולהסתבך עם גורמים בעולם התחתון, אשר לפני כשנתיים הטמינו מטען חבלה על מפתן ביתו.

בתפקידיו הציבוריים השונים, פרס ידע לגמול לידידיו העשירים על נדיבותם המופלגת כלפיו. איל ההון ברוס רפופורט, לדוגמא, שתרם כספים רבים למפלגתו של פרס, שימש במחצית השנייה של שנות השמונים כמתווך בעסקה שבה ממשלת ישראל, בראשות פרס, התחייבה שלא לפגוע בתוואי צינור נפט גדול שתוכנן להיבנות בין עירק לירדן - התחייבות שהכניסה לימים את ישראל לבעיה ביטחונית, כי אנשי טרור מיקמו את בסיסם בצמוד לתוואי הצינור; וכשכיהן כשר האוצר, פרס לא היסס להושיט סיוע חריג לאיל ההון אריה גנגר, חברו של אריאל שרון, כאשר הלה רכש מהמדינה במחיר מציאה את השליטה בחברת חיפה כימיקלים. בתמיכת פרס, חיפה הוגדרה כעיר פיתוח, מה שסייע לגנגר לקבל מהמדינה מענקים ופטור ממסים.

האזרח מספר אחד במדינה מעולם לא יצא חוצץ נגד השחיתות הפושה בקרבנו. הוא מילא את פיו מים בכל הנוגע לחשדות נגד משפחת שרון, ובהמשך בחר בזכות השתיקה גם בכל הנוגע למעשיו הפליליים של אולמרט, הפוליטיקאי המושחת ביותר בתולדות המדינה. עניינו היחיד בשחיתות של אולמרט היה דווקא מאספקט אחר: פרס - מומחה בעל שם לחתרנות בלתי-נלאית, שהשנים רק היטיבו עימה - קיווה בסתר לבו שיוגש כתב אישום פלילי נגד ראש הממשלה, שייאלץ את האחרון להתפטר; בתרחיש כזה, סביר שפרס היה מתבקש, "בלחץ הציבור" וב"דין התנועה", לתפוס (באופן זמני, שכרגיל היה הופך עד מהרה לקבוע) את מקומו.

כנשיא, פרס ימשיך במסעותיו התכופים בעולם, אך הפעם לא יזדקק למטוסים הפרטיים של ידידיו המיליארדרים. רק אולמרט, חובב נסיעות ותיק בזכות עצמו, יכול להתחרות בפרס בקצב הנסיעות ובקשרים הגלויים והעלומים עם אילי הון מקומיים וזרים, חלקם חברים משותפים של שניהם. רק לפני שנה דנה ועדת האתיקה של הכנסת בתלונה שהגישה עמותת אומ"ץ נגד פרס ונגד שלושה פוליטיקאים בכירים נוספים - בנימין (פואד) בן-אליעזר, חיים רמון ודליה איציק - שבאמצע שנת 2004 טסו למונקו כדי להשתתף בטקס חתונתו של איל ההון אהרן פרנקל והתארחו בסוויטות מפוארות בנסיכות, על חשבונו של המיליונר הנכלולי, שממשלת ישראל מעולם לא בדקה כראוי את ציציותיו המפוקפקות, ואף רקמה עימו עסקות משתלמות במזרח אירופה וברוסיה. פרנקל, איך לא, תרם כספים למרכז פרס לשלום.

בתלונה שהגשנו, דרשנו מוועדת האתיקה להורות לארבעה להחזיר את תמורת הנסיעה והאירוח, בהיותה טובת הנאה שקיבלו שלא כחוק. חברי הוועדה קיבלו את עמדתנו, קבעו שמדובר בעבירה משמעתית, נזפו בפרס, רמון ובן-אליעזר וחייבו אותם לשלם על הנסיעה והאירוח. איציק נחלצה מן הפרשה בשלום, לאחר שהודיעה לוועדה כי נסעה למונקו כבת-לווייתו של פרס.

בוועדת האתיקה תלויה ועומדת תלונה נוספת שהגישה לפני חודשים ספורים עמותת אומ"ץ נגד פרס, בגין קבלת תרומות אסורות במהלך התמודדותו מול עמיר פרץ על הנהגת מפלגת העבודה. המדובר בתרומות בסך שלוש-מאות ועשרים אלף דולר שהעניקו למטה הבחירות של פרס שלושה אילי הון הנהנים מעטיני השלטון. אחד מהם, חיים סבן, רכש את גרעין השליטה בבזק, ובכל זאת קיבל משרת תקשורת דאז, דליה איציק (שבפריימריז המדוברים שימשה כאחד מראשי מטה פרס), היתר להמשיך ולהחזיק במקביל בחבילת מניות בחברת קשת, זכיינית הערוץ השני, חרף סוגיית הבעלות הצולבת.

התלונה, שהתבססה על דוח נוקב שחיבר בעניין מבקר המדינה, הוגשה ליועץ המשפטי לממשלה בתוספת בקשה שיורה על פתיחת חקירה פלילית נגד פרס, בחשד לקבלת שוחד. מני מזוז דחה את הבקשה (כשם שדחה את בקשתנו להורות על פתיחת חקירת משטרה נגד איציק, בגין מעורבותה בפרשת התרומה מסבן), אבל המליץ לעמותה להגיש תלונה נגד פרס לוועדת האתיקה של הכנסת, כפי שאכן עשינו.

למרבה הצער, הוועדה אינה עושה את מלאכתה נאמנה. בתחילה הודיע לי יו"ר הוועדה, ח"כ חיים אורון, שהיא איננה דנה בתלונות על תרומות. באחרונה חל אומנם שינוי במדיניות הזו, אבל הואיל ופרס יחדל בעוד זמן קצר לשמש כחבר כנסת, ספק האם הוועדה תדון בתלונתנו. קרוב לוודאי שגם מזוז לא ירצה להתעמת עם נשיא נבחר.

אף שהכנסת, ולא העם, היא הבוחרת את הנשיא, מסעו הכמעט-כפוי של פרס למשכן הנשיא (הרי כמו תמיד, הוא לא באמת רצה בכך: "ביקשו ממנו", והוא נעתר להפצרות) לווה במודעות תמיכה גדולות בו שפורסמו בעיתונות, כנראה בניסיון ליצור לחץ ציבורי על חברי הכנסת לפצות את פרס על העוול שלכאורה נגרם לו לפני שבע שנים, כשמשה קצב, בניגוד לתחזיות המוקדמות, "גנב" את הנשיאות מתחת לאפו של פרס. איש טרם שאל מי מימן את המודעות מאירות העיניים ואת צבא הקמפיינרים המיומן שהקיף את פרס במרוץ הנוכחי.

כל המכשולים הוסרו אפוא. בקרוב יוכל פרס לברך על המוגמר ולהתחיל לארח במשכן הנשיא את מיטב אילי ההון. מעניין כיצד ימשיך לפעול מרכז פרס לשלום בתקופת נשיאותו. לפחות דבר אחד ניתן לומר: משכן הנשיא, בניגוד לבניין מרכז פרס לשלום, לא הוקם תוך הפרה של חוקי בנייה, על קרקע (לחוף ימה של יפו) שהיתה מיועדת לשמש כפארק ציבורי ונקנתה מעיריית תל אביב במחיר כמעט אפסי. אלו נשיאיך, ישראל.

לאולמרט יש סיבה טובה להיות מרוצה מאוד מבחירתו של פרס. מבחינתו, הוא הרג שתי ציפורים במכה אחת: נפטר מצלו המאיים של פרס ליד שולחן הממשלה; וקיבל נשיא אשר בעת הצורך, אם וכאשר אולמרט יועמד למשפט ויורשע, יעדיף את מידת הרחמים על מידת הדין ויחון אותו (ולא רק אותו, אלא גם אישי ציבור נוספים שסרחו).

אך אל לו לאולמרט לנוח על זרי הדפנה. להיפך, כשם שברומא העתיקה נצטווה הקיסר: "זכור את המת" (ממנטו מורי), כדי שיבין את מגבלות כוחו כבן תמותה, כך הוא צריך לשנן לעצמו כל הזמן: "זכור את החתרן"; שכן סביר להניח שהנשיא פרס ימציא לעצמו עם הזמן סמכויות חדשות, ינהל מדיניות חוץ עצמאית משלו שתקרא תגר על זו של ראש הממשלה וייתפס בעולם כמנהיג האמיתי של מדינת ישראל. זכור, אהוד: נמר מפא"יניק אינו מחליף את חברבורותיו.

2. אהוד ברק: חסידם של המיליונרים

אם אהוד ברק יהיה ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל, אני מציע מראש לא לצפות שהכתרתו תביא עימה בשורה של ממש למאבק לשמירה על טוהר המידות. אמנם, בנאום שנשא השבוע עם היבחרו לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה, הוא הכריז כי בכוונתו לטפח את שלטון החוק, אך ברק כמו ברק: שיקוליו הפוליטיים גברו תמיד על מחויבותו למנהל תקין. חסידיו הבטיחו תחת כל עץ רענן שהוא השתנה, שהוא אינו הברק של פעם. ייתכן. אך השינוי הוא בראש ובראשונה בכך שבינתיים הוא הפך למיליונר המסתופף בחברת אנשים שכמותו בדירתו היקרה במרומי מגדלי אקירוב בתל אביב, אשר ממנה ספק האם ניתן לראות את המצוקות החברתיות, המחסור והדלות שהם מנת חלקם של חלק ניכר מאזרחי המדינה.

בדומה לאולמרט, ידידו הוותיק, זיקתו של ברק לאילי ההון התחדדה בעת שכיהן כראש הממשלה (וכמו אולמרט, לא עשה חיל בתפקיד הזה). אחד ממעשיו האחרונים של ברק טרם העברת שרביט השלטון לשרון היה פנייה אישית מטעמו אל נשיא ארה"ב דאז, ביל קלינטון, בבקשה שיחון את איל ההון מארק ריץ', שנמלט לשווייץ מאימת רשויות המס האמריקניים, שביקשו למצות עימו את הדין לאחר שנחשד בהעלמות מס חמורות ובסחר לא חוקי עם אירן. הנימוק לפנייתו של ברק היה שהמיליארדר היהודי העניק "סיוע מיוחד" למדינת ישראל: ריץ', תורם נכבד למוסדות שונים בישראל, שסייע לקהילת המודיעין שלנו במאמציה לאיתור השבויים והנעדרים. מה שברק שכח לציין בפנייתו לקלינטון הוא שריץ' היה בין התורמים למטה הבחירות שלו בעת שהתמודד מול בנימין נתניהו על ראשות הממשלה.

ידיד אחר של ריץ', אולמרט, באותה העת ראש עיריית ירושלים, פנה אף הוא אל קלינטון בנידון, וכך עשו עוד רבים (ביניהם יו"ר הכנסת דאז ונביא הזעם החדש של ישראל, אברהם בורג). הלחץ עשה את שלו: רגע לפני שעזב את הבית הלבן אישר קלינטון את בקשת החנינה, וזאת בלי לשתף בהחלטתו, כמקובל, את משרד המשפטים. ההחלטה עוררה זעם ציבורי עצום בארה"ב, עד כדי כך שהקונגרס החליט לחקור את המניעים שעמדו ביסודה. בין היתר, נטען שאשתו לשעבר של ריץ', דניס, תרמה כספים רבים למפלגה הדמוקרטית ולמרוץ של הילארי קלינטון לסנאט. לא הזיקה גם העובדה שפרקליטו של ריץ' היה יועץ הבית הלבן בזמן כהונתו של קלינטון. גם במעצמה הגדולה בעולם ההון אינו שומר מרחק מהשלטון.

גם בישראל נשמעה ביקורת על התגייסות הפוליטיקאים למען עבריין נמלט. מי שלא הצטרפה למגנים היא התנועה לאיכות השלטון, שקיבלה בשעתו תרומה נדיבה מריץ', וככל הנראה העדיפה להצניע את העובדה הזו.

נחזור לאולמרט וברק: למרות שבחודשים האחרונים חל צינון מסוים ביחסיהם, מאז שברק מתח ביקורת על התנהלות הממשלה בניהול מלחמת לבנון השנייה, לא נשמעה מפיו של ברק אף מילת גינוי על שחיתותו האישית של אולמרט. רק לקראת מועד הבחירות לראשות מפלגת העבודה החל ברק למלמל כמה מילים בנושא, וגם זאת עשה כמי שכפאו השד אופיר פינס.

בחודשים האחרונים מתנהל משרד מבקר המדינה בדיקה מקיפה של התנהלות ממשלות ישראל השונות בסוגיית רכישת הגז הטבעי. הבדיקה, שבמהלכה נחשפו עובדות מאלפות, מתמקדת בכמה החלטות לא ברורות די צרכן שהתקבלו במשך השנים, בהן החלטתו של ברק, בעת שכיהן כראש הממשלה, להעניק לרשות הפלשתינית זיכיון לביצוע קידוחי גז מול חופי עזה. לפי יודעי דבר, היא נתקבלה בלחצו ובתיווכו של שכנו בכוכב-יאיר, איש העסקים המנוח יוסי גינוסר, לשעבר בכיר בשב"כ, אשר ניהל קשרים עסקיים ענפים ומשתלמים מאוד עם בכירים ברשות, וככל הנראה היה אמור "לגזור קופון" בעסקה.

אם לא די בכך, המבקר חוקר במקביל פרשה נוספת הקשורה לברק: במהלך התמודדותו האחרונה על הנהגת מפלגת העבודה, אנשיו לא היססו לקבל תרומה מאיש עסקים ישראלי שהורשע בדין בשווייץ בגין הלבנת הון. עמותת אומ"ץ היא זו שפנתה אל המבקר בבקשה שיבדוק האם קבלת התרומה נעשתה בידיעתו ובברכתו של ברק.

דומה שברק לא למד את הלקח המתבקש מחקירת המשטרה הסבוכה בפרשת עמותות הקש שלו, חקירה שנפתחה בעקבות דוח חמור שפרסם מבקר המדינה לשעבר, השופט (בדימ.) אליעזר גולדברג. בחקירה ההיא, ממנה יצא חבול אך ללא כתב אישום, ברק חייב תודה גדולה לעו"ד יצחק הרצוג, באותה העת מזכיר הממשלה והיום שר הרווחה, שניצל את זכות השתיקה ומיאן לספר את הידוע לו על התנועות הסיבוביות של הכספים שהגיעו לעמותות הללו. בשעתו תקפנו כולנו בבליסטראות את השר לשעבר אריה דרעי בגלל שתיקתו, והנה בוז'י שלנו, ששתק גם הוא, לא רק שנהנה מחסינות, אלא אף זכה ליחסי ציבור טובים, שסייעו לו להתברג בצמרת מפלגתו בבחירות הפנימיות האחרונות שנערכו בה.

הרצוג נמנה כיום עם הכוורת של ברק, הכוללת שני שרים נוספים שבלשון המעטה לא התבלטו בשנים האחרונות ביושרם: הראשון שבהם - שר החקלאות, שלום שמחון, שנגדו מתנהלת חקירת משטרה בחשד שקיבל טובות הנאה מחברת ק.א.ל. להטסת מטענים חקלאיים (לפי המידע שהגיע אל עמותת אומ"ץ והועבר למבקר המדינה, שמחון, בני משפחתו וחברים של ילדיו טסו לחו"ל בחינם במטוסי חברת המטענים. השר הכחיש בשלב הראשון שטס על חשבון ק.א.ל., אבל בהמשך שינה כיוון וטען שהחזיר לה את עלות נסיעתו). שמחון גייס עבור ברק קולות רבים במושבים, וכל הסימנים מעידים שבמגזר הזה פעלה שיטת ה"תן וקח". עמותת אומ"ץ ריכזה חומר מאלף בנושא, חומר שהועבר לבדיקת מבקר המדינה.

השר השני - שר התשתיות, בנימין בן-אליעזר - טבל בשחיתות מאז נכנס לחיים הפוליטיים ואינו מהסס גם היום לבעוט בשלטון החוק בראש חוצות, תוך שהוא מוסיף לגלות חוסר רגישות לכספי הציבור. כך, למשל, באחרונה התקיים בממשלה דיון על התוכנית לחתימת הסכם לרכישת גז טבעי מחברת בריטיש גז, הקשורה לרשות הפלשתינית. הספק המתחרה, יוסי מימן, בעל מניות בחברה שבה שותפה ממשלת מצרים, טען כי אחד השותפים הסמויים בחברת בריטיש גז הוא לא אחר מאיל ההון האוסטרי מרטין שלאף, בעליהם של הקזינו ביריחו ואוניית ההימורים בחוף אילת. שלאף מחובר לכל הצמרת הפוליטית בישראל - משפחת שרון, אולמרט, רמון, אביגדור ליברמן - וגם פואד מנסה כנראה להצטופף בחיקו. אגב שלאף, כדאי לציין שאחד מיועציו הבכירים - שמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה בימי כהונתו של יצחק רבין - מילא באחרונה, במקרה או שלא במקרה, תפקיד בכיר במסע הבחירות של ברק לראשות מפלגת העבודה. שבס, אדם שהורשע בדין פלילי, ממתין כעת לתמורה מברק. פואד בהחלט יכול להיות הצינור להעברת האתנן.

דוגמא נוספת להתנהלותו הבעייתית של פואד היא ניסיונותיו לשנות החלטה קודמת של משרדו, שנתקבלה בעצה אחת עם משרד האוצר, לפיה לא ייפתח מחדש מכרז לייצור חשמל פרטי במישור רותם, מכרז שבו זכתה בשעתו חברה בבעלות האחים עופר. החברה מבקשת לשנות את המחירים המקוריים שנקבעו במכרז, ובאופן זה לשאוב מקופת המדינה כחמישים מיליון דולר נוספים. מזל שעל קופת המדינה שומר כיום לא חתול המלקק שמנת, אלא החשב הכללי ד"ר ירון זליכה, אשר מוכן להתעמת עם כל גורם השולח את ידיו שלא כדין אל קופת המדינה, ובכלל זה עם אוליגרכים מסוגם של סמי ויולי עופר. שר התשתיות, שאמור להתייצב לצידו של החשב בהגנה על האינטרס הציבורי, מעדיף כנראה את הצד שעליו מרוח הקוויאר.

פואד הצליח לגייס עבור ברק קולות רבים במגזר הערבי, בסיוע קבלני קולות גלויים וסמויים (בל נשכח שהוא כיהן בעבר כשר השיכון והבינוי, ומאז מכיר קבלנים מכל הסוגים). מה שמעורר דאגה הוא החשדות, הנתמכים בחלקם בעדויות מצולמות, שבמגזר הזה נקנו הפעם קולות בסיטונות, ובכמה קלפיות זויפו התוצאות באופן בוטה. כשהתעוררו בעבר חשדות דומים נגד עמיר פרץ, בעת ההתמודדות הקודמת על ראשות המפלגה, היה זה ברק שיצא חוצץ נגדו ותבע מהמשטרה לחקור את הזיופים. הפעם לא נשמע קולו, למרות שהחשדות מצביעים על כך שחלק מהקולות שקיבל בבחירות אינם כשרים, תולדה של הצבעות כפולות או פיקטיביות.

תופעה חדשה בפוליטיקה הישראלית: ברק השותק. בעצת מנהל הקמפיין שלו, עו"ד אלדד יניב, הוא שתק לאורך כל מסע הבחירות שלו, סירב להשיב לשאלות העיתונאים והסתפק בחוגי בית חשאיים ובמפגשים סגורים עם חברי המפלגה. בעידן של ספינים ותחמונים, אולי באמת עדיפה השתיקה, אך במוקדם או במאוחר יצטרך ברק, שר הביטחון החדש, למחול על כבודו ולהציג את משנתו בפני הציבור. בין היתר, יצטרך להסביר באופן ברור האם ומתי מפלגת העבודה שבראשותו תפרוש מממשלת אולמרט. מאידך, גם אם יתחייב לתאריך נקוב, למשל מועד פרסום הדוח הסופי של ועדת וינוגרד, אפשר לסמוך על החברים אהוד א' ואהוד ב' שבהתקרב שעת השי"ן, הם ימצאו את התירוץ להאריך את ימיה של הממשלה המכהנת.

1. אולמרט: עבריין סדרתי מבוקש

אם הייתי אולמרט, וטוב שאינני, הייתי לבטח מודאג מחקירתו המסתעפת של שר האוצר, אברהם הירשזון, החשוד כי בתקופה שבה כיהן כיו"ר הסתדרות העובדים הלאומית, היה מעורב בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מנהל, מרמה והפרת אמונים ורישום כוזב במסמכי תאגיד. החקירה הרי כבר הגיעה לפתחו של ראש הממשלה: החוקרים בודקים את החשד שמטה הבחירות שלו בירושלים קיבל בשעתו סכומי כסף ניכרים מכספי מעילתו של הירשזון. אולמרט סבר כנראה שכספים אלה הם הלוואה עומדת, שאין צורך להזדרז להחזירה, אף כי חלפו מאז כבר כמה שנים; כפי שהגונב מגנב פטור לכאורה מעונש, כך הלווה מחשוד בגניבה פטור בפועל מהחזר.

ככלל, חקירת הירשזון הביאה לתודעת הציבור את שיטת המזוודות המלאות בדולרים והמעטפות העמוסות בשטרות ישראלים. למען הסר ספק, לא מדובר ב"פטנט" בלעדי של שר האוצר. גם ראש הממשלה שמע על השיטה הזו, ואולי גם מנהלת לשכתו המושעית, שולה זקן (שאולמרט חלק לה באחרונה כבוד מיוחד כשהגיע במפתיע לביתה במהלך אירוע משפחתי, אולי כדי ללחוש משהו באוזנה תוך כדי לחיצת היד).

לאולמרט ולהירשזון, חברים ותיקים, יש היסטוריה משותפת (שעדיין עלומה בחלקה) של "גלגול" כספי ציבור בהסתדרות העובדים הלאומית ובקופת החולים שלה. בשעתו חשף השבועון "העולם הזה" שאולמרט הרבה לנסוע לשוויץ, מעבר למה שהתחייב מתפקידיו הציבוריים; דומה כי ככל שהלך וגדל הונו הפרטי, כך גבר קצב נסיעותיו. היו שטענו בפני כתב "העולם הזה" שאולמרט ניהל מציריך שיחות טלפוניות אל הירשזון, ששהה בארץ. הירשזון, מצידו, הקפיד לא להיראות בשוויץ בחברתו של אולמרט. מדי פעם הוא העדיף לנסוע דווקא ללאס ווגאס.

במהלך השנים, אולמרט התייחס להירשזון לא רק כאל שותפו למסע חתחתים אישי ופוליטי, אלא גם, ובעיקר, כאל כקצין המבצעים שלו, שיכול לרקום עבורו כל מיני קומבינות, ובעיקר לטשטש עקבות. לא במקרה הפקיד אולמרט בידיו של הירשזון את משרד האוצר: כך יכול היה להמשיך ולשלוט בקופת המדינה, ובעת ובעונה אחת לדאוג לאינטרסים של ידידיו אילי ההון. לשם כך נטל סיכון לא מחושב והפקיר את בטחון המדינה בידיו הלא-אמונות של עמיר פרץ.

אולמרט, בעל החושים העבריינים המחודדים, לא קרא היטב את המפה בכל הנוגע למינוי הירשזון לשר האוצר. כך, למשל, הוא לא ייחס חשיבות ראויה להסתבכותו הכספית של עופר הירשזון, בנו של שר האוצר, שצבר חובות כספיים עצומים לבנקים בתקופה בה כיהן אביו כיו"ר ועדת הכספים של הכנסת, החולשת גם היא על ברזי כספי המדינה. מאמציה של עמותת אומ"ץ להביא לנטרולו של הירשזון מטיפול בנושאים בנקאיים בוועדה לא צלחו. בסופו של דבר, הירשזון הבן זכה, כמה מפתיע, להקלות משמעויות מצד הבנקים בהסדרת חובותיו. פרשה זו עדיין נבדקת על-ידי עמותת אומ"ץ. לפי חשד הנבדק עתה במשטרה, חלק ממיליוני השקלים שגנב הירשזון (בסיוע אחרים) מן הקופה הציבורית הועבר לבנו הסורר, לצורך כיסוי חובותיו.

על-רקע החשדות החמורים נגד הירשזון, פניתי אל ראש הממשלה ואל היועץ המשפטי לממשלה בבקשה שיפעלו להשעייתו מתפקידו. הואיל והסיכויים לכך קלושים, צפויה עתירה לבג"צ; ואשר להירשזון עצמו, מתוך היכרות עימו, אינני מעלה על דעתי שיסכים לשמש עד מדינה נגד אולמרט בפרשה זו. ראשית, זה לא יועיל לו מבחינה האישית, והקריירה הציבורית שלו ממילא עומדת על כרעי תרנגולת מרוטת נוצות. שנית, לפי כל הסימנים, בעתיד הלא רחוק ייחשפו פרשות פיננסיות מביכות נוספות שבהן הוא מעורב עם אולמרט. השניים האלה, לא נעים לומר, מחזיקים זה את זה במקום אסטרטגי.

לאמיתו של דבר, פרשת הירשזון דחקה בשלב זה, לקרן זווית, את החקירות והבדיקות המתנהלות בימים אלה נגד אולמרט עצמו: ניסיון להטות את המכרז למכירת גרעין השליטה בבנק לאומי; הענקת הטבות באמצעות מרכז ההשקעות במשרד התמ"ת ללקוחות של שותפו לשעבר, עו"ד אורי מסר, שקשריו עימו מעולם לא נותקו; מינויים פוליטיים במרכז לעסקים קטנים; ומעל הכול, פרשת קבלת שוחד בסך מאות-אלפי דולרים בעסקת רכישת הבית ברחוב כרמיה בירושלים.

אולמרט הוא נחקר ותיק במשטרה וברשויות חוק אחרות. ספרתי ומצאתי שעד כה הוא נחקר בלא פחות משמונה פרשיות, ובחלקן תחת אזהרה. חקירה אחת הניבה העמדה לדין - פרשת חשבוניות המס הכוזבות של הליכוד - וגם זאת בזכות עתירה שהגישה בשעתו עמותת אמיתי (גלגולה הקודם של עמותת אומ"ץ). היה לי הכבוד המפוקפק להיות חתום על התצהיר שחשף את מעללי אולמרט בפרשה זו. הנחיית בית המשפט העליון להעמידו לדין פלילי לא הובילה לתוצאה המקווה: הוא ניצל בעור שיניו מהרשעה, בין היתר בזכות קניית עדים. גם הפעם לא יניח את ראשו לגיליוטינה, אלא יעשה הכל כדי לשבש מהלכי חקירה, לגייס עדים ולשכנע אחרים שלא להעיד נגדו.

לראיה, בחודשים האחרונים ניסו שליחיו לדבר עבירה לבצע סיכול ממוקד בכמה אנשים וגופים שטיווחו לעברו, בהם מבקר המדינה, השופט (בדימ.) מיכה לינדנשטראוס; יועצו המיוחד למלחמה בשחיתות, ניצב (בדימ.) יעקב בורובסקי; החשב הכללי במשרד האוצר, ד"ר ירון זליכה; עמותת אומ"ץ; יואב יצחק ואתר "חדשות מחלקה ראשונה"; ועבדכם הנאמן. התוצאות, איך לומר, עלובות למדי: המבקר הספיק להתעשת; בורובסקי זוכה (בלי קניית עדים) ושב לתפקידו; זליכה ממשיך במאבקו להשלטת מנהל תקין במסדרונות השלטון; עמותת אומ"ץ מוליכה מאבק ציבורי חריף נגד השחיתות, ואתר "חדשות מחלקה ראשונה" עומד בראש המערכה התקשורתית.

באחרונה החליט אולמרט להסיר את הכפפות והצטרף בגלוי למערכה נגד חושפי מעשי שחיתותו. כראש ממשלה, אין הוא יכול יותר להרשות לעצמו לנהוג כפרחח. הצעדים שהוא נוקט נראים על פניהם "ממלכתיים" יותר מאלו שנקט בעבר. הבולט שבהם: אי-שיתוף פעולה עם מבקר המדינה. הצעד הראשון שלו, בהקשר זה, היה למנוע מהמבקר להציג בפני הוועדה הפרלמנטרית לביקורת המדינה את דוח הביניים שחיבר על מחדלי הטיפול בעורף במלחמת לבנון השנייה. ראש הממשלה ואנשיו, שנמנעו מלענות לשאלות שהגיש להם המבקר, טענו כי לא ניתנה להם הזכות להגיב על הדוח וכי למבקר אצה הדרך להקדים את ועדת וינוגרד. הם גייסו לעזרתם את אלוף פיקוד העורף, שעתר לבג"צ בדרישה למנוע את פרסום דוח הביניים של המבקר עד השלמת הליך התגובה. המבקר נאלץ להניח בפני חברי הוועדה דוח צמחוני, ואולמרט הרוויח זמן נוסף. עמותת אומ"ץ הזדרזה הגיש לוועדת האתיקה של הכנסת תלונה נגד אולמרט, בנימוק שהתנהגותו מבזה את הכנסת ואת חבריה, אך הוועדה קבעה כי הואיל ואולמרט פעל במקרה הזה כראש ממשלה ולא כחבר כנסת, אין מקום לנקוט בצעדים נגדו.

מגמה זו מאפיינת גם את התנהלותו של ראש הממשלה מול המבקר בפרשת הבית ברחוב כרמיה: חוסר שיתוף הפעולה ואי-המענה על שאלות שהעביר לו המבקר מעידים כי אולמרט נחוש לתעתע במבקר, להרוויח זמן ולגייס עדי שקר ושמאי כזב. כולי תקווה שלינדנשטראוס יגייס את נחישותו ויפרסם סופסוף את הדוח שלו על הפרשה, דוח שחומרתו תחייב את היועץ המשפטי לממשלה להורות למשטרה לערוך חקירה מקדימה, שעשויה להוביל לכתב אישום נגד אולמרט.

לא במקרה ביטא בימים האחרונים פרקליט המדינה, עו"ד ערן שנדר, את חששו לנוכח המתקפות החוזרות ונשנות הנשמעות באחרונה מצד גורמים שונים על הפרקליטות, מתקפות שבחשבון אחרון נועדו להחליש אותה ולרפות את ידיו של מני מזוז מלמצות את הדין עם ראש הממשלה. יודעי דבר מעריכים כנראה שמזוז ינסה להתחמק מליטול אחריות להגיש נגד אולמרט כתב אישום באחת מפרשות שחיתותו, מחשש שתוצאתו המתבקשת של המהלך הזה - פרישת ראש הממשלה מתפקידו - תחולל תוהו ובוהו בהנהגת המדינה בתקופה כה רגישה מבחינה ביטחונית. אל חשש: עמותת אומ"ץ תעמוד על המשמר כדי להבטיח שמזוז לא ימעל באמון הציבור ויפעל ברגישות אך בנחישות למצות את הדין עם אולמרט.

בקרוב צפויות לאולמרט צרות גם מכיוון ועדת הבדיקה שהוא עצמו מינה (בחטא): ועדת וינורד. ההודעה שפרסמה הוועדה הפתיעה את ראש הממשלה: הוא לא היה ערוך באמת לתרחיש שדוח הביניים שלה, שיתפרסם אחרי חג הפסח, יכיל מסקנות אישיות נגדו. אנשיו הזדרזו לטעון כי יהיו מסקנות הוועדה אשר יהיו, אולמרט אינו מתכוון להתפטר ולפרוש. אך הודעת הוועדה עשתה את שלה בתודעת הציבור: הנזק המצטבר מכרסם בעקביות בעקומת התמיכה באולמרט. הוא "נהנה" כיום משני אחוזי תמיכה, שפל שאיש מקודמיו בראשות הממשלה לא חווה.

בראשית השבוע נקט אולמרט במהלך נואש, שנועד לשקם, ולו במעט, את מעמדו הציבורי: הוא החליט להתבכיין בפומבי. בהופעה בפני קהל מעודדים במועצת מפלגת קדימה, הוא קונן על חוסר האהדה כלפיו וטען שבשעה שהוא שקוע כולו בענייני המדינה, יש בקרב אוכפי החוק והעיתונאים "חורשי מזימות" המפיצים עליו דיבה ושוחקים בעקביות את מעמדו, ואילו אנשי מפלגתו עומדים מהצד ושותקים, ובכך מסייעים לתככנים. למרות שלא נקב בשמה של ממלאת מקומו, ציפי לבני, היה ברור שדבריו מכוונים אליה.

אין לי ספק שהאולמרטים הוציאו חוזה על לבני, והם יעשו הכל כדי להכפישה ולנסות לקעקע את האהדה שהציבור חש כלפיה, בעיקר על-רקע הגינותה האישית. לפני כשנתיים, כשעמותת אומ"ץ העניקה ללבני, אז שרת המשפטים, אות הוקרה בגין הגינותה, שאלתי אותה כיצד היא יכולה להיות חלק מהנהגה כה מושחתת. היא השיבה שהיא מודעת למצב, ובדעתה לפעול לשנותו. מאז, לצערי, מוסריותם של מנהיגי המדינה רק הולכת ומידרדרת, ולבני עצמה אינה עושה די כדי לעצור את הסחף. התאכזבתי לשמוע אותה השבוע, בראיון רדיופוני, קובעת שאין להשעות את הירשזון מתפקידו, ואף רומזת שאינה מאמינה לחשדות נגדו. גם אם הדברים נאמרו לצרכים פוליטיים פנים-מפלגתיים, הם מדיפים ריח רע מאוד. ואם היא מעדיפה להתקרנף, שלא תופתע אם יום אחד תקום ותגלה שאולמרט סיכל את שאיפותיה. הוא בהחלט מסוגל ללכת אל נשיאת המדינה בפועל, דליה איציק, ולהגיש לה את התפטרותו - ובכך להביא להקדמת הבחירות, ובלבד שלבני לא תחגוג בראשות קדימה.

מלאכתנו טרם הושלמה. צנרת הביוב המושחתת אולמרט טרם התרוקנה. יהיה צורך לעמול רבות עד שהוא יסולק מהשלטון בבושת פנים, ואולי גם יישב מאחורי סורג ובריח בחברתו של אברהם הירשזון, העשוי בצלמו ובדמותו העבריינית.

בעצם ימים אלה אני מקדם מהלך של חשיפת פרשות שחיתות נוספות של אולמרט. כל אחת מהן תנעץ מסמר נוסף בארון הקבורה פוליטי שלו. אם ברצונו למנוע את החשיפה ולנסות להאריך את תוחלת חייו הפוליטיים, יהיה עליו לנקוט בצעדים נגדי, אך חוששני כי גם זה לא יעזור לו, הואיל והמידע הועבר כבר לאנשים שיידעו לעשות בו שימוש.

2. איציק: כוחנית בלתי נלאית

השבוע, בעת שקיבלה, בטקס חגיגי במשכן הנשיא, את כתבי האמנה של ארבעה שגרירים חדשים, דליה איציק נראתה פורחת מתמיד, לבושה במיטב מחלצותיה ומתנסחת בלשון ממלכתית, כיאה לנשיאת המדינה בפועל. מקורות יודעי דבר, שלא אכזבו אותי מעולם, סיפרו לי כי לפני זמן לא רב נפגשה יו"ר הכנסת עם ראש הממשלה וביקשה את תמיכתו במועמדותה לתפקיד נשיאת המדינה (הקבועה), תפקיד שהפך בחודשים האחרונים, עת מילאה אותו באופן זמני (במקום הנשיא הנבצר קצב), למשאת נפשה. בקשה זו היא בגידה חמורה במיטיבה הוותיק של איציק, שמעון פרס, ממלא-מקום ראש הממשלה, השואף בעצמו לכהן כנשיא הבא. כזכור, פרס היה זה שלחץ על אריאל שרון לצרף את איציק לרשימת מפלגת קדימה לכנסת, אליה ערקו שניהם משורות מפלגת העבודה; מאידך, לפרס עצמו יש רקורד מרשים בתחום הבוגדנות הפוליטית, ודומה שהיה צריך לקחת זאת בחשבון. על דאטפת אטפוך.

בשיחתה של איציק עם אולמרט עלתה שאלת גילו המתקדם מאוד של פרס, בן השמונים וארבע. תקופת נשיאות בת שבע שנים משמעה, מבחינת פרס, חציית גיל התשעים. מה שאיציק אולי לא ידעה, ואני מתנדב לגלות לה כאן, הוא שפרס עצמו שוחח לפני זמן קצר עם אולמרט בעניין גילו ואמר לו: "אוכל להתפטר [מהנשיאות, א.א.] אחרי מחצית תקופת הכהונה, ותבחר מישהו אחר במקומי, שיהיה מקובל עליך".

אולמרט, שהמוניטין שלו בתום הבוגדנות הפוליטית לא היו מביישים את הצמד פרס-איציק, לא השיב בשלילה לבקשת התמיכה של איציק, למרות שהכריז קודם לכן בפומבי על תמיכתו בפרס (ואף החל לפעול למענו). הוא הסתפק בתשובה לאקונית: "תסתדרו ביניכם". אך האמת היא שאיציק לא נזקקה להנחייתו כדי לנווט את דרכה למשכן הנשיא. מי שעקב באחרונה אחר שורה של מהלכים גלויים שביצעה, לצד כמה צעדי סמויים שנועדו לקדם את מועמדותה ולחסום את זו של פרס, מבין כי האחרון הולך ומתרחק מהתפקיד; סיכוייו לזכות בו הולכים וקטנים. ביטוי מוחשי לכך ניתן השבוע כשח"כ יואל חסון, ממפלגתם של פרס ואיציק, הקפיא את הליכי חקיקת החוק לקיום הצבעה גלויה לתפקיד נשיא המדינה, חוק שנועד לסייע לפרס, כי בתרחיש של הצבעה גלויה יכולים ראשי הסיעות לפקח על אופו הצבעת החברים, למשל על-ידי הטלת משמעת סיעתית. לא במקרה השיב השבוע פרס, לעיתונאי ששאל מתי יציג את מועמדותו לנשיאות המדינה, בשאלה משל עצמו: "מה בוער לי?"

במסגרת קרב המאסף שלו לא להיות לוזר, אולי בפעם האחרונה בחייו, הביע השבוע פרס תמיכה פתטית באולמרט, כאשר החמיא לו בפומבי על תפקודו המצוין כראש ממשלה והביע את ביטחונו שהוא ימשיך בתפקידו עד לתום הקדנציה, בעוד שלוש שנים. דברים אלה עמדו בסתירה לעדותו של פרס בפני ועדת וינוגרד, שנחשפה השבוע למורת רוחו, בעיתוי לא נוח מבחינתו. בעדותו טען כי לו היה ראש הממשלה, לא היה יוצא למלחמה בצפון בגלל אי-מוכנותו של צה"ל, ומתח ביקורת על התנהלותם של אולמרט ושל שר הביטחון, עמיר פרץ, שהעמידו את חברי הקבינט הביטחוני-מדיני בפני עובדות מוגמרות ופגעו בכושר ההרתעה של ישראל. פרס היה מאז ומתמיד אדם של שלושה בפה ואחד בלב. הפעם אולמרט לא ישכח לו את זה.

מאחורי גבו של פטרונה, איציק שועטת עתה בכל כוחה אל משכן הנשיא. בשבועות האחרונים היא פתחה במסע שקט לגיוס תמיכה במועמדותה. חנופה אף פעם לא הזיקה: חלק מחברי הכנסת זכו לברכות מפיה ביום הולדתם, ועם חלקם נפגשה לשיחות נפש, שבהן חלקה להם מחמאות מזויפות; אבל הצעד המשמעותי הראשון שעשתה, עדיין מאחורי הקלעים, היה מניעת הדחת קצב בהצבעה בוועדת הכנסת. מי ששיתף עימה פעולה במהלך הזה היו שתי חברותיה הקרובות: יו"ר ועדת הכנסת, ח"כ רוחמה אברהם, והיועצת המשפטית של הכנסת, עו"ד נורית אלשטיין. בסיוע אלשטיין, אברהם תמרנה את הדיונים בוועדה באופן שסיכל השגת רוב לתמיכה בהצעה להדיח מכהונתו את הנשיא הנבצר. התוצאה היא שקצב, אם תקופת נבצרותו תוארך, יוסיף להיעדר בפועל מהמשכן, ואיציק תוסיף למלא את מקומו בטקסים ממלכתיים. אילו היה קצב מודח, היה נקבע מועד קרוב לבחירת נשיא חדש, ואיציק עדיין אינה ערוכה לכך: היא זקוקה לפרק זמן נוסף כדי שכולנו - חברי כנסת ואזרחים - נתרגל לשהותה במשכן הנשיא.

אברהם, כמה מפתיע, אינה עושה דברים בחינם. בתמורה לתמרוניה למען איציק, היא התבשרה כי אלשטיין, שליחתה של יו"ר הכנסת, הודיעה כי לטעמה, אין מקום להמשיך בחקירת המשטרה נגד אברהם, החשודה בקבלת שוחד מחברת אגרקסקו, וכי מוטב לסיים את הפרשה בדיון משמעתי בוועדת האתיקה של הכנסת - התערבות חריגה ובלתי נסבלת בעבודתן של רשויות החוק.

אלשטיין עצמה היא קלון למוסד המעסיק אותה. היא אמורה להיות יועצת משפטית בלתי-תלויה, אך בפועל משרתת את האינטרסים של איציק וחבר מרעיה. כך, למשל, היא טרחה בשעתו בוועדת המכרזים של נציבות שירות המדינה כדי להבטיח את בחירתה של אחותה של איציק, רות אשכנזי, לתפקיד האחראית על משאבי האנוש במשרד האוצר; ניסתה בחשאי לאסוף חומר נגד בורובסקי, יועצו המיוחד של מבקר המדינה; והתערבה בבדיקה שערך המבקר לגבי התנהלות נציב שירות המדינה, ד"ר שמואל הלנדר, ידידה האישי, כדי לחלצו מהבוץ. לפני כמה שבועות הגשתי לאיציק תלונה נגד אלשטיין על פעילותה הנואלת בפרשת הולנדר. לא השליתי את עצמי שאיציק תנקוט נגד בצעד כלשהו; יד רוחצת יד, ושתיהן נותרות מזוהמות.

לאורך שנות פעילותה הפוליטית, איציק נתגלתה כאשה דורסנית, חסרת מעצורים, בעלת פה גדול, שהצליחה בדרך-כלל להשיג את מה שחפצה בו. נאמנותה לראשי מפלגתה התחלפו על-פי עונות השנה, ורגישותה למנהל תקין אף פעם לא היתה מן הגבוהות. אחרי שמונתה על-ידי שרון לתפקיד שרת התקשורת, המורה-לשעבר איציק הרחיבה את מעגליה החברתיים והחלה להתחכך באילי הון שונים, ביניהם חיים סבן, מבעלי השליטה בבזק, שבתקופת כהונתה במשרד זכה להטבה שאפשרה לו להוסיף להחזיק במניות בערוץ השני, בניגוד לחוקי הרגולציה. לימים תרם סבן מאה ועשרים אלף דולר למטה הבחירות של פרס, בעת שהאחרון התמודד מול עמיר פרץ על הנהגת מפלגת העבודה. איציק עמדה בראש צוות ההיגוי במטה של פרס. כרגיל, הכל עבר דרכה.

פרשה זו נחקרה על-ידי מבקר המדינה. איציק אינה מאלה שיושבים בשקט וממתינים להכרעות הגוף החוקר: היא רגילה להוביל, לנווט ולהכתיב, ובעיקר לנדנד ולהציק כל אימת שהיא מסתבכת. אשר על כן, היא החלה להפעיל לחצים ישירים ועקיפים על המבקר. בתגובה, עמותת אומ"ץ פנתה אל מזוז בדרישה להורות על חקירה משטרתית נגד איציק, בגין מעורבותה במסע הצלב שהתנהל נגד לינדנשטראוס. כשפנו אליה עיתונאים לקבל תגובה, היא השתוללה ואיימה על כלי התקשורת בהגשת תביעת דיבה נגדם אם יפרסמו את דבר תלונתנו. לצערי הרב, כולם התקפלו, פרט לאתר "חדשות מחלקה ראשונה". בשלב הבא איציק צלצלה אלי, בנוכחות אלשטיין, דרשה שאתנצל על דברי נגדה ואיימה שאם לא אעשה כן, תתבע אותי. נזקקתי לדקה אחת בלבד כדי להודיע לה שהפעם היא טעתה בכתובת. מאז חלפו חודשיים, ואני עדיין ממתין לתביעה.

לצערי, הפה הגדול שלה, שלא הרתיע אותי, אולי עשה את שלו במקרה של מזוז. בהחלטה אשר ניתנה בזריזות מפליאה, יממה לאחר שהמבקר העביר אליו את ממצאיו, קבע מזוז כי אין מקום להורות על פתיחת חקירת משטרה נגד איציק בפרשת סבן, ובהמשך אף דחה את הערעור שהגשנו על החלטתו, שנראתה לנו כשגויה. אני רוצה להאמין שזריזותו יוצאת הדופן של היועץ המשפטי לממשלה לא היתה תולדה של צרחותיה. (בכלל, צרחות הן כנראה מאפיין נפוץ במשפחתה של איציק: השבוע נודע לאומ"ץ על עובדת משרד האוצר בשם אורלי אדרי, אשר שימשה בשעתו כיו"ר ועד עובדי המשרד, וסיפרה כי הגישה בשעתו תלונה למשטרה ולנציבות שירות המדינה נגד רות אשכנזי, לאחר שזו קיללה אותה, צרחה עליה, ואף איימה עליה בפגיעה פיסית. אף כי חלפו יותר משנתיים מאז הגשת התלונה, היא טרם טופלה. עמותת אומ"ץ החלה לברר את הפרשה.)

למרות שהיועץ החליט לא להורות על פתיחת חקירה משטרתית נגד פרס ואיציק בפרשת התרומה של סבן, הוא יעץ לעמותת אומ"ץ להגיש תלונה נגד פרס לוועדת האתיקה של הכנסת. תלונה אכן הוגשה, אבל הוועדה החליטה לא לדון בה. גלגלנו את הסירוב המוזר לפתחה של אלשטיין. מעניין מה יהיה לאיציק לומר על כך.

באחד ממאמרי באתר "חדשות מחלקה ראשונה", חשפתי לא מזמן כי מבקר המדינה בודק פרשות נוספות הקשורות להתנהלותה של איציק בתקופה שבה כיהנה כשרת התקשורת. בתגובה, נשיאת המדינה בפועל נזעקה מיד לברר האם יש אכן דברים בגו והאם יש צורך שתפעיל לחצים לשיבוש מהלכי החקירה. היא הכריזה פעם נוספת שתתבע אותי לדין על הפרסום. כבר נמאס לי לחכות. כדי לעודד אותה, אוכל לבשר לה שעמותת אומ"ץ הגישה השבוע למבקר תלונה נוספת נגדה, שבה מפורטת שורה של מקרים חמורים שנעשו בין כתלי הכנסת בתקופת כהונתה כיו"ר הבית, מעשים שיש בהם לכאורה משום פגיעה במנהל התקין ובזבוז של כספי ציבור.

בין היתר, ציינו בתלונתנו את הזינוק המקצועי המטאורי של אחייניתה של איציק, ליאת קוניצקי, שהחלה לעבוד בכנסת לפני שנתיים בתפקיד זוטר והתקדמה במהירות לתפקיד בכיר במנגנון האדמיניסטרטיבי של המוסד; את מינויה של איילת עציון, בתה של עליזה בראשי, מזכירת סיעת הליכוד וחברתה של איציק, גם היא לתפקיד בכיר במנהל הכנסת; חלוקת הטבות ורכב אישי על חשבון תקציב הכנסת למנהל חדר הכושר במשכן, שהוא גם מאמנה האישי; ועוד. עמותת אומ"ץ עומדת על כך שהמבקר יבדוק את התלונות בהקדם, עוד בטרם תתחיל המערכה לבחירת הנשיא. איציק עצמה מוזמנת לזרז את הגשת תביעת הדיבה נגדי, כדי שנוכל לברר את האמת לאמיתה בין כתלי בית המשפט, שם אחשוף פרטים נוספים על התנהלותה.

בכנס שדרות האחרון פורסם סקר שלפיו איציק נחשבת, בקרב מדגם מייצג של אזרחי המדינה, כאחד מחברי הכנסת הישרים. אני רואה בכך כישלון אישי שלי: טרם הצלחתי לחשוף את פרצופה האמיתי לציבור האזרחים. העובדה שהיא תהיה זו שתישא בערב יום העצמאות הקרוב את הנאום המרכזי לאומה מעוררת בי צמרמורת. אך יותר אני חרד מפני האפשרות שיימשך תהליך הידרדרות מוסד הנשיאות. אחרי עזר ויצמן המנוח, שאולץ לפרוש מכהונתו בטרם עת, ומשה קצב, שפורש בעתו בקלון ובבושת פנים, היינו ראויים לנשיא מסוג אחר.
 
 
 
 

1. פרופ' דניאל פרידמן: כניסה ברגל שמאל

אינני מכיר באופן אישי את שר המשפטים החדש, אך ממה ששמעתי מיודעי דבר, יש פער לא קטן בין יכולת הביטוי המרשימה שלו בכתב ובעל-פה לבין יכולתו הביצועית. לצערי, התנהלותו בימים האחרונים מעידה על חיסרון נוסף באישיותו: שיקול דעת לקוי.

באחד מערבי השבוע הגיע פרידמן באישון ליל לבניין משרדים ברמת-גן, שם נועד בחשאי עם חיים רמון במשרדו של איש העסקים אפרים קונדה, גיסו של שר המשפטים לשעבר. דבר הפגישה נודע ברבים לאחר שמצלמות הערוץ השני ארבו לפרידמן בחניון הבניין, ודוברו המבוהל מיהר להצטדק בשמו ומסר כי שר המשפטים נוהג להיפגש לשיחות רקע עם כל קודמיו.

מה חיפש הזרזיר המכובד פרידמן - איש אקדמיה מוערך, חתן פרס ישראל למשפט - אצל העורב הנהנתן רמון, עורך-דין בינוני ומניפולטור סדרתי? נראה שהשר הנכנס ביקש למצוא אצל השר לשעבר חיזוקים לקראת המערכה שהוא מתכנן, בגיבויו השקט של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, נגד יריבתו משכבר הימים, נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש. בין פרידמן לביניש זורם מזה שנים דם רע, בין היתר בשל הווטו שהטילה ביניש על מינויה של פרופ' נילי כהן, המקורבת מאוד לפרידמן, לשופטת בבית המשפט העליון.

כשכתב הערוץ השני פנה אלי בבקשת תגובה על הפגישה החריגה, אמרתי לו שיש להתייחס אליה בחומרה רבה, כי היא נערכה בעיצומו של ההליך המשפטי נגד רמון. פנייתו אלי נבעה כנראה מן העובדה שזמן קצר לאחר כניסת פרידמן לתפקידו, עמותת אומ"ץ הגישה אל היועץ המשפטי לממשלה תלונה נגדו, בנימוק שהוא עבר לכאורה על החוק הפלילי במאמר שפרסם בידיעות אחרונות לאחר פרסום פסק הדין במשפטו של רמון. במאמר, תחת הכותרת "משפח רמון", השתלח פרידמן בשופטיו של רמון בביקורת חריפה שניתן לפרשה כניסיון להפחידם בטרם מתן גזר הדין. מני מזוז דחה את תלונתנו, בנימוק שדבריו של פרידמן הם במסגרת "חופש הביטוי"; לא היו לי ציפיות שהיועץ המשפטי ינהג אחרת ביום שבו נפגש לשיחת עבודה ראשונה עם שר המשפטים החדש.

תהיותי לגבי פרידמן נובעות, בין היתר, מדברים שאמר עם מינויו לתפקיד. הוא מתח ביקורת על נטיית המשטרה לעסוק במאבק בשחיתות, במקום להתמקד במאבק בפשיעה, באלימות, בעבירות רכוש וכיו"ב. את הטיפול בעניינם של אישי ציבור שחטאו הוא חפץ להעביר לבתי-דין משמעתיים מיוחדים. המשמעות המעשית של ההצעה המגונה הזו היא שאיש הציבור, בניגוד לאזרח הפשוט, יוכל במקרים רבים לחמוק מהעמדה דין פלילי ולא יסתכן בעונש מאסר.

אם לא די בכך, פרידמן מבקש להגביל את סמכויותיו של בית המשפט העליון בשורה של תחומים, בין היתר על-ידי ביטול זכות העמידה בפני בג"צ של כל מיני עותרים ציבוריים מסוגה של עמותת אומ"ץ, הפועלת ללא לאות לשמירה על המנהל התקין וטוהר המידות. אני מבין ללבו של פרידמן במאבקו לצירוף כהן לבית המשפט העליון, על אפה ועל חמתה של ביניש, אך ייזהר פן ישפוך את התינוק עם מי האמבט. במחשבה שנייה, אין צורך באזהרה: התינוק הרי כבר הפך מזמן לגבר.

העובדה שפרידמן אינו מציב את המאבק בשחיתות הציבורית בראש סדר היום של מערכת אכיפת החוק תואמת אולי את ציפיותיו של אולמרט, אך מוכיחה שפרידמן תלוש במידה רבה מהמציאות העגומה במדינה. אין זה מקרה שאחד מראשוני המברכים בפומבי על מינויו של פרידמן היה אחד הטבחים הראשיים של תבשיל ההון והשלטון, עו"ד דובי ויסגלס, מי שהיה מנהל לשכתו של ראש הממשלה הקודם, אריאל שרון. כהונתו של ויסגלס בשירות הציבורי לא הצטיינה בהפגנת רגישות מקסימלית ביחס לשמירה על טוהר המידות, שלא לדבר על מעורבותו מעורב בפרשות השחיתות של משפחת שרון; כך, למשל, הוא היה זה שרשם בשעתו בחו"ל את חברת אננקס מחקרים בע"מ, שגייסה באורח בלתי-חוקי תרומות למטה הבחירות של שרון.

לנוכח שלל תוכניותיו, כל שנותן לפרידמן הוא להתפלל שכהונתה של הממשלה הנוכחית לא תגיע לקיצה בקרוב. אם יבוא לציון גואל ואולמרט ישלם בכיסאו על מעשי שחיתותו, האינקוויזיטור הגדול שנכנס למשרד המשפטים בתרועה רמה ייאלץ כנראה לחזור בשקט, בזנב מקופל, אל חיקה החמים של האקדמיה.

2. מני מזוז: מאזן בעייתי

אודה ולא  אבוש: עד היום איני יודע כיצד "לאכול" את היועץ המשפטי לממשלה. לעיתים נדמה לי שלנגד עינינו צמח בשנתיים האחרונות יועץ משפטי בעל שיעור קומה, צנוע, יסודי, שקדן, אמיץ ובלתי-תלוי, שהחזיר את עטרת התפקיד ליושנה; אך באותה המידה ניתן לאבחן אצל מזוז יראה שלטונית מאישים מרכזיים במדינה, ובעיקר מראשי ממשלה, עד כדי כך שקשה להאמין שהוא אכן יגיש לבסוף כתב אישום נגד אולמרט.

מזוז נרתע מאולמרט, כפי שנרתע בשעתו משרון ונמנע מלהגיש נגדו כתב אישום בפרשת האי היווני, חרף המלצתה של פרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל (כיום שופטת בבית המשפט העליון). לעומת זאת, לא היתה לו כל בעיה להגיש כתב אישום נגד בנו של שרון, עמרי (בפרשת התרומות למטה הבחירות של אביו), וכן נגד יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ח"כ צחי הנגבי (בפרשת המינויים הפוליטיים). הוא גם הורה על פתיחת חקירת משטרה נגד שר החקלאות, שלום שמחון (בפרשת אגרקסקו), ועל המשך החקירה נגד השר לעניינים אסטרטגיים, אביגדור ליברמן (בפרשות שחיתות שונות).

כך ועוד: מזוז פעל בנחרצות נגד כמה חברי כנסת "פשוטים" שחטאו - רוחמה אברהם, יחיאל חזן, מיכאל גורלובסקי - אך מאידך, היסס להורות על פתיחת חקירת משטרה בפרשה שבה מעורבים שמעון פרס, המשנה לראש הממשלה והמועמד המוביל לתפקיד נשיא המדינה הבא, ודליה איציק, יו"ר הכנסת וממלאת-מקום הנשיא הנבצר. כזכור, פרס חשוד בקבלת תרומה אסורה משלושה אילי הון, בסכום כולל של 320 אלף דולר. הכספים הועברו למטה הבחירות של פרס כאשר זה התמודד מול עמיר פרץ על הנהגת מפלגת העבודה. המיליארדר חיים סבן היה אחד התורמים. איציק שימשה בתפקיד בכיר במטה של פרס. בין היתר, היתה אמונה על גיוס התרומות, ובכלל זה תרומתו של סבן. לפי החשד, נדבנותו של סבן היא סוג של אתנן לפרס ולאיציק, שבימי כהונתה כשרת התקשורת השכילה להסדיר לו - בסיוע המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד דוידה לחמן-מסר - אפשרות להחזיק בעת ובעונה אחת, בניגוד לחוקי הרגולציה, במניות השליטה בבזק ובשותפות בערוץ השני.

מבקר המדינה פרסם דוח חריף על הפרשה, שבעקבותיו פנתה עמותת אומ"ץ אל היועץ המשפטי לממשלה בדרישה להורות למשטרה לחקור את פרס ואיציק בחשד לקבלת שוחד ותיווך בקבלת שוחד. במהירות-שיא תמוהה, מזוז פטר את איציק מכל חשד; באשר לפרס, הוא המליץ לנו להגיש תלונה בעניין לוועדת האתיקה של הכנסת, כפי שאכן עשינו.

כאמור, תהיותי הגדולות ביחס למזוז הן לגבי התנהלותו בפרשות השחיתות של ראש הממשלה המכהן; הרי בשנתיים האחרונות, מאז נכנס מזוז לתפקידו, אולמרט כבר נחלץ מהעמדה לדין הן בפרשת האי היווני, שבה היה אחד החשודים בקבלת שוחד מהקבלן דודי אפל, והן בפרשת שוחד אחרת, שבה נחשד בקבלת עטים נובעים יקרים מאילי הון שונים. בפרשה זו עתרה עמותת אומ"ץ לבג"צ נגד החלטת מזוז לסגור את תיק החקירה, אך עתירתנו נדחתה.

האם זה אך מקרה שההחלטה לפתוח בחקירה פלילית נגד אולמרט בפרשת החשד להטיית המכרז של מכירת מניות גרעין השליטה בבנק לאומי התקבלה על-ידי פרקליט המדינה, עו"ד ערן שנדר, ולא על-ידי מזוז, שפסל את עצמו מטיפול בפרשה בשל העובדה שאחת המעורבות בה היא אחותו, עו"ד ימימה מזוז, היועצת המשפטית של משרד האוצר?

על שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה מונחות היום תלונות על פרשות שחיתות נוספות שבהן מעורב אולמרט, פרשות שנבדקו על-ידי מבקר המדינה. המדובר הוא בפרשת המינויים הפוליטיים ברשות לעסקים קטנים; פרשת מתן ההטבות על חשבון המדינה במרכז ההשקעות במשרד התמ"ת ללקוחות של שותפו לשעבר של אולמרט, עו"ד אורי מסר; והפרשה החמורה מכולן: קבלת שוחד בסך מאות-אלפי דולרים בעסקת רכישת הבית ברחוב כרמיה בירושלים, פרשה שנחשפה על-ידי יואב יצחק באתר זה ונחשבת כיום לחמורה מכולן. אומ"ץ הגישה ליועץ המשפטי תלונה נפרדת על כל אחת מהן בדרישה שיורה על חקירה פלילית נגד ראש הממשלה.

מבחנו האמיתי של מזוז לא יהיה בקבלת ההחלטה הראשונית להורות על פתיחת חקירת משטרה, אלא בהחלטה להגיש כתבי אישום. לפחות בפרשת כרמיה, חומרת הראיות שרובן ידועות היטב למזוז מלמדת שזו תהיה ככל הנראה החלטה בלתי-נמנעת. האם מזוז יוכל גייס את תעצומות הנפש הדרושות לביצוע מהלך כה משמעותי, שעלולות להיות לו השלכות פוליטיות מרחיקות לכת? אני מוכן להעניק לו בשלב זה אשראי מוגבל .

דבר אחד ניתן לומר בצורה נחרצת: בכל הנוגע לעבירות מין, מזוז מוכן ללכת עד הסוף, ללא מורא וללא משוא פנים. כך נהג לגבי נשיא מדינה, משה קצב, וכך גם לגבי חיים רמון. הלוואי שיהיה לו העוז לטפל גם בשרלטן מסוגו של אולמרט, גם במחיר הפלת הממשלה והקדמת הבחירות לכנסת, בבחינת ייקוב הדין את הר השחיתות.

3. רב ניצב משה קראדי: שטחיות סדרתית

ביום ראשון אמור להתפרסם דוח ועדת זיילר, שחקרה את התנהלות המשטרה בפרשת האחים פריניאן. קשה לדעת מה יהיו קביעותיה המדויקות של הוועדה, אך בעיתוני סוף השבוע מצטיירת כבר התמונה שלפיה המפכ"ל משה קראדי - שכיהן בשעתו כמפקד המחוז הדרומי, שבו התרחשה הפרשה המבישה הזאת - לא ייצא ממנה חף מכל רבב.

סביב פרשה זו התגלע עימות חריף בין קראדי לבין ניצב (בדימ.) יעקב בורבסקי, יועצו המיוחד של מבקר המדינה למאבק בשחיתות, שהתמודד בשעתו מול קראדי על תפקיד המפכ"ל. קראדי טען כי בורובסקי פועל מאחורי הקלעים בניסיון לסבכו בפרשת פריניאן. בורובסקי הכחיש את ההאשמות הללו מכל וכל.

פרקליטו של קראדי בהתנהלותו מול ועדת זיילר הוא עו"ד אלי זהר, המשמש במקביל פרקליטו של ראש הממשלה אולמרט. עמותת אומ"ץ הפנתה בשעתו את תשומת לבו של מזוז לחשד לניגוד אינטרסים של זהר, המייצג הן את ראש הממשלה החשוד בפלילים והן את מפקדם של חוקריו, ולחשש שחומר החקירה בפרשות השחיתות של אולמרט ידלוף לפרקליט המשותף. בתשובתו לפנייתנו, טען מזוז כי כל עוד לא נפתחה חקירה נגד אולמרט בפרשת בנק לאומי, אין ביכולתו לעשות דבר. הוא קבע כי פתוחה בפנינו הדרך להתלונן בבית-הדין לאתיקה של לשכת עורכי-הדין, כפי שאמנם עשינו. חרף פניותינו החוזרות ונשנות, טרם נפלה הכרעה בעניין בבית-דין זה.

אחרי שנפתחה חקירת המשטרה בפרשת בנק לאומי חזרנו ופנינו אל מזוז, שבישר לנו כי המפכ"ל דיווח לו כי מידר את עצמו מקבלת כל מידע בחקירה זו מראש אגף החקירות במשטרה, ניצב יוחנן דנינו. מעניין יהיה למדוד את היקף מידורו של קראדי אם וכאשר ייפתחו חקירות משטרה נוספות נגד ראש הממשלה.

אין לי ספק שקראדי חכך את ידיו בהנאה רבה כשבורובסקי נתפס כביכול בקלקלתו בפרשה שבה סלמון קרובי, חבר מרכז הליכוד, טען בפני העיתונאית איילה חסון כי בורובסקי פנה אליו בשעתו כדי שיתווך בינו לבין עומרי שרון ויבטיח שאם עומרי ואביו יסייעו לו להתמנות כמפכ"ל, בורובסקי ידאג כי משפחת שרון תזכה ל"הנחות" שונות בחקירות המתנהלות נגדה.

כשהחלה החקירה המשטרתית בפרשה, חשפה עמותת אומ"ץ כי קרובי, העד הבלתי-תלוי, כביכול, כיהן בשעתו כיועץ פוליטי של סגן שר התמ"ת לשעבר, ח"כ אלי אפללו, בתקופה שבה אולמרט כיהן כשר התמ"ת. יתר על כן, קרובי קיבל תקן פיקטיבי של יועץ לשר עצמו, כדי להגדיל באלפי שקלים את משכורתו, על חשבון משלם המסים. התלונה נגד בורובסקי היתה התמורה שהוא ישלם ברבות הימים לשר שחפץ ביקרו.

בורובסקי עצמו הכחיש במהלך חקירתו שנפגש אי-פעם נפגש עם קרובי בעניין מועמדותו לתפקיד המפכ"ל ושהעביר כביכול מסר דרכו לעמרי שרון. בסיומה של החקירה, החליט פרקליט המדינה לסגור את התיק מחוסר אשמה. עתה תלויה ועומדת במשטרה תלונה של בורובסקי נגד שולה זקן, מנהלת לשכתו המושעה של אולמרט, ונגד חסון, שלפי החשד שיתפה עימה פעולה בהפצת שקריו של קרובי.

מדי אחרי סגירת תיק החקירה, פורסמו בכלי התקשורת ידיעות על כך שחוגים מסוימים במשטרה מותחים ביקורת על הפרקליטות, על-כך שסגרה את התיק בלי ליידע מראש את המשטרה. מעניין האם סביבתו הקרובה של קראדי מקורבת ל"חוגים יודעי הדבר" של המשטרה.

אולי הגיעה העת שאגלה כאן, לראשונה, שכמה ימים לפני ההודעה על בחירתו של קראדי לתפקיד מפכ"ל המשטרה - בחירה שנעשתה כביכול על דעתו הבלעדית של צחי הנגבי, השר לביטחון פנים דאז - התקשר אלי מקור אמין מאוד וסיפר לי על פגישה חשאית שנערכה במועדון מסוים בדרום הארץ. המשתתפים: ניצב קראדי ועמרי שרון.

קשה לי להשתחרר מהרושם שקראדי הוא בליין לא קטן, ובליינותו גוברת לעיתים על חובתו המקצועית. כך אירע, למשל, אחרי בריחתו של האנס הסדרתי בני סלע, שתפשה את קראדי בשעה שסעד עם חברים במסעדה תל אביבית. מפכ"ל אחר במקומו היה נוטש את מנת הגורמה מאחוריו ויוצא לזירת האירוע, אך קראדי הסתפק במתן כמה הנחיות והמשיך בסעודתו, וזאת בזמן שמאות-אלפי נשים ברחבי הארץ שמעו בחרדה את הבשורות.

המסיבה המתוקשרת האחרונה שבה נכח קראדי היתה קבלת פנים המונית שערך לפני שבוע רני רה"ב, יחצ"ן הצמרת, לרגל חגיגת בר-המצווה שערך לבנו. במסיבה נכחו, לצד השוטר מספר אחד במדינה, כמה אנשים שקופת השרצים שלהם זועקת לשמים. בעוונותי הרבים, גם אני הוזמנתי לאירוע, אך בניגוד לקראדי, העדפתי שלא לבוא להתחכך בהון מושחת ובשלטון מפוקפק והפסדי יצא בשכרי.


הקינוח השבועי: למלשינים יש תקווה 
 
 נשיא איגוד לשכות המסחר, אוריאל לין, פנה השבוע אל שר התמ"ת, אלי ישי, בדרישה לבטל את הפעלת המלשינון במשרד כאמצעי לאכיפת חוקי העבודה. זה מזכיר לי כי בשעתו, כאשר כיהן לין כממונה על הכנסות המדינה, הוא גילה לי באחד הימים על כוונתו להתקין "קו טלפון חם" המיועד לאזרחים שמבקשים לדווח על עבירות של מעלימי מס למיניהם. פרסמתי את החדשה בידיעות אחרונות, וברוב עוונותיי המקצועיים, המצאתי ממוחי הקודח את המילה "מלשינון". שר האוצר דאז, יגאל הורביץ המנוח, לא אהב את רעיון ההלשנה וביטל את תוכנית הדיווח הטלפוני. במשך שנים טען לין באוזני: מה שהרג את כל הרעיון הוא המילה "מלשינון".
 

 1. אמנון אברמוביץ': פרשן צנרת הביוב

היו זמנים, בראשית שנות התשעים, שבהם חשבתי שאמנון אברמוביץ' - אדם מבריק בעל חושים חדים ויכולת ביטוי מושחזת - הוא אחד העיתונאים האמיצים במדינה. באותם הימים היה לו טור שבועי פופולארי בעיתון מעריב (שתרם להגדלת תפוצת העיתון בסופי השבוע), טור שעסק לא פעם בשחיתות הציבורית ויצא חוצץ נגדה. כיו"ר עמותת אמיתי, גלגולה הקודם של עמותת אומ"ץ, שיתפתי עימו פעולה והעברתי לו חומרים הנוגעים לכמה פרשות שחיתות חמורות.

כאן המקום לספר שכמה שנים קודם לכן התגלע עימות חריף בינו לביני. אברמוביץ' קיבל מהמגיה של ספרי הביוגרפי על דוד לוי ניירות טיוטא שהכנתי, וללא רשותי, ומבלי שפנה אלי בכלל, דלה מתוכם בסלקטיביות כמה קטעים ופרסם אותם בטורו. הפרסום המגמתי פגע בלוי, שכיהן אז כשר השיכון והבינוי. לא עברתי על כך לסדר-היום: ניסיתי, ללא הצלחה, למנוע את הפצת מוסף השבת של מעריב שבו נכלל הטור, ואף הגשתי תלונה למשטרה נגד אברמוביץ'. מאוחר יותר התפייסנו. לא שבנו לדבר על הפרשה ההיא, וחרף העובדה שעבדתי בידיעות אחרונות, העיתון המתחרה, חלקתי עימו ברצון מידע שהגיע אלי, מידע שנגע בחלקו לאהוד אולמרט, שר הבריאות דאז.

שיתוף הפעולה הפורה שהתקיים בינינו באותה העת עורר בי את האמונה שאברמוביץ' מבין היטב מה רבה שחיתותם של אולמרט ומרעיו ועד כמה היא מסכנת את עתיד המדינה. ראיתי בו שותף למאבק והאמנתי שיתמיד בדרך שתרמתי לסלילתה. בדיעבד, התברר לי שהייתי תמים מדי.

עזיבת העיתונות הכתובה היתה צעד בלתי צפוי של אברמוביץ', מעשה אצילי כמעט אחרון שלו: הוא התפטר ממעריב אחרי שהתעורר חשדו כי מו"ל העיתון, עפר נמרודי, מצותת לשיחותיו בהאזנת סתר בלתי חוקית. בתוקף תפקידי כיו"ר אגודת העיתונאים בתל אביב דאז, שיבחתי אותו על מעשהו האמיץ וחיזקתי את ידיו. למרבה האירוניה, כעבור זמן לא רב התגלו מכשירי ציתות גם בחדרי במערכת ידיעות אחרונות, שאותו חלקתי עם עורך הצילומים. סנ"צ ((בדימ.)) ציון ששון מהיחידה לחקירת פשעים בינלאומיים (יחב"ל), שטיפל בפרשת האזנות הסתר, ניסה לשכנע אותי להגיש תלונה במשטרה נגד המו"ל של ידיעות אחרונות, ארנון (נוני) מוזס, אבל נמנעתי מלעשות כן, הואיל והחוקר הבכיר לא סיפק לי הוכחות שהאזנה היתה מכוונת כלפי. מאוחר יותר נעצר ששון עצמו כחשוד בניסיון להפליל את מוזס בשליחותם של אחרים.

זמן לא רב אחרי התפטרותו ממעריב עבר אברמוביץ' אל התקשורת האלקטרונית. הוא הצטרף לערוץ הראשון כפרשן מדיני-פוליטי ורשם לזכותו כמה סקופים עיתונאיים חשובים, בהם פרשת "שמפניה": חשיפת העובדה שהפרובוקטור אבישי רביב הוא למעשה סוכן מושתל של השב"כ. אבל, רוממה היתה רק תחנה בדרכו של אברמוביץ' אל חיקו המפנק של הערוץ השני, שם הוא משמש מזה כמה שנים כפרשן מיוחד.

ככל שהעמיקה השחיתות השלטונית - אשר הפכה לסרטן בגוף המדינה ושלחה גרורות כמעט לכל מגזרי המשק - כך גברה ציפייתי שעיתונאים מסוגו וממעמדו של אברמוביץ' יניפו את דגל המאבק בה. כגודל ציפייתי, כך גודל אכזבתי: הצטערתי לגלות שהוא הפך לפרשן חכמולוג וציני, ידידם של הפוליטיקאים, שממהר להטיף מוסר, גם כשאין לו מידע קונקרטי, למי שמחויב למאבק בשחיתות. הבנתי שכיום, בניגוד לעבר, אין עוד מקום לשיתוף פעולה בין עמותה מסוגה של אומ"ץ לבינו, לא משום שהיקף השחיתות בארץ פחת, אלא משום שאברמוביץ' הפך לכוכב טלוויזיה מתנשא, אשר ראשו רווי בשתן ודעותיו הפוליטיות מכתיבות את התנהלותו המקצועית.

כמו מוטי גילת, שהיה עמיתי לעבודה רבת-שנים בידיעות אחרונות, דומה שאברמוביץ' פועל לעיתים מתוך הנחה שהשחיתות הציבורית בישראל מרוכזת כולה בצד הימני של המפה הפוליטית. בהקשר זה, התנהלותו המקצועית הצינית הגיעה לשיא בלתי נתפס לפני כשנה-וחצי, כשקרא לדחוק הצידה את העיסוק התקשורתי-ציבורי בפרשות השחיתות שבהן היתה מסובכת משפחתו של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, כדי לא לחבל במהלך ההינתקות מרצועת עזה, שעמד על סף מימוש. אברמוביץ' כינה את שרון "אתרוג", ובכך אותת לעמיתיו שהאיכר מחוות השקמים הוא "פר קדוש' שאין לגעת בו. השאלה האם מיזם ההינתקות נולד בשל שינוי דראסטי בהשקפת עולמו של שרון, או כדי להצילו מחקירות המשטרה בפרשות השחיתות שלו, שנחשפו בזו אחר זו (כפי שניסחו זאת מתנגדי המהלך: "כעומק החקירה כך עומק הנסיגה"), לא טרדה באמת את מנוחתו של העיתונאי הבכיר: העיקר שההינתקות, מהלך ששירת את אמונותיו המדיניות, תצא אל הפועל; ובקיץ 2005, עם ביצוע ההינתקות, כשהרוחות במדינה סערו, אברמוביץ' ליבה, במידה רבה, את האש כשהתנדב להשיא עצות שונות למערכות אכיפת החוק והשתלח לפרקים במחנה הימין, בימים שבהם מאות משפחות חוות טרגדיה אישית של פינוי מבתיהן.

מחלתו הפתאומית של שרון העלתה לראש הפירמידה השלטונית את גדול המושחתים בפוליטיקה הישראלית: אהוד אולמרט. והנה, חרף בקיאותו הרבה - שהוזכרה כבר - בעברו המפוקפק של ראש הממשלה, בחר אברמוביץ' שוב להתייצב בעמדה של הפרשן הבלתי-תלוי, לכאורה, שכביכול יודע מה טוב ומה רע למדינה. ברגע שאולמרט הכריז על בחינת תוכנית ההתכנסות (שבינתיים נגנזה, כך נדמה), אברמוביץ' - העיתונאי הלא-מוטה - הזדרז לאמצה והחל לספק לראש הממשלה הגנה היקפית צמודה. במונחיו שלו, הוא החביא את אולמרט בתוך פרדס אתרוגים, שבו התכנסו עיתונאים נוספים, חובבי אולמרט או כאלה שפוחדים ממנו, בזמן שאברמוביץ' עצמו התייצב בחזית, הודף מידע שפרסמו כמה עיתונאים אמיצים, מנסה מבטל את ערכן של הבדיקות שעורך מבקר המדינה ומנסה לגמד ממצאים הנחשפים בחקירות המשטרה על מעלליו המושחתים של אולמרט. כל בשורה על סגירת תיק חקירה שהתנהלה כנגד אולמרט הופכת לימי חגו של אברמוביץ'. לרגל המאורע, הוא מקפיד להגיע אל אולפן החדשות ענוב בעניבות חדשות.

השבוע חצה אברמוביץ' את הסף כשטען, בראיון לחיים זיסוביץ' בתוכנית "תיק תקשורת", כי כמה מאלה העוסקים בחשיפת מעשי שחיתות הם מושחתים בעצמם. הכתובת על קיר האולפן היתה זו של החשב הכללי במשרד האוצר, ד"ר ירון זליכה. אברמוביץ' מנהל מסע רדיפה נגד זליכה מאז העז האחרון להעיד בפני מבקר המדינה והמשטרה על ניסיונו של אולמרט (בהיותו שר האוצר) להטות את המכרז למכירת גרעין השליטה בבנק לאומי לטובת איל ההון האוסטרלי פרנק לואי. אמנון, זליכה היה חייב לנהוג כפי שנהג: בספר החוקים של מדינת ישראל נקבע כי מי שיודע על מעשה שחיתות ואינו מדווח על כך לשלטונות - הוא שותף לדבר העבירה. אשר על כן, במקום לרדוף את החשב, בדוק שוב את אתרוגיך. שומו שמים, אולי כמה מהם פגומים.

2. איילה חסון: כתבת החצר האחורית

השבוע, בהלווייתו של אורי פורת ז"ל, מנכ"ל רשות השידור לשעבר, נתקלתי במנכ"ל הנוכחי של הרשות, מוטי שקלאר. עמותת אומ"ץ, הזכרתי לו, "טרם קיבלה תשובה לתביעתה להשעות את איילה חסון מתפקידה ולהעמידה לדין משמעתי בגין פגיעה חמורה באתיקה". בראותי כי בן-שיחי אינו מגיב, הוספתי: "היום שלחתי אליך תזכורת שנייה. המכותב הוא משה גביש, היו"ר החדש של הרשות. אני מניח שהפעם תענה לי. בכל מקרה, לא יהיו יותר תזכורות". שקלאר בחר להתרחק ממני. דקות ספורות אחר-כך ראיתי אותו עומד לצידה של חסון, שנכחה אף היא בהלוויה.

מצא העורב את הזרזירה, ולשניהם - כמה מפתיע - אינטרס להגן על ראש הממשלה: שקלאר, אדם בעל כישורי ניהול שנויים במחלוקת, מונה לתפקידו על-ידי אולמרט, והוא רואה לעצמו חובה להגן עליו בכל מחיר; ואילו חסון, מעבר לרצונה לשאת חן בעיני אולמרט כדי ליהנות מסקופים בלעדיים, נשואה לאמרגן שי נשר, שהוא בעל עניין בטיפול בפעילותה האמנותית של רעיית ראש הממשלה, עליזה אולמרט. לא בכדי הפכה העיתונאית "הבלתי-תלויה" למלווה קבועה של ראש הממשלה במסעותיו לחו"ל, במהלכם היא מעניקה לו שירותים עיתונאיים פסולים באמצעות שיווק פומבי של הדלפות מכוונות ומתוזמנות מלשכתו נגד אישים שאולמרט אינו חפץ ביקרם.

לשיא ניוולה הגיעה חסון בהשתתפותה הפעילה בניסיון הנפל לבצע סיכול ממוקד בניצב (בדימ.) יעקב בורובסקי, יועצו המיוחד של מבקר המדינה למאבק בשחיתות. היא זו שהציגה לראשונה את ההאשמות חסרות השחר שהטיח סלמון קרובי, חבר מרכז הליכוד, נגד בורובסקי. ככל הנראה, המידע נמסר לחסון על-ידי שולה זקן, מנהלת לשכתו של אולמרט (שהושעתה בינתיים מתפקידה בגין החשדות שהועלו נגדה בפרשת השוחד ברשות המיסים). המדובר היה בהבטחה שנתן כביכול בורובסקי, באמצעות קרובי, לעומרי שרון לכווץ את תיק החקירה בפרשות השחיתות של משפחת שרון אם המשפחה תסייע לו בהתמודדות על תפקיד המפכ"ל, מינוי שבו זכה לבסוף משה קראדי.

אילו היתה חסון עיתונאית חוקרת יסודית ומהימנה, היא היתה בודקת, בטרם פרסום הידיעה, את מניעיו של קרובי ואת סיבת העיתוי המאוחר של גילוי האזרחות המופתי שלו. את המלאכה הזו עשתה עמותת אומ"ץ, שחשפה כי קרובי שימש בשעתו יועץ פוליטי של סגן שר התמ"ת, ח"כ אלי אפללו, ובהסכמת אולמרט, שכיהן אז כשר התמ"ת, "נתפר" לו תקן פיקטיבי, מכניס יותר: קרובי הוגדר כיועצו של השר עצמו, מה שהגדיל את שכרו, על חשבון הקופה הציבורית, כמובן. נציבות שירות המדינה לא פצתה את פיה.

משמעות הגילוי הזה ברורה: קרובי הוא בעל עניין. הוא חייב לאולמרט, ומישהו ודאי ביקש ממנו, גם אם במרומז, להחזיר כעת את התמורה בעד השכר הנוסף שקיבל בעורמה. החומר שאספה עמותת אומ"ץ הועבר למשטרה ותרם לקביעתו של פרקליט המדינה, עו"ד ערן שנדר, כי אין מקום להעמיד לדין את בורובסקי.

כמי שמכיר אותו מקרוב, אני יכול להעיד שבורובסקי הוא לוחם מטבעו. הוא לא יניח לעיתונאית חצר מסוגה של חסון ולמדליפה סדרתית מסוגה של זקן לפגוע ביושרו האישי. בשעתו הוא פנה למשטרה בתלונה נגד שתיהן, שבה החשיד אותן בקשירת הקשר נגדו, ודאג להעביר לחוקרים מידע מאלף על הקשר שנרקם נגדו. חסון תושאלה בעניין, אבל משום מה החקירה מתנהלת עדיין בעצלתיים, ולא ברור האם זקן כבר נחקרה. עמותת אומ"ץ עוקבת מקרוב אחר החקירה בעניינן של חסון וזקן, זאת במקביל לבדיקה שאנו עורכים באשר להתנהלותה של נציבות שירות המדינה בעניין התקן הפיקטיבי של קרובי. התשובה המאוחרת שקיבלנו באחרונה מהנציבות רק מעצימה את עננת החשד בפרשה המסריחה הזאת.

כאמור, במקביל פנינו בשעתו אל שקלאר בדרישה שישעה את חסון מתפקידה עד לסיום החקירה בעניינה ויבחן את התנהלותה המקצועית-אתית בפרשה זו. לצערי, שקלאר - מטעמיו שלו - אינו עושה דבר. נצטרך אפוא למצוא דרך עוקפת מנכ"ל.

3. יאיר לפיד: מלקק משפחתי

אל יאיר לפיד התוודעתי לפני כעשר שנים, בעת שכיהנתי כיו"ר איגוד העיתונאים וחבר נשיאות מועצת העיתונות. באותה עת הוא כבר היה כוכב עולה בשמי העיתונות הכתובה והאלקטרונית: בעל טור פופולארי במעריב, מראיין ומרואיין מבוקש. במקביל לעבודתו העיתונאית, לפיד הופיע במסעי פרסום, בעיקר בשירות בנק הפועלים, שלא עלו בקנה אחד עם תקנון האתיקה המקצועית של העיתונאים, שהיתה לי הזכות להיות בין חותמיו, כאחד מנציגי העיתונאים.

לא רציתי להפסיק את הצחוק של לפיד כל הדרך אל הבנק, אבל לא יכולתי לעמוד מן הצד לנוכח הפרת תקנון האתיקה. אשר על כן, הגשתי תלונה נגדו במוסדות מועצת העיתונות, כפי שנהגתי ביחס לכוכבי תקשורת אחרים. מי שנחלץ לעזרתו היה אביו, יוסף (טומי) לפיד, שהשתלח בי. טומי (לימים שר המשפטים, האמון על ביצור נורמות המוסר) נוטר לי מאז על פעילותי האתית נגד בנו.

לצערי, אחרי פרישתי מתפקידי באיגוד העיתונאים הארצי ובמועצת העיתונות, ולנוכח השיתוק בפעילות המועצה, חלה הידרדרות בפיקוח על התנהלותם האתית של העיתונאים. לפני זמן קצר ניכרו ניצני תפנית בתחום, בעקבות בחירתה של השופטת (בדימ.) דליה דורנר כנשיאת מועצת העיתונות. באחת הישיבות האחרונות של נשיאות המועצה (שבינתיים חידשתי את חברותי בה) עלה הנושא ביוזמתי, והוחלט לחדש את הפיקוח האתי על השתתפות עיתונאים במסעי פרסום. נטלתי על עצמי את התפקיד כפוי הטובה של הגשת תלונות נגד מפירי האתיקה העיתונאית, אחרי שאף אחד מחברי הנשיאות האחרים לא התנדב לכך. מישהו הרי צריך לבצע את המלאכה.

אך יש לטעמי חריגה אתית חמורה לא פחות: תלותו של מראיין במרואיין, ועוד יותר מכך - תיאום מוקדם של שאלות, כדי לא להקשות על המרואיין. אני נדרש לנושא בעקבות הראיון שערך יאיר לפיד לפני שבועות ספורים עם ראש הממשלה.

עלי לציין שבדרך כלל איני צופה בתוכניות האירוח של לפיד בערוץ השני. אך כשנתבשרנו בתופים ובחצוצרות שהוא אמור לראיין את אולמרט, לא יכולתי להחמיץ את ההצגה המלוקקת הזאת. הרי מה ניתן לצפות ממפגש בין מראיין מחניף לבין חבר קרוב של אביו (שאף מינה את האב באחרונה לתפקיד יו"ר הנהלת יד ושם, בזכות מילות השבח שטומי מרעיף עליו בתוכנית "מועצת החכמים" ובראיונות לתקשורת).

ואמנם, הראיון היה טבעוני, סכריני ובלתי מקצועי, ראיון שהיה כל כולו ניסיון להבטיח שאף אחת משארית שערותיו של ראש הממשלה לא תקוצץ חלילה. בשאלותיו של לפיד, עיתונאי בלתי-תלוי-כביכול, לא היה שום אזכור ממשי ומשמעותי לפרשיות השחיתות של אולמרט, שנחשד בין השאר בקבלת שוחד בסך מאות אלפי דולרים במסגרת עסקות הנדל"ן המפוקפקות שלו. שום שאלה קשה שהיתה יכולה להביך את אולמרט לא נשאלה. לפעמים נדמה היה שראש הממשלה הוא זה שחיבר את השאלות שעליהן הוא השיב.

בעקבות ראיון הנפל פניתי לגיורא רוזן, נציב תלונות הציבור ברשות השנייה, בתלונה נגד לפיד, אליה צירפתי מאמר חריף בעניין, פרי מקלדתו של שלום ירושלמי ממעריב, עיתונאי ישר ומוערך. מיותר לציין כי רוזן פסק שלא היתה התנהגות חריגה ובלתי אתית של לפיד בראיון עם אולמרט. השבוע העברתי לרוזן מידע מאלף שלא היה ידוע לי בעת הגשת התלונה: לפני זמן לא רב, יאיר לפיד ערך בביתו מסיבת יום הולדת לאביו, בנוכחות ראש הממשלה. החיכוך בין המראיין למראיין חצה כבר מזמן את הקווים.

אם היו לי בכל זאת ספקות באשר למידת האובייקטיביות של לפיד בנוגע לאולמרט, הם נעלמו בעקבות ראיון שערך באחרונה עם בורובסקי. למרבה הפלא, דווקא בראיון הזה הפגין לפיד הצעיר רוח לחימה מן הסוג שנעדר מהראיון שלו עם ראש הממשלה, כל זאת בניסיון כושל לערער את אמינות המרואיין שלו. בורובסקי לא נותר חייב ללפיד, השיב לו כגמולו, ומאוחר יותר אף הגיש תלונה נגדו למוסדות הרשות השנייה.

אותי עניינה עובדה אחרת: במהלך הראיון ניסה לפיד לפגוע ביושרתה של עמותת אומ"ץ, כאשר שייך את פעילותנו הבלתי-נלאית לחשיפת דמותו המושחתת של אולמרט לעובדה שאחד מבני משפחתו של בורובסקי הוא חבר בעמותה. אילו היה טורח לעשות כהלכה את מלאכתו העיתונאית, היה מגלה כי אותו בן משפחה הוא אדם ישר שאינו מכהן באחד המוסדות הנבחרים של העמותה, אינו ממלא תפקיד ביצועי בה, ולא היה מעורב כלל בתהליכי קבלת ההחלטות.

נזכרתי ששאלות בנושא זה נשאלתי בעצמי על-ידי פרקליטו של אולמרט, עו"ד אלי זהר, נגדו הגישה העמותה תלונה ללשכת עורכי הדין בחשד לביצוע עבירה אתית: הייצוג הכפול והבעייתי של ראש הממשלה הנחקר בפלילים, מחד, ושל המפקד העליון של חוקריו, רב-ניצב משה קארדי, מאידך (את קארדי, שכאמור זכה בתפקיד המפכ"ל בהתמודדות מול בורובסקי, מייצג זהר בפרשת עדותו בפני ועדת זיילר). מעניין לציין שגם העיתונאית-סייענית אסתי אהרונוביץ' מהארץ, אשר נשלחה בשעתו להשמיץ אותי במסווה של כתבה על פעילות עמותת אומ"ץ, הציגה לי את השאלה הזאת. דומה כי כל צינורות הביוב שבבסיס שאלת הרפש הזאת מתנקזים אל בור הניקוז שבלשכת ראש הממשלה אולמרט.

לעמותת אומ"ץ אין עניין להניח לעיתונאי המושחז שבזמנו הפנוי מפרסם את בנק הפועלים. פנינו שוב אל הממונה על טיפול בתלונות הציבור ברשות השנייה בדרישה שייתן דעתו על התייחסותו הלא-אתית של לפיד לעמותה בראיון שערך עם בורובסקי. בסוף השבוע הגיעה תשובה מזורה של נציב תלונות הציבור: "מאחר שעמותת אומ"ץ הגישה תלונה למשטרה נגד איילה חסון ואני מניח שהיא נבדקת, אין באפשרותי לקבוע קביעה, רק לתמוה לכאורה על הרלוונטיות של השאלה ששאל לפיד את בורובסקי".

מאחר שאומ"ץ לא הגישה תלונה למשטרה נגד חסון, אני תמה על התשובה המפולפלת של הרשות השנייה ועל הקשר שקיים, כביכול, בין שתי התלונות. תשובתה של אומ"ץ הינה חד-משמעית: אנו תובעים שיאיר לפיד יתנצל בתוכניתו הקרובה בפני ראשי העמותה על הניסיון להכפיש אותם.

4. הקינוח השבועי: ידידות משפטית

שופט בית המשפט העליון (בדימ.), מישאל חשין, בפניה אל שר המשפטים החדש, פרופ' דניאל פרידמן: "היינו ידידים קרובים יובל שנים. הלכנו שלובי זרוע. אינני בטוח שאתה שמח במינוי שלך כשר המשפטים. בהכירי אותך אני יודע שאתה מבולבל יותר מאשר שמח".

1. משה קצב: תמימות שהוסרה

כשצפיתי השבוע בדבריו הקשים של משה קצב, שהחלו בנימת כאב, עברו לפסים של כעס וזעם, נמשכו בהאשמות כנגד גופי אכיפת החוק והיועץ המשפטי לממשלה והסתיימו בהשתלחות חסרת רסן ובדברי הסתה נגד התקשורת, לא יכולתי שלא לחוש, לרגע קט, רחמים כלפיו, לנוכח העליבות שאליה הגיע כשדפק על השולחן, צרח והתעמת עם עיתונאי כתגרן בשוק. מפתה לומר בהקשר זה כי "כך חולפת תהילת עולם", אך לקצב מעולם לא היתה תהילה: הוא מעולם לא התרומם מגובה הבינוניות האפורה, ואפילו עשתונותיו, שאותן איבד השבוע, לא היו משהו להתפאר בו.

אילו המשיך לעטות על פניו את מסיכת הטוהר שבה התהדר, מסיכה שבאמצעותה הצליח לעבוד עלינו שנים רבות מדי, אולי היה זוכה לימי חסד נוספים. במקום זאת, בחר - באופן תמוה - בנימה תוקפנית, שוודאי אינה מסייעת לאדם שמואשם באינוס ותקיפה.

למען גילוי נאות, אציין שאני מכיר את קצב מזה שנים רבות ומנהל עימו קשר ידידות לא קבוע מאז פגשתיו לראשונה, בראשית שנות השישים, כששימש ככתב איזורי זוטר בידיעות אחרונות. בתפקידו זה לא הוכיח קצב כשרון מיוחד, ואולי משום כך לא ראה את ייעודו המקצועי כעיתונאי מן המניין, אך אי אפשר היה שלא לזקוף לזכותו את העובדה שהצליח לפרוץ את מעגל הנחשלות בעיירת מגוריו (כיום עיר) קריית-מלאכי, השלים לימודים אקדמיים באוניברסיטה העברית ושימש, במקביל לעבודתו העיתונאית, כמורה בבית ספר תיכון.

כבר בגיל צעיר נדבק קצב בחיידק הפוליטי, כשנבחר לשמש כראש מועצת קריית-מלאכי. היה זה מנחם בגין שסלל את דרכו מהביצה המקומית לפוליטיקה הארצית: בשלהי שנות השישים החליט בגין, איש בעל חזון, לטפח קבוצת מנהיגים מקומיים בני עדות המזרח בעיירות הפיתוח וסלל את דרכם אל מרכז תנועת החירות, ובהמשך אל הכנסת. עם קבוצה זו נמנו, בין היתר, דוד לוי, מאיר שטרית, שאול עמור ומשה קצב.

קצב, שניחן בחושים פוליטיים מחודדים (כאשר שוחחנו בערבי בחירות, תחזיותיו המוקדמות היו תמיד פחות או יותר מדויקות), הקפיד מאז ומתמיד להופיע כאיש נעים הליכות, חבר לעת צרה, פוליטיקאי שמתרחק מריב ומדון, חבר כנסת אדיב. למרבה האירוניה, הוא אף נבחר בשעתו על-ידי הכתבים הפרלמנטריים כחבר הכנסת המנומס ביותר. אבל מי שהכיר אותו מקרוב, ידע כי משה ניחן בתכונות של קצב ויודע לשפד את יריביו, במפלגה ומחוצה לה, באמצעות עבודה נקייה מאחורי הקלעים, בלי להשאיר עקבות. הוא עשה זאת לרוב בסיועם הפעיל של אילי הון ואנשי עסקים שתמכו בו בכל מאבקיו הפוליטיים, ולפעמים בשיתוף פעולה סמוי עם אנשים בעלי עבר פלילי מפוקפק, רובם ככולם בני עדתו, שביקשו לראות בו שליח, אולי מבלי שהוא עצמו התכוון לכך. בדרך אל הפסגה הפוליטית, כל מעצוריו - אם היו כאלה - נעלמו. דווקא קצב, אדם מסורתי, התעלם מתפילת הימים הנוראים: " אל תפנה ליצר".

לא בכדי חקרה המשטרה חשדות - שלא הבשילו לכדי ראיות משפטיות - שלפיהן פעל קצב באופן חריג להעניק חנינות לעבריינים שתומכיו חפצו ביקרם. ואולי לא במקרה חוקרת עדיין המשטרה חשדות שלפיהם גייסו מקורביו של קצב, כביכול ללא ידיעתו, את אחד מבכירי העולם התחתון כדי לאסוף חומרים על התנהגות מוסרית מפוקפקת של הנשים שהעידו נגד הנשיא במשטרה. אצל קצב, המטרה לא רק מקדשת את האמצעים, אלא אף משכללת אותם.

כשהכריז השבוע קצב שלאורך כל חייו הציבוריים נהג בניקיון כפיים, היו לי ספקות בקשר לכושר זיכרונו. אמנם, בניגוד לנבחרי ציבור רבים שנחקרו באופן סדרתי על-ידי גופי אכיפת החוק, הוא פגש את חוקרי המשטרה לראשונה רק בחודשים האחרונים, אך סוד גלוי הוא שקצב טייל תמיד בתחום האפור של אי שמירת האתיקה הציבורית והתקרבות מסוכנת לעקיפת החוק. כך נהג, למשל, כשנסע כמה פעמים עם בני משפחתו לחו"ל על חשבון בעלי קזינו וחמק מלתת על כך את הדין; כך נהג בשורה ארוכה של מינויים פוליטיים במשרדי הממשלה שבהם כיהן, עבירות שבגינן עומד כיום לדין השר לשעבר ח"כ צחי הנגבי; וכך נהג בנדיבותו הרבה בקבלת מתנות, סוגיה שמאז ומתמיד היתה בעייתית אצלו, שהרי שונא מתנות יחיה, אך אוהב מתנות יחיה טוב יותר. למרבה האירוניה, אחד מסעיפי כתב האישום המתגבש נגדו מתייחס דווקא למתנות שהוא לא קיבל, אלא העניק - באירועים משפחתיים ופרטיים - על חשבון הקופה הציבורית, כמה מפתיע.

בחדר עבודתי תלוי תצלום מחויך של קצב ושלי, עדות לאירוע שבו העניק לי בשעתו אות הוקרה בגין פעילותי למען ילדים נכים. בניגוד לכמה אישי ציבור שהתפארו השבוע שהסירו את תצלום הנשיא מקיר לשכותיהם, אני מותיר את תצלומנו המשותף על הקיר, בין היתר משום שבאיש הזה יש גם צדדים אחרים, חיוביים, שאני רואה לעצמי חובה אישית ומקצועית לציינם, גם אם מעשיו האחרונים ממיטים קלון על אישיותו.

לפני כשנתיים הזמין קצב את ראשי עמותת אומ"ץ למאבק בשחיתות, ואני ביניהם, אל משכנו, לשיחה שבמהלכה הביע דאגה רבה לנוכח הידרדרותה המוסרית של החברה הישראלית והתגברות מעשי האלימות, אשר אותם הוא קושר להשחתה הכללית במדינה. הוא הודיע על צירוף נציגינו לוועדה ממלכתית לבחינת סדרי הממשל במדינה, בראשות נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' מנחם מגידור (הוועדה הגישה בימים אלה את המלצותיה), והפציר בנו ללחוץ על משרד המשפטים להרחיב את התחיקה בנושא ההגנה על חושפי שחיתויות.

אני מכיר לו טובה גם על היחלצותו למען הנצחתם של "נידוני קהיר", צעירים יהודים ילידי מצרים שגויסו בראשית שנות החמישים על-ידי המודיעין הצבאי הישראלי כיחידת איסוף סמויה, ובשנת 1954 הופעלו כיחידה מבצעית, ניסו לבצע שורה של פעולות חבלה ונלכדו. שניים מהם הועלו לגרדום, והאחרים נשפטו לתקופות מאסר ארוכות בליווי עבודת פרך. מקס בינט, קצין מודיעין של צה"ל, שנחשף אף הוא, שלח יד בנפשו.

חברי החוליה הופקרו בכלא המצרי, למרות שהיתה הזדמנות לשחררם לאחר מבצע קדש ב-1956, במסגרת חילופי שבויים. רק לאחר מלחמת ששת הימים הגיעו חלקם ארצה, אך במהלך השנים מאז לא זכו להכרה ממלכתית פומבית ולתודת האומה. אחד מהם, פיליפ נתנזון המנוח, חבר אישי שלי, השביע אותי לפני מותו לפעול למענם, כדי שפעילותם למען המדינה תקבל גושפנקא. פנייה ראשונה אל ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, העלתה חרס, אולי משום ששרון חשש להרגיז את המצרים, או את כמה מחבריו בצמרת צה"ל, ואולי למנוע פגיעה בזכרו של משה דיין, שר הביטחון במלחמת ששת הימים, שהתנגד לשחרורם.

הנשיא נענה לבקשתי. בטקס ממלכתי מרשים שנערך במשכנו, טקס שאותו נתבקשתי להנחות, קיבלו נידונים שנותרו בחיים ובני משפחותיהם את תעודת ההוקרה וההכרה. נאום הנשיא, אשר היתה לי הזכות לכותבו, העניק לו יוקרה, הערכה וכבוד בציבור. ההבדל בינו לבין הנאום שנשא הנשיא השבוע הוא כמרחק שמים מארץ.

2. דליה איציק: תמימות שהולבשה

מי שצפה השבוע בטלוויזיה בנאומה הקצר של ממלאת-מקום נשיא המדינה, יו"ר הכנסת דליה איציק, ראה כיצד היא מדחיקה את דמותה האמיתית הכוחנית, עוטה על עצמה מסיכה מוסרית ומפזרת דברי חנופה על זרועות אכיפת החוק. איציק - שבעבר פזלה לתפקיד ראש הממשלה, מתוך רצון להיות מעין גולדה מאיר שנייה, ועכשיו שוקלת האם להסתפק בתפקיד ייצוגי זמני כנשיאת המדינה - היא בעצם אשה שקרנית, מניפולטיבית, תחמנית וחסרת מעצורים. פיה ולבה מעולם לא חיו בשלום זה עם זה.

איציק אומנם הודיעה בפומבי שהיא תומכת במועמדותו של שמעון פרס לנשיאות ואינה מעוניינת בעצמה בכהונה קבועה כנשיאה, אך אילו אני הייתי פרס, לא הייתי מתייחס להצהרתה כסוף פסוק ולא הייתי סומך יתר על המידה על נאמנותה המפוקפקת. בשבועיים האחרונים היא החלה להתנתק מפרס והשניים אינם מדברים ביניהם. איציק כועסת על פרס מאחר שדיבר בה סרה בנכוחות אנשים אחרים ופרס מתקשה לפייס אותה. בעבר הייתה מצליחה להזחיל את פרס כפי שעשתה לא פעם בעבר, אבל בימים אלה היא רוצה לנצל את הנתק כדי לא להיות מחוייבת לו אלא רק לעצמה.

איציק שייכת לסוג הפוליטיקאים שבשל רמתם המוסרית הירודה לא הייתי קונה מהם אפילו מכונית חדשה.

הסיבה האמיתית להכרזתה של איציק נובעת, לעניות דעתי, מכך שסקרי המועמדות שנערכו אחרי נאומו האומלל של קצב מלמדים שהיא נמצאת בעדיפות האחרונה וזוכה לתמיכה מינימלית מצד אזרחי המדינה; וזאת עוד מבלי שהציבור יהיה מודע לתרגילים המסריחים שביצעו השבוע עוזריה של איציק, בניסיון להבטיח רוב בכנסת לאישור הודעת קצב על נבצרותו הזמנית מכהונתו, אישור שיבטיח לה את תפקיד ממלאת מקום הנשיא הנבצר, בעמדת זינוק טובה במאבק לכהונה קבועה במשכן. אילו היה קצב מודח או מתפטר, היה סולל בכך את הדרך להקדמת הבחירות לנשיאות, מועד לא נוח לאיציק.

בתרגילים אלו נהנתה איציק מעזרתן של שתי נשים אגרסיביות, שנויות במחלוקת כמוה, העשויות בצלמה ובדמותה: יו"ר ועדת הכנסת, ח"כ רוחמה אברהם, והיועצת המשפטית של הכנסת, עו"ד נורית אלשטיין. מתוך רצון לסייע לאיציק לכהן כממלאת-מקום הנשיא, תמרנו השתיים את חברי ועדת הכנסת להצביע בעד אישור הודעת הנבצרות. אלשטיין הסבירה להם שהליך ההדחה ייארך זמן רב, מה שאומר שהנשיא ימשיך בינתיים לכהן בתפקידו, אפשרות הגרועה פי כמה מהנבצרות. היועצת המשפטית של הכנסת הגישה בסוף השבוע סיוע נוסף לאיציק כשקבעה שהאחרונה יכולה למלא בעת ובעונה אחת את תפקיד ממלאת מקום הנשיא ויו"ר הכנסת.

אברהם, חברת מפלגת קדימה, חותרת לרשת את איציק בתפקיד יו"ר הכנסת. בדרך עומד בפניה מכשול: חקירת משטרה נגדה בחשד לקבלת שוחד מחברת אגרקסקו, חקירה שנפתחה בעקבות תלונה שהגישה נגדה עמותת אומ"ץ. בשעתו העלינו בפני איציק את השאלה האם יכולה אברהם, חרף חקירתה הצפויה, להוסיף לכהן כיו"ר ועדה פרלמנטרית שדנה בחסינותם של חברי כנסת. לא קיבלנו תשובה המניחה את הדעת.

אלשטיין היא חברה אישית קרובה של איציק. שתיהן רוחצות את ידיהן יחדיו בקדירות שהקדיחו. כך, למשל, בשעתו סייעה אלשטיין לאחותה של איציק, רות אשכנזי, לזכות בתפקיד בכיר: חברת ועדת המכרזים של נציבות שירות המדינה. בזכות קשריה המיוחדים עם נציב שירות המדינה, עו"ד שמואל הולנדר, ועם העוזרת הפעלתנית שלו, עדנה אלפסי, הפכה אלשטיין לצלע השלישית בשורה של מינויים תמוהים במגזר הציבורי, שהוענקו לחברים ומקורבים מסוגה של אחותה של איציק או אחיה של אלפסי, עו"ד משה מזרחי, שנבחר לכהן כיועץ המשפטי של רשות המיסים.

לפני כשנה, כשהחל מבקר המדינה, השופט (בדימ.) מיכה לינדנשטראוס, לבדוק שורה של מינויים תמוהים בנציבות, הזדרזה אלשטיין להתלוות אליו לשימוע, אף שבאותה העת כבר כיהנה כיועצת המשפטית של הכנסת. יתר על כן, בעמותת אומ"ץ נתקבל מידע מוצק על כך שאלשטיין מחפשת חומר מפליל נגד ניצב (בדימ.) יעקב בורובסקי, יועצו המיוחד של המבקר למאבק בשחיתות. אשר על כן, פניתי אל איציק בשם עמותת אומ"ץ וביקשתי ממנה לנקוט באמצעים נגד אלשטיין, לנוכח התנהגות הנוגדת לכאורה את המנהל התקין. איציק העניקה גיבוי ליועצת המשפטית של הכנסת ואימצה את הכחשתה בנושא איסוף החומרים כנגד בורובסקי.

איציק עצמה הפכה בשנה האחרונה לבדוקאית של מבקר המדינה, בפרשת התרומות בסך שלוש-מאות אלף דולר שקיבל שמעון פרס, אליו היא מקורבת מאוד, בפריימריז שניהל במפלגת העבודה נגד עמיר פרץ. איציק, באותה העת שרת התקשורת, כיהנה כאחד מראשי מטהו של פרס וגילתה "התעניינות" גם בסוגיית התרומות. כמה מפתיע שהתורמים היו שלושה אילי הון בעלי אינטרסים מובהקים של זיקה לשלטון. אחד מהם, חיים סבן, רכש את גרעין השליטה בבזק, ובכל זאת קיבל מאיציק היתר להוסיף להחזיק בחבילת מניות בערוץ השני, חרף הבעלות הצולבת. למרות שאיציק טענה שיש לה "כיסוי תחת" למתן ההיתר, בצורת אישור פורמלי מטעם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד דוידה לחמן-מסר, היא הבינה היטב לאן נושבת הרוח והפעילה לחצים כבדים על משרד המבקר, במטרה לנסות לטאטא את הפרשה. המבקר לא נכנע ללחצים והחליט להעביר את ההכרעה בדבר פתיחת חקירה נגד איציק לשולחנו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז.

בעקבות פעולת המבקר, הגישה עמותת אומ"ץ ליועץ המשפטי לממשלה תלונה נגד איציק בגין מעורבותה בקבלת שוחד ותבעה ממזוז להורות על פתיחת חקירת משטרה נגדה. איציק יצאה מכליה והחלה להשתולל. בתחילה פנתה אל כלי התקשורת במטרה לעצור את הסחף; היא הרי הורגלה לתקשורת מפנקת, בזכות סיוע מגוון שהעניקה למו"לים. לא בכדי קיבלה בשעתו מידיעות אחרונות כתבה אוהדת אודותיה, אחרי שקודם לכן פורסמה בעיתון הזה כתבת תחקיר שחשפה חלק ממעלליה בתפקידים הממלכתיים שמילאה. בשלב הבא, מחאותיה החריפות נשמעו במסדרונות משרד המבקר ומשרדו של היועץ המשפטי לממשלה.

עד היום לא ברור לי מדוע הזדרז היועץ המשפטי להוציא - כעבור יום בלבד - הודעה על ההחלטה לסגור את תיק החקירה בעניינה של איציק. ערערנו על החלטה זו, אך ללא הועיל. אני מתקשה למצוא דוגמא נוספת של איש ציבור מסודה שמהלך אימים על גופי אכיפת החוק ועל התקשורת.

גם לי היה את הכבוד המפוקפק לשמוע את קולה המאיים, כשהתקשרה אלי לביתי ואיימה עלי, בנוכחות אלשטיין, בהגשת תביעת דיבה כנגדי.

דוח המבקר על מעורבותו של פרס בפרשת השוחד הזו הועבר גם הוא אל מזוז, וגם הפעם החליט היועץ שאין מקום לפתיחת חקירה פלילית, אך המליץ על הגשת תלונה נגד פרס לוועדת האתיקה של הכנסת, כפי שאמנם עשינו.

איציק ופרס קשורים, איך לא, גם לפרשה אחרת שבה טיפלה עמותת אומ"ץ: באמצע שנת 2004 הם נסעו למונקו על חשבונו של איל ההון המפוקפק אהרן פרנקל (החשוד בפרשת שוחד בתעשיה האווירית) כדי להשתתף בטקס חתונתו. לנסיעת שוחד זו - אשר כללה אירוח במלון פאר בנסיכות, טיסות וכיבודים נוספים - נלוו גם חיים רמון ובנימין (פואד) בן-אליעזר. אחרי שהפרשה נחשפה, הגשנו לוועדת האתיקה של הכנסת תלונה נגד הארבעה, בדרישה שיחזירו את תמורת הנסיעה והאירוח, טובת הנאה שקיבלו שלא כחוק. ועדת האתיקה קיבלה את עמדת העמותה, קבעה כי מדובר בעבירה משמעתית וחייבה את חברי הכנסת לשלם בגין טובת ההנאה שקיבלו.

בעקבות סירובם להחזיר את התמורה, עתרנו כנגדם לבג"צ, ובמקביל הגשנו תלונה כנגדם ליועץ המשפטי לממשלה. בסופו של דבר החזירו פרס ופואד כארבעת-אלפים שקלים כל אחד - סכום מצחיק לעומת התמורה האמיתית של האירוח. רמון העדיף לתרום את הסכום לארגון חברתי. רק איציק (שבאותה העת טרם נבחרה לכהן כיו"ר הכנסת) סירבה להחזיר תמורה כלשהי. הנימוק התמוה שסיפקה לסירובה היה: "לא הוזמנתי אישית. באתי כבת לווייתו של פרס". הנושא חזר מחדש לוועדת האתיקה של הכנסת לאחר שאיציק כבר נבחרה כיו"ר הבית. כמובן שהוועדה פטרה אותה בלא כלום, לשביעות רצונה של עו"ד אלשטיין.

אבל יש לי בשורות לאיציק: אל לך לנוח על זרי הדפנה; עמותת אומ"ץ העבירה למבקר המדינה חומרים חדשים שקשורים בתקופת כהונתך במשרד התקשורת, וכולי תקווה שאנשי משרד המבקר אינם נבהלים מפיך הגדול וימשיכו לבדוק את המידע גם בתקופה שבה תכהני כממלאת-מקומו של הנשיא הנבצר. ואם לא די בכך, לפני זמן לא רב קיבלנו העתק של מסמך אנונימי מאלף שהעבירה קבוצת עובדי משכן הכנסת למבקר המדינה, ובו פירוט מדויק של בזבוזי כספים ופעולות ראווה שונות שנעשו במשכן במהלך תקופת כהונתך הקצרה כיו"ר הבית, בזבוזים החושפים מחדש את דמותך כמי שאין בה רגישות לכספי הציבור. עמותת אומ"ץ עורכת בדיקות משל עצמה בפרשה, במקביל לבדיקת אנשי משרד המבקר, שכנראה יצאה לדרכה.

צריחותיה של איציק והאיומים התכופים בהגשת תביעות דיבה לא ירתיעו אותנו. אם תממש פעם את איומיה, יהיה לי עונג מיוחד לפגוש אותה בבית המשפט, מה שיאפשר לנו לברר עימה כמה פרשות נוספות.

 
 הקינוח השבועי
 
שר הביטחון לשעבר, משה ארנס, על מערכת היחסים העכורה ששוררת בין ראש הממשלה אהוד אולמרט לבין שר הביטחון, עמיר פרץ: "הם דומים לשני סוסים הרתומים לאותה עגלה. אם הסוסים מושכים לשני כוונים שונים, העגלה תיתקע בבוץ. כל יום שעובר יעמיק את שקיעתה עד לטיבעה הבלתי נמנעת".
 

 
 
1. רחל תורג'מן: כוחנית ללא פשרות
 
 
בישיבה שקיים בראשית השבוע עמיר פרץ עם יועציו הקרובים בביתו בשדרות, ישיבה שבה נדונה ההיערכות למניעת הדחתו מראשות מפלגת העבודה בפריימריז הקרובים, לא נטלה חלק יועצת הסתרים שלו, רחל תורג'מן. קשה לדעת האם היעדרה נבע מהתנגדותה של אחלמה פרץ, רעייתו של שר הביטחון, שנפשה נקעה מהיועצת כבר מזמן, או מכך שפרץ עצמו חש שהמחנק סביבו הפך לבלתי נסבל. בכל מקרה, תורג'מן עצמה אינה מתכוונת לתפוש מרחק מהבוס שלה לשעבר (שהיא משמשת כבר מזמן כבוסית שלו): כל עוד הוא משמש בתפקיד בכיר במדינה, היא תהיה שם לצידו, ובעיקר לפניו.

תורג'מן החלה את פעילותה הציבורית כמזכירתו וכמנהלת לשכתו של פרץ בתקופה שבה החליף את חיים רמון כיו"ר ההסתדרות. והנה, בתוך זמן קצר התגלתה עובדה מאלפת: מנהלת הלשכה האמביציוזית החלה להנחית הנחיות והוראות על הבוס שלה, שציית לה בלי עוררין. היא קבעה מי יראה אותו ומי לא, הרחיקה ממנו אנשים עצמאיים מדי לטעמה וקירבה אליו חנפנים ואומרי הן. גם לנשים בעלות חזות נאה לא היה סיכוי להתקרב אל פרץ וללטף את שפמו העבות, שקוצץ בהדרגה על-ידי העוזרת הנאמנה והקנאית שלו.

בשלב הבא, תורג'מן עמדה מאחורי סדרה של מינויים של קרובי משפחתה למשרות אטרקטיביות בהסתדרות ובשלוחותיה. עמיר לא עמד בפרץ. תיאבונה גבר לאחר שאילצה את הארגון לממן את לימודיה האקדמיים, שהכשירו אותה לייסד ולנהל חברה הסתדרותית חדשה: "חברים מרוויחים". הצעצוע הזה, שאומנם הביא לרווחים לעמיתי הקופות, עלה להסתדרות כעשרים מיליון שקלים, כסף שוודאי יכול היה לשמש למימון יעדים חברתיים חשובים יותר.

התפקיד הזה הרחיק את תורג'מן באופן פיזי מבית ההסתדרות, אך היא המשיכה לנהל את ענייניו של פרץ בשלט רחוק. אף אחד בסביבתו הקרובה לא העז לפצות פה.

אחרי שפרץ חזר למפלגת העבודה, בהסכמת תורג'מן, ואף הצליח לכבוש את הנהגתה במערכת בחירות מסואבת, שבמהלכה עלו חשדות לזיוף קלפיות על-ידי אנשיו, שודרג מעמדה של אשת סודו, שהפכה למנכ"ל-על חיצוני למפלגה. המזכ"ל איתן כבל, כיום שר בלי תיק, נאלץ לסבול את נוכחותה, אך בעיני בכירים במפלגה, התנהגותה היתה היתה לצנינים.

התדמית החיובית שהדביקה תורג'מן לפרץ החלה להיסדק בהדרגה, לא רק בגלל תפקודו הכושל בניהול המלחמה בצפון. מבקר המדינה והמשטרה החלו באחרונה לבדוק תלונה שהגישה עמותת אומ"ץ, שבה פורטו חשדות לאחריותם של פרץ וכבל לאי-סדרים כספיים בבחירות האחרונות לכנסת. על ניהול כספי המפלגה במערכת הבחירות הזאת הופקד גזבר מפלגת עם אחד, פרדי כהן, לאחר שהגזבר הוותיק והמסור של מפלגת העבודה, משה כהן, הורחק מהטיפול בסוגיה.

בשנה האחרונה חלו תהפוכות מקצועיות משמעותיות בחייה של תורג'מן. עופר עיני, היו"ר החדש של ההסתדרות, החליט - מתוך כעס על פרץ, שפעל בהקשרים שונים מאחורי גבו - לסלק את כל תומכיו ונאמניו של שר הביטחון, ובראשם תורג'מן, מהנהגת הארגון. חסרת תעסוקה, היא החלה להסתובב בין רגליו של פרץ - בימי המלחמה בצפון ואחריה - בלשכת השר, באגפי משרד הביטחון ובמשרדים אחרים בבניין המסווג, שיטוטים שהעלו את חמתה של הפקידות הבכירה. זה כבר היה יותר מדי, מבחינתנו: השבוע פנתה עמותת אומ"ץ לממונה על הביטחון במשרד הביטחון (מלמ"ב), יחיאל חורב, בדרישה לבחון האם תורג'מן רשאית להסתובב בחופשיות בבניין המשרד ולהיחשף לחומר מסווג, למרות שאין לה סיווג ביטחוני.

גלגלי הזמן אינם ממתינים לצמד פרץ-תורג'מן. פרץ הודיע השבוע כי אם ועדת וינוגרד תטיל עליו אחריות אישית למלחמה בצפון, הוא יסיק מסקנות ויתפטר מתפקידו. יכול בהחלט להיות שאולמרט יצליח לתמרן אותו החוצה עוד קודם לכן. במקרה כזה עשויה תורג'מן להתפטר גם היא, לא מתפקיד, אלא מאדם - מפרץ, שיהפוך לפגר פוליטי שלא יוכל עוד להביא לה תועלת. כך תחלוף לה באופן סופי תהילת העולם קצרת המועד של האיש שהיה תקווה חברתית שהתחלפה באשליה ביטחונית ועלולה להסתיים בשבר פוליטי ואישי.

2. ג'ודי ניר-מוזס-שלום: כוחנית בעלת אמצעים

ג'ודי ניר-מוזס-שלום היא אחת הנשים המשפיעות במערכת התקשורתית והפוליטית. לא רק בזכות מעמדו של בעלה, ח"כ סילבן שלום, כאחד מבכירי הליכוד, אלא גם נוכח חלקה בעיתון ידיעות אחרונות. ג'ודי, יהודית במקור, היא אחת ממגייסות הקולות הגדולים עבור סילבן. בעיני רבים היא אף נחשבת מקור-כוחו. ג'ודי מכירה היטב רבים-רבים מחברי מכרז הליכוד, והיא וסילבן מקפידים ללכת לחגיגות משפחתיות שלהם, עם מתנה נאה, כמובן.

כבר כשהיתה תלמידה במכללה לתקשורת המונים, שהיה לי הכבוד השנוי במחלוקת לשמש כאחד משלושת מנהליה (יחד עם רם אורן ומשה תאומים), הבחנתי באמביציה העצומה שלה. ג'ודי שאפה להיות עיתונאית, בכל מחיר. כישרון רב למקצוע מעולם לא היה לה, אבל חבילת המניות שירשה מהוריה העניקה לה יתרון לא מבוטל על-פני הכתבים האחרים בידיעות אחרונות; ובתחום אחד הצטיינה מאז ומתמיד: באי שמירה על אתיקה מקצועית.

במחצית שנות התשעים, בתקופה שבה כיהנתי כיו"ר אגודת העיתונאים בתל אביב, קיבלנו מידע על נסיעה של ג'ודי לרומא על חשבון יצרן נעליים, לצורך הכנת כתבת תדמית אודותיו בעיתון. ראיתי במעשה זה הפרה חמורה של האתיקה העיתונאית והגשתי נגדה תלונה לבית הדין לאתיקה של האגודה, למורת רוחו של ארנון (נוני) מוזס, הבוס שלי בידיעות אחרונות, שלא הבין מאין שאבתי את החוצפה לגרור את אחותו למשפט חברים. הואיל והיא לא הגיעה לדיוני בית הדין, חרף פניות חוזרות ונשנות אליה, הוחלט להשעות לפרק זמן מסוים את חברותה באגודה. ג'ודי מעולם לא סלחה לי על כך, אולי משום שמעולם לא ביקשתי את סליחתה.

הואיל וג'ודי, בכלים העומדים לרשותה, לא יכולה היתה להתחרות בתחכום ובעורמה של אחיה נוני ובחוכמתה של אחותה תמי, היא החליטה בשלב מסוים לסלול לעצמה דרך משלה בעולם התקשורת הישראלית: לא עוד כתבות שנכתבו על-ידי אחרים ונחתמו בשמה בידיעות אחרונות, אלא תוכנית ריאיונות (שהיא אינה מקבלת תשלום בעבורה, תופעה מוזרה כשלעצמה) עם אמנים וחברים ב"קול ישראל".

בעבר עשתה ג'ודי ניסיון נפל לפרוץ לעולם הטלוויזיה, בתוכנית שבה כיכבה האסטרולוגית מרים בנימיני, אשר מנווטת - בסיוע כוכבי המרום - את התנהלותם היומיומית של ג'ודי וסילבן (סטיב). ההרפתקה הרדיופונית הנוכחית שלה אינה משופרת ברמתה מזו הטלוויזיונית. יתר על כן, תוכנית הריאיונות שלה הפכה בהדרגה לבמה לעשיית חשבונות אישיים, להקמת קרנם המכופפת של חבריה ולסיוע פוליטי עקיף לבעלה, ובאחרונה גם לצרכי ניגוח מבקר המדינה, השופט (בדימ.) מיכה לינדנשטראוס. זה כבר היה יותר מדי. עמותת אומ"ץ הגישה באחרונה תלונה נגדה למנכ"ל רשות השידור, מרדכי שקלאר, שבה נטען, בין השאר, כי לבני הזוג שלום יש חשבון משפחתי עם מבקר המדינה מאז שהלה חסם את דרכו של אחיו של סילבן, צבי שלום, לתפקיד יו"ר דירקטוריון רשות שדות התעופה.

עד כה לא קיבלנו תשובה משקלאר. תזכורות בכתב ובעל-פה לא הועילו, אך אין בדעתנו להרפות מן הנושא. בינתיים, יש מי שנטל על עצמו את המשימה המייגעת להאזין לתוכניתה של ג'ודי מדי שבוע כדי לבדוק אם אין בה הפרות נוספות של האתיקה העיתונאית. ספק האם ג'ודי יודעת בכלל מה זה מסמך נקדי, הקובע כללי אתיקה לעובדי הרשות, והאם דפדפה בו אי פעם.

טועה מי שחושב שג'ודי מסתפקת בתפקיד רעייתו של חבר כנסת. חלומה הגדול הוא לראות את סילבן יושב בכיסא ראש הממשלה. סילבן הרי נולד לגדולות. בדרך לפסגה, ג'ודי משמשת לו כמפלסת דרך. בתקופה שבה כיהן כשר האוצר, היא טענה בכל הזדמנות שהוא זה שהציל את המדינה משואה כלכלית, וכאשר כיהן כשר החוץ, נצמדה אליו, לבושה בג'ינס, באירועים רשמיים בארץ ובחו"ל ועשתה לו ולנו בושות לא מעטות בפליטות הפה החכמות שלה, למשל באירועי הלוויית האפיפיור יוחנן פאולוס.

ג'ודי לא היססה לתקוף בשעתו את אריאל שרון, ראש הממשלה לשעבר, כשנראה היה לה שאריק "לא סופר" את סילבן. היא התחשבנה גם עם ראש הממשלה הנוכחי, בתקופה שבה תפקד אולמרט כרוטוויילר של שרון ונעץ את שיניו בבעלה, כשטען בפומבי שסילבן הוא שר החוץ הגרוע ביותר בתולדות המדינה. אך האויב הנצחי שלה הוא ללא ספק ביבי נתניהו, שלדעת כולם, פרט לג'ודי וסטיב, הוא זה שבאמת הציל את כלכלת ישראל אחרי תקופת השפל של ימי כהונתו של סילבן כשר האוצר. ג'ודי רואה בביבי מחסום בדרכו של סילבן להתמודדות הבאה על ראשות הממשלה. היא בחשה כבר רבות מאחורי הקלעים נגד ביבי, וככל שיקרב מועד ההתמודדות בין ביבי לסילבן, היא עתידה להגביר את הקצב ולהתעלק מחדש על קבלני הקולות . מי יודע, אולי שרה נתניהו תשלוף ציפורניים בחזרה, ונהיה צפויים לקרב תרנגולות של ממש.

3. רבקה פאלוך: כוחנית לשם שמים

כשקראתי השבוע  שיועצת ראש הממשלה לענייני חרדים ושתי פקידות בלשכת ראש הממשלה בתל אביב העידו לטובת חיים רמון במשפט הנערך לו, התעוררו בי רגשות מעורבים. מחד, חשבתי שהתנדבותן לספר את הידוע להן על אירוע הנשיקה היא צעד אנושי, גם אם רבקה פאלוך נוקטת בעדותה בסגנון דיבור גס ומתלהם, שאינו הולם אשה חרדית חסודה וצנועה. מאידך, אני מכיר את פאלוך כבעלת זיכרון טוב: לא ברור לי מדוע "שכחה" עד השבוע על השיחה שניהלה או לא ניהלה עם הצעירה המנושקת, וכיצד רתמה שתי עובדות נוספות בלשכה להעיד; ובל נשכח כי לבוס שלה יש ותק בקניית וגיוס עדים, כפי שהתברר במשפט חשבוניות המס המזויפות בליכוד, פרשה שבה הועמד לדין פלילי ונחלץ בעזרת עדים ששכחו מה שידעו ותוגמלו על כך. גם בפרשת הבית ברחוב כרמיה הוכיח ראש הממשלה יכולת לגייס עד, בניסיון לשבש את הבדיקה שעורך מבקר המדינה ולמנוע פרסום של המלצות חמורות שיסללו את הדרך להעמדתו לדין פלילי.

חיים רמון הוא תקוותו האחרונה של אולמרט, גדול מושחתי המדינה בכל הזמנים. אם רמון יזוכה, ראש הממשלה יזדרז להחזירו למשרד המשפטים, בתקווה שהוא יחסל חשבונות עם אלה שכביכול התנכלו לו, ובהם היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה. אולמרט - המסובך עד מעל לצווארו בפרשיות פליליות - ודאי אינו חפץ ביקרם.

התוודעתי לראשונה ליועצת ראש הממשלה לפני שנים ספורות, כשהוזמנתי להשתתף בפרלמנט השבועי ברדיו החרדי "קול חי". נאמר לי אז כי בהפסקת השידור, בעת שידור מהדורת החדשות והפרסומות, מוזמנים המשתתפים לאכול חמין ממטבחה של אחת בשם פאלוך. ואמנם, בחדר האירוח נתקלתי בפאלוך, שבאותה העת שמה החל ללכת לפניה כשדכנית חרדית מיומנת שפלשה בכוחנות רבה לעולם התקשורת והחלה להטיל אימה על סביבתה הקרובה והרחוקה יותר בזכות האגרסיביות הקולנית שלה. במהלך השיחה איתה, היא טרחה להזמין אותי לתוכניות הריאיונות שלה ב"רדיו קול חי". כמובן שנעניתי, מתוך רצון להחזיר לה את תמורת אגרת הצ'ולנט. בראיון שטחי ולא מקצועי זה התרשמתי שאתיקה עיתונאית ומוסר אינם עומדים בראש דאגותיה.

לימים התבשרנו כי פאלוך התמנתה כיועצת ראש הממשלה שרון לענייני חרדים. לא ברור איזו קומבינה עמדה מאחורי המינוי הזה. עד היום איני יודע אילו עצות מעשיות נתנה פאלוך לשרון הערמומי ולאולמרט המתוחכם, שכלל לא היו זקוקים לעזרתה: הם הוכיחו במהלך השנים יכולת לעבוד בכוחות עצמם על ראשי הציבור החרדי ולזכות במאגר של קולות חרדיים.

לפני זמן מה עשתה פאלוך פאשלה: היא פנתה לחיים לוינסון, כתב ידיעות אחרונות, והציעה לו שוחד בדולרים בעבור כתיבת כתבה חיובית על פעילותה בלשכת אולמרט. אחרי שהכתב חשף ברבים את סיפור השוחד, הזדרזה פאלוך לספר שהכסף היה מקדמה/תמריץ שהעניקה ללוינסון על חשבון עבודת עריכה עתידית של ספר מטעמה על ידו. לוינסון הכחיש בתוקף את גירסתה. אם אצטרך לבחור למי מהם להאמין, הבחירה - שומו שמים - לא תהיה על היועצת לענייני חרדים.


הקינוח השבועי: בוקר טוב אליהו, שרגא

עשרה חודשים אחרי שנחשפה פרשת הבית ברחוב כרמיה, שבה קיבל ראש הממשלה שוחד בסך מאות אלפי דולרים, התעורר עו"ד אליעד שרגא, יו"ר התנועה לאיכות השלטון, מתרדמת הקיץ/החורף הארוכה והמשולבת שלו, וביקש מאנשי תנועתו לפנות בכתב למשרד מבקר המדינה, בשאלה: מדוע טרם הושלם דוח המבקר על הפרשה, שבמשך כל התקופה הזאת טופלה באופן יסודי על-ידי העיתונאי יואב יצחק, אשר חשף אותה לראשונה בשני תחקירים שפרסם והגיש תלונה רשמית ליועץ המשפטי לממשלה ולמבקר המדינה; ועמותת אומ"ץ, שהגישה תלונות בעניין למבקר המדינה וליועץ המשפטי לממשלה, המשיכה ללוותת את הבדיקה ולא הרפתה מהם.

התרדמה של שרגא קשורה כנראה להלם ולאלם שאחזו בו מאז הוצג אולמרט כאורח הכבוד של כנס התנועה לאיכות השלטון בנושא טוהר המידות; מאז המאורע המביש הזה, הוא ודאי חש כלימה לעסוק בפרשות השחיתות הרבות של ראש הממשלה.

מעניין מי יהיה אורח הכבוד בכנס הבא של התנועה. לטובתו של שרגא, עדיף שיבחר מישהו בצמרת המדינה שאינו מצוי בחקירת משטרה. קשה, אגב, למצוא אדם נקי כזה.


 
 

1. ארקדי גאידמק: ידוען בעל זרועות תמנון

המו"מ שהתנהל בימים האחרונים בין עפר נמרודי לארקדי גאידמק על רכישת מחצית ממניותה של קבוצת הכשרת הישוב (בין היתר, בעלת השליטה בעיתון מעריב), מלמד על ניסיון נוסף של איל ההון להעמיק את מעורבותו לא רק בענף הנדל"ן, אלא גם בענף התקשורת. גאידמק רכש כבר תחנת רדיו אזורית - 99FM - ואין לי ספק שחרף הודעתו על הפסקת המו"מ עם משפחת נמרודי, הוא יוסיף לחתור להרחבת מאחזיו בתחום התקשורת. ודאי הגיע למסקנה שבישראל יש ערך מוסף לאיל הון המחזיק גם בכלי תקשורת, שבאמצעותו יש ביכולתו לצ'פר ו/או לחסל חשבון עם פוליטיקאים ואישי ציבור.

האוליגרך המתוקשר אינו יורד מהכותרות - ונראה שהוא נהנה מכך. גאידמק הוא חיה תקשורתית מבריקה. בריאיונות שהעניק בתקשורת האלקטרונית הוא נוהג להשתעשע עם מראייניו, להתעלם משאלות קשות, להשיב על שאלות שלא נשאל ולשחרר הצהרות מוכנות מראש. כך נהג באחרונה כששם ממש ללעג את יאיר לפיד - עיתונאי נטול חוט שדרה, שאולי עוקץ מדי פעם את מרואייניו, אך מיד לאחר מכן נבהל בעצמו משאלתו החצופה ומשדר בשפת גופו מצוקה, שעליה הוא מנסה לחפות בעזרת צחוק קולני.

הופעותיו התכופות של גאידמק בתקשורת לאחר המלחמה בצפון ובתקופת התגברות ירי טילי הקסאם על העיר שדרות נועדה בעיקרה לשמר את האהדה הציבורית כלפיו, השווה בערכה לכמה מנדטים טובים, אהדה שנולדה בעקבות פעילותו הנדבנית למען תושבי הצפון והדרום, שהופקרו על-ידי ממשלת אולמרט. בהזדמנות לא חגיגית זו, גאידמק הממולח מנסה להשתמש באהדה כלפיו כדי לבצר את חומת ההגנה סביבו, לנוכח החקירה המתנהלת כנגדו בחשד שהלבין עשרות מיליוני דולרים בארץ ובחו"ל.

אחת הדרכים שנוקט גאידמק בחודשים האחרונים היא פרסום מודעות ענק בעיתונות, שבהן הוא תוקף את היחידה המשטרתית לחקירות בינלאומיות (יאחב"ל), שניהלה את החקירה בעניינו. הוא צולף במיוחד על ראש אגף החקירות והמודיעין של המשטרה, ניצב יוחנן דנינו, שהיה מופקד על תיק חקירתו בעת שכיהן כראש היאחב"ל. העובדה שמיליארדר החשוד בהלבנת הון משתלח בפומבי בקצין משטרה בכיר היא תופעה שספק האם היה לה אח ורע במציאות הישראלית. תפקידו הרגיש של דנינו מחייב אותו לשתוק ולא להגיב להתקפות שלוחות הרסן של גאידמק, אך למרבה הפלא, ראשי זרועות אכיפת החוק לא העניקו לו גיבוי ממשי: מפכ"ל המשטרה, רב-ניצב משה קראדי, לא יצא מגדרו כדי להגן עליו, ואילו היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, עשה זאת בקול ענות חלושה בלבד.

לא ברור לי עדיין מדוע גאידמק העניק באחרונה הנחה לא צפויה לראש הממשלה והניח את נשקו בעיצומו של הקרב ביניהם, שהחל כשאולמרט העליב את גאידמק באומרו - לאחר שהאחרון מימן הקמת עיר אוהלים בניצנים לשיכון תושבי הצפון המופגז - שאזרחי ישראל אינם נזקקים לחסדיו של הגביר מקיסריה.

גאידמק לא נוהג להשאיר חשבונות פתוחים. הוא התוודע מקרוב לראש הממשלה כשהאחרון כיהן כראש עיריית ירושלים. אולמרט פנה אליו בבקשה שירכוש את קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים, ואף טרח לצרף למו"מ על הסכם הרכישה את עו"ד אורי מסר, שותפו לשעבר במשרד הפרקליטים שלו. במהלך השנים נהנה מסר מדלת פתוחה לרווחה אצל אולמרט, בתפקידיו הציבוריים השונים. מהות קשריהם נחקרת עדיין על-ידי מבקר המדינה והיועץ המשפטי לממשלה.

במודעה האחרונה שפרסם, גאידמק כינה את אולמרט "בדיחה" וטען שהדרג המדיני העליון עומד מאחורי ה"רדיפה" המשטרתית נגדו. הוא הפנה אצבע מאשימה ישירות כלפי אולמרט ודרש ממנו להשיב על האשמה חמורה זו. והנה, חרף כל זאת, וחרף העובדה שבמודעותיו הציג גאידמק את הממשלה במלוא ערוותה ותקף את התנהלותה הפושעת בתקופת המלחמה בצפון, אולמרט בחר שלא להגיב. הוא נזהר מאוד לא להרגיז את גאידמק ולא להיכנס עימו לעימותים נוספים. אני יודע היטב מדוע אולמרט נוהג כך ומה יפסיד אם לא יישמר בלשונו. אם גופי אכיפת החוק יעשו את מלאכתם נאמנה, הם יגלו את הסיבות לכך גם מבלי שיזקקו לרמזים שלי.

אולמרט שותק גם כשעיניו כלות למראה הידידות שנרקמת בין גידאמק לבין שנוא נפשו של ראש הממשלה, ח"כ בנימין נתניהו. יו"ר האופוזיציה הווירטואלית צפצף השבוע על התקשורת, ובאותה הזדמנות הראה אצבע משולשת כלפי יציר כפיו לשעבר, אביגדור ליברמן, השר להצלת עם ישראל. נתניהו הגיע השבוע למסיבת הסילבסטר שערך גאידמק במלון הילטון בתל אביב, מסיבה שבה נכחה מרבית הסלתא העסקית. השמנא הפוליטית עדיין שומרת על מרחק-מה מגאידמק, אך הוא אינו מתרגש מכך: הוא יודע שלא ירחק היום ורבים מבכירי הפוליטיקאים יעלו אליו לרגל לקיסריה.

גאידמק, בעל פני הפוקר, שומר מאז מודעתו האחרונה על עמימות, מילה שהפכה לאופנתית מאוד באחרונה. הוא טרם גילה האם יש בכוונתו להיכנס לפוליטיקה ולהתחרות בליברמן. ייתכן שבסופו של דבר יחליט להתמודד לא בבחירות לכנסת, אלא דווקא על ראשות עיריית ירושלים, בבחירות שאמורות להיערך בעוד כשנתיים. אם אכן יפנה גאידמק לחיים הציבוריים, היועץ המשפטי לממשלה ייאלץ להשיב על השאלה האם פעילותו הפילנתרופית, ואפילו רכישת בית"ר ירושלים, איננה שוחד בחירות מוקדם, בבחינת "שלח עוגתך על פני המים". עמותת אומ"ץ כבר הזדרזה להניח את הסוגיה על שולחן היועץ. מזוז השיב כי כל עוד גאידמק לא הודיע במפורש על כוונתו להיכנס לחיים הפוליטיים, אין מקום לדון בפנייתנו.

2. רני רהב: ידוען שהוא עגל קדוש

כשקראתי את דברי ההבל ששיגר השבוע רני רהב לעבר מגיש הרדיו גבי גזית - בין היתר, אמר היחצ"ן כי "גזית הוא התאום הסיאמי של שלי יחימוביץ'. הוא מציג את עצמו כאמא תרזה" - אמרתי לעצמי שהתינוק המגודל הזה חצה פעם נוספת את הגבול. הגיע הזמן לעצור את חרצובות לשונו של רהב, משרתם של אילי ההון, שכזכור כבר השתלח בעבר בחריפות ביחימוביץ', עוד כשהיתה מגישת רדיו נוקבת, בעלת אג'נדה חברתית, כמו גזית. הדבר אירע כשהיא העזה למחות בתוכניתה על פיטורי מאות מעובדי בנק הפועלים. רהב, הדובר הנאמן של שרי אריסון, בעלת השליטה בבנק, עלה לשידור ואמר למגישה האמיצה: "את רעה, את רעה". מעניין האם גבה מהנהלת הבנק עמלת שורה בעבור תעוזתו.

אל רהב התוודעתי לראשונה לפני שנים רבות, בעת ששירת כסמל תרבות בבסיס חיל-האוויר בצריפין. הוא פנה אלי והזמין אותי להנחות "בוקר של נשים" בבסיס. כשקיבלתי ממנו את רשימת המרואיינות, שכללה שורה של נשים מהשורה הראשונה, הבנתי שיש לי עסק עם צעיר שעתיד להגיע רחוק בזכות חנפנותו, אך אודה ואבוש כי לא שיערתי שהוא יגיע כל-כך רחוק ויהפוך ליחצ"ן של המדינה.

הסמל הצעיר חדור המוטיבציה הפך לאדם אמיד מאוד, בעל נכסים פיננסיים ומכונית יוקרתית עם נהג פרטי, המנהל אורח חיים ראוותני. שועים מחפשים את קרבתו, ורק המובחרים שבהם זוכים להתארח בחווילתו המפוארת בסביון. אלה שאינם מוזמנים לאירועים המוניים יותר שהוא עורך לכל המוגדרים כ"מי ומי ומה ולמה ומדוע" חשים עצמם נעלבים, אולי משום שהיה מי שטען פעם שמי שלא מוזמן לרהב, כביכול אינו קיים.

רהב פיתח שיטת עבודה המבוססת על תשומת לב אישית, המחניפה כנראה לאנשים רודפי כבוד ובעלי אגו. כך, למשל, כל אחד מאלה הנמנים עם אלפי ידידיו ומכריו מקבל מדי שנה ביום הולדתו פתק ברכה אישי מרהב, לעיתים בצירוף זר פרחים.

על אחת משיטות עבודתו עמדתי בשעתו מקרוב כשהזמין את רעייתי ואותי לארוחת ליל שבת בדירתו הקודמת בגבעתיים. מטעמי נימוס, לא שאלתי אותו מראש עם מי יהיה לי את הכבוד להסב באותו הערב. עם הגיענו, תפשתי מיד את הפרינציפ. היו שם כמה תעשיינים - לקוחות של רהב - ולבסוף הגיע מיכה חריש, שר התמ"ס דאז. הבנתי שהקשר הבלתי אמצעי של יחצ"ן הצמרת עם השר האחראי על התעשיה קסם ללקוחותיו, אך לא הבנתי על איזה תקן הוזמנתי אני לאירוע. כמה הערות שהשמעתי בנידון והסתלקותי המוקדמת חרצו את דיני להימחק מרשימת הסועדים על שולחנו של רהב. אינני מצר על כך.
שיטה נוספת של רהב היא להשתמש באישיות ידועה כמקדמת מכירות של לקוחותיו המסחריים. בתחום הזה סייעה לו רבות לאה רבין, שגררה את בעלה, בעת שכיהן כראש הממשלה, לאירועים שארגן רהב, ובתמורה זכתה למתנות למכביר מלקוחות מענף התכשיטים.

ניגודי האינטרסים של רהב, שמשרד יחסי הציבור המשגשג שלו ייצג לעיתים במקביל שני לקוחות מתחרים, מעולם לא הפריעו לו במיוחד. נראה שאוזלת ידו של הארגון ליחסי ציבור באכיפת כללי אתיקה מקצועית על חבר מיוחס כמוהו סייעה לו לא במעט.

רהב, שמעולם לא נחשף כמי שסוגיות מוסריות מציקות לו במיוחד, זוקף לחובתו מסעי יחצ"נות בשירותם של עברייני צווארון לבן. על הרקע הזה ניהלתי עימו שני עימותים טלוויזיוניים בתוכנית "פופוליטיקה" בערוץ הראשון, עימותים שבהם הגן היחצ"ן המלוקק בחירוף נפש על לקוחותיו הסורחים. הראשון שבהם היה כשיצאתי חוצץ נגד מתן כופר ללא הרשעה פלילית לאיל ההון יולי יולי עופר, שכנגדו הוגש כתב אישום פלילי באשמת עבירות מס. בשנייה היה זה כשעיריית פתח-תקוה החליטה לקרוא רחוב באזור התעשיה בעיר על שמו של מרטין גהל, ממייסדי דובק, חרף העובדה שהתנהלות יצרנית הסיגריות היתה מלווה באי-סדרים, ובנו של מרטין, זורח, אף הואשם בכמה עבירות פליליות ונמלט מהארץ.

עימותים מסוג אחר היו לי עימו בעת שכיהנתי כיו"ר אגודת העיתונאים בתל אביב. רהב התעקש לא לקיים מסיבות עיתונאים בבית סוקולוב, אלא רק במקומות יוקרתיים יותר, שבהם ניתן היה לחלק לעיתונאים תשורות יקרות. לצערי, הוא זיהה אצל מספר לא מבוטל מעמיתי למקצוע מידה נכבדה של חמדנות, עד כדי כך שקשה היה לראשי האגודה לעצור את הסחף האתי שנגרם במתן התשורות.

פעילותה של עמותת אומ"ץ בנושא ההון והשלטון היתה תמיד לצנינים בעיני רהב. במיוחד כעס כאשר פנינו בשעתו לבנימין נתניהו, בעת שהאחרון כיהן כשר האוצר, ומחינו על הכוונה להיענות לבקשתה של שרי אריסון לשלם מס הכנסה מופחת על רווחיה חברותיה בארץ, ובכללן בנק הפועלים, בנימוק שהמניות שלה בהן מוחזקות על-ידי חברות נאמנות זרות. פנייתנו הניבה פרי, והנושא הוסר מעל סדר היום.

כשיצאה עמותת אומ"ץ לפני כמה שבועות נגד השכר הגבוה של ראשי בנק הפועלים והדיבידנדים בהיקף של עשרות מיליוני שקלים שהוענקו להם, התעורר שוב זעמו של רהב.

באירוע חברתי שבו הצטלבו דרכינו באקראי, מחה היחצ"ן בפני בקולניות הילדותית האופיינית לו: "מה אתם רוצים? זהו בנק פרטי!". לך תסביר לו כי גם כיום, לאחר הפרטתו, הבעלים הפרטיים מחזיקים רק בשליש ממניות הבנק, והיתר נתון בידי גופים מוסדיים וציבוריים. ואם תסביר לו, האם בכלל יבין?

3. עו"ד רונאל פישר: ידוען חסר מעצורים

בכל פעם שאני צופה בתוכנית "עשרת הדברות" בערוץ השני, בהנחיית עו"ד רונאל פישר, אני נזכר משום מה באמרה: "טובל ושרץ בידו". במקרה של פישר, מוטב אולי היה לומר "מטביל ושרצים בידו": דוגמא צינית לאדם בעל דופי המנחה תוכנית המתיימרת לעסוק בענייני מוסר. הואיל ורוב הצופים אינם מכירים אותו אישית, מוטב שאציג כאן, על קצה המזלג, כמה דברים שדי בהם כדי לחשוף את דמותו האמיתית של פישר כאדם שהמניע העיקרי בחייו הוא צבירת כסף ותהילה בכל מחיר.

התוודעתי לפישר לפני כתריסר שנים, בעת ששימש ככתב חוקר בעיתון "חדשות". באותה העת, לצד עבודתי בידיעות אחרונות, כיהנתי כיו"ר עמותת אמיתי, גלגולה הקודם של עמותת אומ"ץ, שהתייצבה בראש המאבק בנגע השחיתות. פישר פנה אלי וביקש לכתוב כתבה על פעילותה של העמותה. נעניתי ברצון, הפניתי אותו לכמה מהפעילים, ובאותה ההזדמנות הבהרתי לו שכחבר מערכת עיתון המתחרה בעיתונו, אינני חש בנוח להתראיין בעצמי ל"חדשות".

כעבור כמה ימים הוא התקשר אלי וביקש לבוא לביתי לשיחה שלא לפרסום על העמותה. נעניתי ברצון. לא העליתי על דעתי שהצעיר המגמגם, שרצה בכל מאודו להצליח כעיתונאי, יטמין בכיסו מכשיר הקלטה במטרה להכשילני. אחרי שיחה קצרה על העמותה, הוא הציג לי שאלות שונות על עבודתי בעיתון; בין היתר, התעניין מדוע אני כותב ספרי תחקירים. הסברתי לו שבכתיבת הספרים האלה אני נהנה מחופש ביטוי מלא, ויש באפשרותי לשבץ בהם חומרי תחקיר שנפסלו לפרסום בידיעות אחרונות, הואיל ועלולים היו לחבל באינטרסים הכלכליים של העיתון ובעליו.

כשפורסמה כתבתו של פישר בגיליון יום שישי של "חדשות", התברר שהוא דחק לקרן זווית את העמותה, ולעומת זאת הציג "ריאיון" עימי, שזכה לכותרת: "אריה אבנרי מאשים: 'סותמים פיות בידיעות אחרונות'. הכתבה הסבה לי נזק מקצועי ואישי רב, אך לא טרחתי לצלצל לפישר ולהעמידו על חומרת מעשהו. הסתפקתי בכך שאמרתי לעצמי שיש לו אצלי "חשבון פתוח", שמן הסתם ייסגר ביום מן הימים.

לימים עבר פישר לעבוד במעריב, וגם שם המשיך בדרכו הנלוזה. התחוור לי שלא הייתי הקורבן היחידי שלו: הוא נהג, באופן סדרתי ממש, להפר את אמונם של אנשים שהסכימו לשוחח עימו שלא לפרסום ולא העלו בדעתם שהוא מוליך אותם שולל. אחד מהם היה קצין המשטרה המנוח, ניצב משנה משה פרידמן, שהיתה לו בטן מלאה על המשטרה, ופישר רוקן אותה לתוך מכשיר הקלטה שלו. כמה ימים לאחר פרסום הריאיון עימו, פרידמן נפטר מדום לב, בצל הידיעה המכאיבה כי בשל הנזק שגרם לו פישר, אין לו מה לחפש יותר במשטרה. לפח דומה נפל תת-אלוף (מיל.) עמוס גלבוע, קצין מודיעין בכיר לשעבר, שהיה אמור להתמנות כמפקד גלי צה"ל.

פישר הוא אדם מוכשר מאוד. היו לו כמה הצלחות עיתונאיות מרשימות - בין היתר, הוא הצליח לדובב את יצחק רבין על התמוטטותו ערב מלחמת ששת הימים; חדר לחוג החוזרים בתשובה של אורי זוהר; ופרסם את פרשת הסיליקון בחלב של תנובה. אך הקו המנחה שלו בעבודתו העיתונאית היה מאז ומתמיד: המטרה מקדשת את כל האמצעים, גם אם הם פסולים.

במהלך עבודתו במעריב הפך פישר לאיש סודו של עפר נמרודי. יחד רקמו שורה של קומבינות, שבהן היו כרוכות עבירות אתיות רבות שביצע פישר. במקביל לעבודתו בעיתון, הוא החל ללמוד משפטים, ובמשך ותקופה מסוימת שילב בין שני המקצועות, כששימש כעורך ביטאון לשכת עורכי הדין. מן הסתם התקנא בגדעון, אחיו הבכור, העושה חיל בתחום המשפטים ומכהן בראש המפעל הנדבני קרן פישר. (אגב, השבוע פורסם כי הקרן, שהתחייבה לשלם מאה אלף שקלים למי שיעביר מידע שיוביל ללכידת האנס בני סלע, לא עמדה בדיבורה. רונאל מיהר להודיע שאין לו קשר לקרן. מעניין מי מקרב בני משפחתו כן אמור לממש את הבטחה, במידה שלא קוימה.)

כבר באותה העת הערכתי שרונאל יעתיק את דפוסי ההתנהגות העיתונאית הנלוזה שלו גם לשדה המשפטי. לצערי, לא טעיתי. אחיו, שכיהן שנים כחבר ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב, הצליח בזכות כוח השפעתו לחלץ אותו פה ושם מאי נעימויות. גדעון גם העניק לרונאל את האפשרות להתמחות במשרדו, ואף לעבוד בו כעורך-דין מן המניין, אבל לרונאל היו שאיפות התפשטות. האחים רבו וניתקו את יחסיהם. רונאל פתח משרד משלו, המשלב בין התחום הפלילי לתחום המסחרי.

בהדרגה קנה פישר לעצמו שם של פרקליט נטול מורא, הפועל בשיטות בלתי מקובלות ומצפצף על המוסכמות. המידע שצבר במהלך שנות עבודתו העיתונאית על שורה ארוכה של גופים ציבוריים, חברות כלכליות ואישים שונים סייע לו ופתח דלתות עבורו. דלת אחת בפתח-תקוה נסגרה בפניו על-ידי קצין משטרה בכיר לשעבר שעובד בתפקיד בכיר בעיריה ולא כאן המקום להרחיב את הדיבור על כך.

המאבק הנחוש בשחיתות, שבער אולי בעצמות של פישר כשהיה עיתונאי חוקר, חדל לבעור אצלו בהדרגה, עד כדי כך שכיום לא נותרו ממנו אפילו גחלים. גם העיקרון של זכות הציבור לדעת פשט אצלו את הרגל: פישר נמנע מלשלם את החוב המוסרי לציבור שהאמין בו כשהיה עיתונאי. לכן, לא הופתעתי כשפורסם בתקשורת כי פישר ייצג את התאחדות הקבלנים בתביעה אחת והתמודד נגדה בתביעה אחרת, ולא הרמתי גבה כשקראתי בעיתונות שפישר, בעת שייצג את יו"ר מפלגת העבודה, עמיר פרץ (כיום שר הביטחון), בפרשת החשד לזיוף קלפיות בבחירות הפנימיות במפלגה, יעץ ללקוחו לא להעביר חומר בעניין למשטרה. עמותת אומ"ץ הפנתה את תשומת לב המשטרה לעובדה תמוהה זו, אך לא נעשה כל צעד של ממש בנדון.

למעשה, פישר מעולם לא פרש באופן סופי מעולם העיתונות. במקביל לעבודתו המשפטית, הוא הגיש בשעתו תוכנית ריאיונות בשם "גברים בשחור", בצוותא עם מיקי רוזנטל, עיתונאי מקצועני, מוערך וישר, שעבד עימי בעבר בידיעות אחרונות. עד היום אינני מבין מדוע חדל רוזנטל להגיש את תוכנית התחקירים העצמאית שלו בערוץ השני והעדיף את שיתוף הפעולה עם פישר. שניהם הרי לא באו מאותו הכפר, וסביר היה שלא יזדקנו ביחד.

ואמנם, בתוך זמן קצר התחוור לרוזנטל כי שותפו לתוכנית מתמרן בין ניגודי אינטרסים משוועים, ועוד בלי להניד עפעף. אחרי ריאיון שערכו עם ארקדי גאידמק, התברר לפתע שאיל ההון שכר את שירותיו המשפטיים של פישר, בין היתר לצורך הסתערות על היאחב"ל. לא למותר לציין שהביקורת הציבורית לא הזיזה לפישר, שאמר כי רכישת לקוחות מקרב מרואייניו אינה מהווה בעיה בעיניו, ומי שרואה בכך מעשה שחיתות - שיבושם לו. עמותת אומ"ץ הגישה תלונה נגדו ליו"ר מועצת הרשות השנייה דאז, מרדכי שקלאר (כיום מנכ"ל רשות השידור), שבה נטען כי פישר עשה מעשה שלא יעשה, ואף התרברב על כך בריאיון עיתונאי. שקלאר - מטעמים השמורים עימו - התעלם מן העבירה האתית החמורה, עדות לא מחמיאה על רגישותו המוסרית.

מי שכן הסיק את המסקנות הנכונות היה רוזנטל, שאמר לי כי אחרי שפישר עשה מה שעשה, הוא אינו מעוניין לעבוד עימו. ואכן, התוכנית "גברים בשחור" ירדה בתוך זמן קצר מלוח השידורים, אך במקום שפרנסי הערוץ השני ידאגו לסלק את פישר מהטלוויזיה, נסללה באורח פלא דרכו למיזם משודרג: תוכנית המוסר "עשרת הדיברות".

פישר נוהג לאיים חדשות לבקרים בתביעות נגד כלי תקשורת ועיתונאים. אנשים רבים אכן הזהירו אותי שאם אכתוב דברי ביקורת עליו, הוא יגיש נגדי תביעת דיבה. בשעתו ערכתי בגלריה עמליה ארבל תערוכה מקורית שנקראה "על חבל דק": על חבלים עבים נתלתה שורה ארוכה של תביעות דיבה שהוגשו כנגדי ואסופה של מכתבי איום שנשלחו אלי ממשרדי עורכי-דין שונים. באף אחת מהתביעות לא הפסדתי, ורוב איומי הפרקליטים לא התממשו. ברור, אפוא, שאינני מפחד מפישר. להיפך, הגיע הזמן שגם הוא יידע מאיפה משתין הכריש. שמא הזמן להיערך לתערוכה נוספת?
 
הקינוח השבועי: מי שמדבר

כשנתבקש אורי אבנרי, עורכו המיתולוגי של "העולם הזה", לומר כמה מילות הספד על העיתונאי אורי דן, שהלך לעולמו השבוע, הוא אמר, בין השאר, כי במרוצת השנים חדל דן להיות עיתונאי והפך למעשה לנושא כליו ולשופרו של אריאל שרון. "כשדן עבד ב'העולם הזה', אני הייתי האבא שלו, ואחר כך היה שרון האב", הוסיף.

אולי כדאי להזכיר לאורי אבנרי שעוד בהיותו עורך "העולם הזה", וכמובן בשנים שלאחר מכן, הוא עצמו היה נושא כליו ושופרו הבלתי-נלאה של יאסר ערפאת. האדם שאחראי למותם של ישראלים כה רבים אולי לא היה דמות אב לאבנרי - שהרי אבנרי מבוגר ממנו - אך אין ספק שהיה יותר מ"בן דוד" עבורו.

1. ראש הממשלה, אהוד אולמרט: מסוכן לעתיד המדינה

אהוד אולמרט אינו ראוי ואינו מתאים משום בחינה לכהן ראש ממשלה, ודאי לא של מדינה המתמודדת עם איומים ביטחוניים חמורים. בעידן שבו הסכנה שבהתחמשות גרעינית של אירן הולכת וגוברת, ומלחמה נוספת מול החיזבאללה אינה תסריט בדיוני, אישיותו חסרת האחריות של אולמרט היא סכנה איסטרטגית לעתיד המדינה. דומה שעל האופוזיציה האנמית מוטלת החובה למצות כל מהלך כדי להביא לקיצור ימי הממשלה שבראשותו, שכבר היתה קורסת בעצמה אלמלא הצטרף אליה אביגדור ליברמן, שביקש להציל את עורו במאבק הפופולאריות מול ארקדי גאידמק.

בימים האחרונים כשל ראש הממשלה היהיר בכמה פליטות פה אומללות, שגרמו נזק רב למדינה והוכיחו כמה שנות אור מפרידות בינו לבין מנהיג שקול כמו בן-גוריון, שליד קברו בחר אולמרט לשאת את נאום החזון המדיני שלו. התבטאותו החמורה ביותר היתה זו שממנה ניתן היה להסיק כי ישראל נמנית עם המעצמות הגרעיניות. השלכותיה החמורות באו לידי ביטוי בימים האחרונים, בדמות גל של "התעוררות גרעינית" במדינות ערב. למרבה הצער, זו כנראה רק ההתחלה. הספינים של עוזרי ראש הממשלה והכחשותיהם שנוטפים נופת הצופים, לא יועילו הפעם.

השבוע שקלנו, בעמותת אומ"ץ, לפנות אל היועץ המשפטי לממשלה בבקשה לבחון האם יש מקום לפתוח בהליך פלילי נגד ראש הממשלה, בחשד לחריגה מחוקי השמירה על בטחון המדינה. הגענו למסקנה שמן הדין שהנושא יידון במישור הפוליטי.

אין לי ספק שיש קשר ישיר בין התנהגותו המושחתת חסרת האחריות של אולמרט בחיי היומיום לבין התנהלותו בניווט המדינה. הוא מגמגם לנוכח האיום האירני, מזגזג לנוכח התעצמות כוחו של החמאס ברשות הפלשתינית, מחוויר לנוכח איתותי השלום מסוריה ומשקשק לנוכח הזעזועים בעירק. מלחמת לבנון השנייה חשפה את היותו אדם נטול חוט שדרה, שיקול דעת וכושר הנהגה ובעל הבנה מוגבלת מאוד בענייני ביטחון. בגלל מחדליו, צה"ל יצא למלחמה בלי להעריך מראש את המחיר שייגבה בה. עשרות לוחמים נפלו בקרבות מיותרים. זו הסיבה שבעטיה עשה אולמרט מאמצים בלתי נלאים כדי למנוע הקמת ועדת חקירה ממלכתית, שהיתה חושפת את האמת ומדיחה אותו מהנהגת המדינה.

לצערי, בית המשפט העליון - ברוב של ארבעה נגד שלושה - דחה לאחרונה את העתירה שהגשנו בדרישה לחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית. למרבה האירוניה, שלושת השופטים שהתייצבו בעמדת המיעוט - אילה פרוקצ'יה, מרים נאור ואליקים רובינשטיין - היו בסיבוב הקודם השופטים שצידדו בכינון ועדה מהסוג הזה. מסיבות השמורות עימה החליטה נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, להרחיב את הרכב השופטים שדן בעתירתנו. השופטים אשר צורפו להרכב בסיבוב השני הצביעו נגד הקמת הוועדה.

בשיחה שניהלתי עם ביניש בעבר, לאחר שנמנעה, בעת שכיהנה כפרקליטת המדינה, מלהגיש כתב אישום נגד אולמרט בפרשת חשבוניות המס של הליכוד, פרשה שבה ביצע כמה עבירות פליליות, התרשמתי כי היא רואה באולמרט אדם ערמומי ומתוחכם, שיודע לטשטש עקבות (ולקנות עדים), וכי אינה חפצה להתעמת איתו. אני מקווה שבינתיים היא צברה אומץ, ושמעמדה המשפטי הבלתי תלוי יאפשר לה להתמודד עם ראש הממשלה המושחת ביותר בתולדות המדינה, שיודע לרדוף את אויביו עד חורמה ולערוך להם רצח אופי ציבורי. עומדים לשירותו חוקרים פרטיים, עיתונאי חצר וצוות של עוזרים שאינם בוחלים בשום אמצעים כדי לקדש את מטרותיו האפלות.

בחודשים האחרונים לא חסכתי כל מאמץ כדי לחשוף את דמותו האמיתית של אולמרט, על-מנת שאזרחי המדינה יבינו שבראשות הממשלה מכהן אדם פוחז, רקוב מבחינה מוסרית, שקרן פתולוגי ואופורטוניסט נטול תקנה. עשיתי זאת בהופעות תכופות בכלי התקשורת, בניווט פעילות עמותת אומ"ץ לחשיפת מעשי שחיתותו ובמכתבים גלויים לאולמרט, שפורסמו באתר "חדשות מחלקה ראשונה" (Nfc) והופצו בשרשרת לרבבות אנשים, בארץ ובחו"ל, על-ידי קוראים נאמנים, שטובת המדינה יקרה להם. שכרי היה בכך שתרמתי להסרת המסיכה מעל פניו של אולמרט. זועקת בעד עצמה העובדה שבמשאל מדגמי שנערך באחרונה, הנסקרים בחרו בו כפוליטיקאי המושחת ביותר במדינה.

שליחיו של אולמרט ניסו, למשל, להפחיד את מבקר המדינה, השופט (בדימ.) מיכה לינדנשטראוס, באמצעות פרסום כתבות מגמתיות נגדו והפצת שמועות זדוניות ודברי דיבה על בני משפחתו. בשלב מאוחר יותר גויס "עד", מקורב לשעבר של אולמרט בשם סלומון קרובי, שהכפיש את יועצו המיוחד של המבקר למאבק בשחיתות, ניצב (בדימ.) יעקב בורובסקי. בהסתמך על עדותו, נפתחה חקירת משטרה נגד בורובסקי, בחשד שפנה בעבר למשפחת ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, כדי שתפעל למינויו כמפכ"ל המשטרה, בתמורה לסגירת התיקים הפליליים שבהם היתה מסובכת. לא למותר לציין שהכוונה הסמויה של ה"אולמרטים" בפרסומים האלה היא לעכב את החקירות המתנהלות נגד ראש הממשלה. הם ינהגו כך גם אם וכאשר תיפתח חקירה נגד אולמרט בחשד לקבלת שוחד, וגם אם יוגש נגדו כתב אישום: הם ינסו לחלץ את הבוס מהבוץ באמצעות הפחדת וקניית עדים; לאולמרט יש כבר ותק מוכח בתחום הזה.

במהלך השנים, חרף הביקורת הבלתי פוסקת שהשמעתי נגדו, נמנע אולמרט מלהגיש נגדי תביעת דיבה, כנראה מחשש שהעובדות שייחשפו במשפט יהפכו אותו מתובע לנאשם. ובכל זאת, לפני זמן קצר קיבלתי איתות לפיו ניתן לפגוע בי, בין היתר באמצעות כתבת פרופיל מגמתית על עמותת אומ"ץ, שפורסמה במוסף הארץ. אסתי אהרונוביץ', עיתונאית חסרת עקרונות ובושה, הוליכה שולל את ראשי העמותה וניסתה לשווא לתקוע טריז בינינו לבין מבקר המדינה, כל זאת לקראת השלמת חקירת המבקר בפרשת הבית שרכשה משפחת אולמרט ברחוב כרמיה בירושלים, עיסקה שבה קיבל ראש הממשלה שוחד בסך מאות אלפי דולרים. למגינת לבם של ה"אולמרטים", הפעם הם טעו בכתובת. הכתבה הניבה תוצאות הפוכות מהמצופה: לא רק שלא הרתיעה אותי, אלא אף דירבנה אותי להמשיך במשנה מרץ במאבקי.

ראש הממשלה נוחל כישלון גם בניסיון המשותף שלו ושל נושא כליו, שר האוצר אברהם הירשזון, ליירט ולסלק מתפקידו את החשב הכללי, ד"ר ירון זליכה, בתגובה לעדות המפלילה שמסר האחרון לחוקרי משרד מבקר המדינה ולחוקרי המשטרה בפרשת הטיית המכרז לרכישת גרעין השליטה בבנק לאומי. אולמרט טען השבוע שזליכה, מתוך רצון להתנקם בו, מסר עדות שקרית נגדו, ואילו שר האוצר החליט השבוע לקצץ בסמכויות החשב הכללי.

שלא כמו האיומים המדומים נגד הירשזון - שעליהם הזדרז בשעתו לספר לציבור, בניסיון לשפר את תדמיתו לאחר שנחשפו כמה ממעלליו המפוקפקים - זליכה חשוף לאיומים אמיתיים. אשר על כן, פניתי ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה שיורה למשטרה לבדוק מי עומד מאחורי האיומים הללו. היועץ הודיע לי שרק אם זליכה יגיש תלונה במשטרה, תיפתח חקירה בעניין. פניתי השבוע אל זליכה וביקשתי שיעשה זאת בהקדם. אני מייחל לכך שייענה בחיוב לפנייתי.

בינתיים, בכל יום שחולף תחת שלטונו של אולמרט, המדינה מידרדרת מדחי אל דחי. לצערי הרב, לא הופעלו בלמי החירום כדי לבלום את ההידרדרות הזאת.

2. יו"ר הכנסת, דליה איציק: מסוכנת לחיים הפוליטיים

מי שמכיר מקרוב את יו"ר הכנסת, דליה איציק, אשה אמביציוזית ואובססיבית בעלת פה גדול ומוסר ירוד, יודע שהיא אינה מתייחסת לתפקידה הנוכחי כאל פסגת הקריירה הציבורית שלה. לפי הערכתי, היא חפצה לכהן כנשיאה הראשונה בתולדות מדינת ישראל. רמז לכך קיבלתי, בין היתר, בשיחת טלפון שניהלתי עימה לפני חודשים ספורים, זמן קצר לאחר שנחשפו החשדות נגד נשיא המדינה. באותה השיחה היא העירה, ספק בצחוק ספק ברצינות: "אז מה, בקרוב אצטרך למלא את מקומו?".

מאז חלף זמן, והנשיא קצב, הנחשד בביצוע עבירות מין, עשה את כל התרגילים האפשריים כדי לשרוד בתפקידו. עם זאת, כל הסימנים מורים על כך שהקריירה שלו בבית הנשיא תגיע לסיומה כשהיועץ המשפטי לממשלה יגיש נגדו כתב אישום בראשית השנה החדשה. קצב התחייב בפומבי שבמקרה כזה יפרוש מתפקידו. או-אז תיכנס לתמונה יו"ר הכנסת, על תקן ממלאת-מקום הנשיא. ומי שחושב שבחודש יולי הבא, מועד תום כהונתו הרשמית של קצב תחזור איציק בשלווה ללשכתה בכנסת, חי באשליות.

מיד אחרי שתכנס לתפקיד מ"מ, יתחיל מסע הבחירות שלה לכהונה רשמית במוסד הנשיאות. בדרך לשם היא עשויה למחוץ את רובי ריבלין הג'נטלמן ולדחוק לקרן זווית את הרב הראשי של תל אביב, הרב ישראל מאיר לאו. יש לה ותק מוכח בכוחניות מילולית ובתרגילי תחמון מאחורי הקלעים. בעייתה היחידה עשויה להיות שמעון פרס, פטרונה לשעבר, לו היא חבה את קידומה הפוליטי, ובעיקר את שיבוצה במקום ריאלי ברשימת מפלגת קדימה: אם הוא יחליט להתמודד על משרת הנשיא, אותה הפסיד בשעתו לקצב, איציק עלולה לעמוד בפני דילמה קשה.

כדאי שפרס, הלוזר הנצחי, ייערך לקראת האפשרות שאיציק תחליט הפעם לבגוד בו, כפי שבגדה ברבים אחרים במהלך הקריירה הפוליטית שלה, תתנתק ממנו ותכריז על מועמדותה, בהנחה שציבור הנשים במדינה יעמוד מאחוריה, מה שללא ספק יקרין על חברי הכנסת ויגדיל את מידת התמיכה באיציק בקרב חברי כל הסיעות, להוציא אולי את אנשי המפלגות החרדיות.

את החלל הריק בגופה המיועד למצפון, חלל שלא נתמלא מעולם, תשקיט איציק בכך שתטען שהיא התגייסה למטה הבחירות שלו במפלגת העבודה, בעת שכיהנה כשרת התקשורת. המיליארדר סבן תרם אז 120 אלף דולר לקמפיין של פרס; סבן - שרכש את השליטה בבזק - מוסיף להחזיק, בסיועה של איציק, בנתח ממניות זכיינית הערוץ השני, אף שהחוק אוסר על בעלות צולבת. מבקר המדינה בדק האם יש קשר בין ההסדר המיוחד שנערך לסבן לבין התרומה למטה הבחירות של פרס והעביר את ההכרעה ליועץ המשפטי לממשלה, אשר החליט שלא להורות על פתיחת חקירת משטרה. החלטתו ניתנה בזריזות מפליאה. לפה הגדול שלה יש ערך מוסף. צר לי על כך שהערעור שהגישה עמותת אומ"ץ על החלטת היועץ, שנראתה לנו כשגויה, לא התקבל.

אם התסריט ששרטטתי כאן יתממש, ואיציק תהיה נשיאת המדינה הבאה, מי שוודאי יהיה מרוצה מכך הוא אולמרט. הם ימצאו בקלות שפה משותפת זה עם זו, שהרי הם חולקים כה הרבה תכונות שליליות. ומה יהיה עלינו? הצירוף של נשיאה מושחתת וראש ממשלה מושחת הוא מעל ומעבר. בסיטואציה כזאת, חורבן הבית נראה באופק.

3. שר המשפטים לשעבר, ח"כ חיים רמון: מסוכן לשלטון החוק

ראו הוזהרתם: ב-1 בינואר 2007 עלול להיפתח תהליך שיזעזע את שלטון החוק במדינה. במועד זה יחרצו שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב את דינו של חיים רמון, שר המשפטים לשעבר. מה שלא תהיה החלטתם, היא לבטח תוליד "חגיגה" גדולה.

לעניות דעתי - שהתעשרה במרוצת השנים, בזכות היכרות קרובה עם הנפשות הפועלות - עומדים על הפרק שלושה תסריטים אפשריים לגבי מה שעלול להתרחש. האפשרות הראשונה היא שרמון יזוכה זיכוי מלא. במקרה כזה, הוא יחזור מיד למשרד המשפטים, ביוזמת ראש הממשלה, שזקוק לו כדי להיחלץ מהסתבכויותיו הפליליות. או-אז יפתח רמון, נוקם ונוטר מקצועי, במסע התנכלות לאלה שלדעתו התנכלו לו ויירד לחיי כל אלה שלדעתו תפרו לו תיק.

רמון, הסכינאי המחייך, ימרר את חייה של נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, וייכנס עימה לעימותים בלתי פוסקים. בין היתר, הוא יאשים אותה בכך שניסתה כביכול להשפיע על השופטים שדנו בתיקו באמצעות הערות שהשמיעה בדבר הצורך להחמיר בעונשם של מטרידים מיניים. גם היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שהחליט על הגשת כתב האישום נגד רמון, לא צפוי ללקק אצלו דבש. לרשימת "נפגעי" רמון יצורפו גם הפרקליטים שהיו מעורבים בהכנת תיק התביעה; וכן תא"ל גד שמני, יועצו הצבאי של ראש הממשלה, שהשפיע על החיילת המתלוננת להגיש תלונה נגד רמוןר; ומי שכיהנה בראש היחידה לחקירות הונאה, תנ"צ מירי גולן.

האפשרות השנייה היא שרמון יורשע בדין. או-אז תגויס לשירות מילואים פעיל עדת העיתונאים הניזונים מזה שנים רבות מהדלפות שמספק להם רמון. הם יטענו שמדובר ב"יום שחור" לשלטון החוק ושרמון הוא בעצם חיים דרייפוס. פרקליטיו יערערו ודאי על פסק הדין, והפעם לא יזדרזו השופטים להחליט, ואז יטענו חסידיו בתקשורת שמתקיים כאן עינוי דין ושדמו הכחול נשפך בראש חוצות. גם אם יידחה ערעורו, אני מוכן להמר שבכלא הוא לא יישב. לכל היותר, ייגזרו עליו עבודות שירות, שאותן יוכל לבצע כמחלק תה בהסתדרות.

האפשרות השלישית היא שרמון יזוכה מחמת הספק. קשה לדעת האם במקרה כזה תערער הפרקליטות על פסק הדין, אך מה שברור הוא שאולמרט ינסה להחזירו למשרד המשפטים. סביר להניח שייפתח דיון ציבורי ומשפטי בשאלה האם ראוי שאדם כזה יכהן כשר המשפטים, וסביר גם שאולמרט יצפצף, כדרכו, על הנימוקים שיועלו בדיון הזה. גם בתרחיש כזה צפויות אמות הסיפים של המערכת המשפטית לנוע. המשכיל האמיץ לא ידום ולא ישתוק בעת כזו.


4. יו"ר התנועה לאיכות השלטון, עו"ד אליעד שרגא: מסוכן למאבק בשחיתות

עו"ד אליעד שרגא, אשר מינה את עצמו לתפקיד יו"ר ההתנועה לאיכות השלטון (תפקיד בו הוא מחזיק 14 שנים), הבין באיחור רב את מה שידוע לכל: שאולמרט הוא מושחת אמיתי. תנועתו פנתה השבוע אל היועץ המשפטי לממשלה, בבקשה לחקור את ראש הממשלה בחשד שביצע עבירות פליליות במינויים פוליטיים ברשות לעסקים קטנים.

המציאות העגומה והמתועדת מלמדת ששרגא מחליט באורח בלעדי מי מושחת ומי לא, מתי הוא מושחת, ומתי מושחת חדל להיות מושחת וחוזר חס וחלילה - הכל על-פי שיקוליו אישיים; וחברי תנועתו התמימים, חלקם אנשים ראויים, צועדים בסך כתיישים שותקים. לעיתים, כשהוא מעמיד פני סגפן שענייני הציבור בוערים בעצמותיו, נדמה שהג'ינג'י מנסה לחקות את "דני האדום", המנהיג האגדי של מהומות הסטודנטים בסוף שנות ה- 60' בצרפת; אך מדובר בחיקוי עלוב ותו-לא, שהרי אם יבוא היום שבו ייאלץ לחשוף את רשימת לקוחותיו הפרטיים, יגלו כולם שהמלחמה בשחיתות היא לפעמים פעולה שאינה סגפנית, אלא משתלמת, תרתי משמע.

מדוע השתהתה התנועה למען איכות השלטון בטיפולה בפרשיותיו הפליליות של אולמרט, האיש המושחת בפוליטיקה הישראלית מאז הקמת המדינה? לא הייתי צריך להתאמץ הרבה כדי להבין את הרקע לכך.

בכנס בנושא טוהר המידות שאירגנה התנועה לפני כשנה, בו השתתפו אישי ציבור וראשי המערכת המשפטית, היה אולמרט אורח הכבוד, מה שגרם לא רק להרמת גבות, אלא גם להרכנת ראשים, מחמת הבושה והכלימה. איש מחברי התנועה לא מצא לנכון לצאת חוצץ נגד שרגא, בהקשר זה, בעיקר לא אלה מסוגו של דובר התנועה, שוקי לבנון, לוחם-בשכר המופקד על תדמיתה של התנועה, פשפש שלא עלה למעלה ומשמש בפועל כנושא כליו הכנוע של המנהיג הג'ינג'י.

אולי הסיבה האמיתית לכך היא רצונו של הג'ינג'י להתמנות כשר בממשלת אולמרט. מי שהגה את הרעיון הוא העיתונאי דן מרגלית, חברם המשותף, אשר הציע אותו לאולמרט בטורו השבועי במעריב ערב הקמת הממשלה. כדי לשדרג את מעמדו של שרגא, מרגלית לא חדל מלראיין אותו בתוכניותיו בתקשורת האלקטרונית. משום מה, לא הפריעה לו העובדה שבאופן הזה הוא מסייע לקידום עסקיו הפרטיים של הפרקליט שרגא, שמתפרנס היטב מהמלחמה בשחיתות. לעומת זאת, מרגלית בחר לתת ביטוי מצומצם יחסית לעמותת אומ"ץ, תנועה של מתנדבים שאינה מחלקת משכורות ואינה מייצרת תיקים לעורכי הדין שעובדים מטעמה בהתנדבות מלאה.

משום מה, אולמרט לא אימץ את הרעיון של מרגלית לקלוט בממשלתו את האיש שהעניק לו גיבוי מוסרי באותו הכנס למען טוהר המידות. מרגלית עצמו חווה לאחרונה התפכחות ביחסו לאולמרט: העיתונאי שהגן במשך שנים בחירוף נפש ובתמימות בתולית על חברו הטוב, לא יכול היה לשאת את התנהלותו הפושעת של ראש הממשלה בימי המלחמה בצפון ועכשיו הוא קורא לו להתפטר מתפקידו. על-רקע זה הגיעה לקיצה חברותם רבת השנים. משוחרר מכבליו של אולמרט, מרגלית החל להאשים אותו - ובצדק - בשחיתות.

אבל, גם בכיוון החדש שנטל לעצמו, מרגלית לא חדל מנטייתו לפאר ולרומם את שרגא ולייחס לו ולתנועתו, בבחינת גניבת דעת, מהלכים ופעילויות שביצעה עמותת אומ"ץ. דוגמא מובהקת לכך היא העתירה שהגשנו בדרישה להורות על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקירת כשלי המלחמה בצפון, בימים שבהם הג'ינגי שבת רעב בירושלים. רק מאוחר יותר נזכרה התנועה לאיכות השלטון להגיש עתירה בעניין מטעם עצמה, אבל אצל מרגלית שרגא נותר המוציא והמביא, ואילו עמותת אומ"ץ היא גוף שצריך לזרוק לו מדי פעם עצם דלה.

למרבה האירוניה, עתירתנו לכינון ועדת חקירה ממלכתית הוגשה על-ידי שני פרקליטים שמוכרים היטב לשרגא. הבכיר בהם הוא עו"ד פרופ' מיכאל קורינלדי, ששרגא התמחה בצעירותו במשרדו. קורילנדי טוען שהוא זה שהגה בשעתו את הרעיון של הקמת התנועה לאיכות השלטון ונמנה על מייסדיה, עד שהמתמחה שלו בעט אותו החוצה, אולי כדי שלא יאפיל עליו. קורינלדי חסך מעצמו את הבושה להשתתף בכנס התנועה למען אולמרט: שרגא פשוט לא הזמין אותו. הפרקליט השני שחתום על עתירתנו הוא עו"ד שמואל שנהר, שכיהן בעבר כמזכיר התנועה לאיכות השלטון, ועתה נמנה עם הצוות המשפטי שלנו, עובדה המדברת בעד עצמה.
 
קינוח שבועי

שר הביטחון עמיר פרץ: "מתנהל נגד מסע הסתה לא תקדים. חוץ מבריחת בני סלע האשימו אותי כבר בכל דבר, אבל אני עשוי מחומר מיוחד: אני לא נשבר".
 
 
 
 

1. השרה ציפי לבני: יושר אישי מבוזבז

בחודש ספטמבר 2005 נזדמן לי לשבת לצידה של ציפי לבני, שרת המשפטים דאז (והיום), בטקס חגיגי שבו הוענק לה אות הוקרה מטעם עמותת אומ"ץ, בזכות היותה מופת של יושרה במציאות הפוליטית המסואבת.

לאחר שנשאתי על הבמה דברים חריפים בגנות הסתאבות השלטון, שבראשו עמד אז אריאל שרון, חזרתי למקומי. כשהתיישבתי, העירה לי לבני: "כל מילה - אמת. הרווחנו את זה ביושר" (או שמא מוטב היה לומר "באי יושר"). "החבורה המושחתת הזאת אינה מתאימה לך", אמרתי לה. תשובתה היתה: "אנסה לשנות [את המצב הזה] ככל שאוכל". דבריה עודדו אותי. האמנתי לתומי שהיושר האישי שלה יקרין על פעילותה הציבורית וישמש מנוף לתהליך של ביעור השחיתות הפוליטית.

הפקפוק הראשון שלי באמונה הזאת היה כשלבני בחרה להתייצב בראש מחנה התומכים בתהליך ההינתקות, שעד היום רבים קושרים אותו עם הרצון ליצור סדר-יום סוער שיסיח את דעת הקהל מהסתבכותה הפלילית של משפחת שרון. עם זאת, הייתי מוכן להעניק לה אשראי והתייחסתי אל תמיכתה במהלך הזה ואל פרישתה מהליכוד וחבירתה לשרון במסגרת פוליטית חדשה - מפלגת קדימה - כאל צעדים שנבעו ממניעים פוליטיים ואידיאולוגיים, מניעים שהרחיקו אותה מהעמדות הניציות של הליכוד, לרבות אלה של אביה המנוח, חבר הכנסת לשעבר איתן לבני.

השאלה הגדולה שהעסיקה אותי בשנות כהונתה כשרת משפטים, בתקופת ממשלת שרון השנייה, היתה מידת תרומתה, בתפקיד המיניסטריאלי החשוב הזה, למאבק לביעור השחיתות במדינה. היא יכלה, למשל, ליזום חקיקה מחמירה יותר נגד אישי ציבור שסרחו ונגד עברייני צווארון לבן, אך לא עשתה כן. התאכזבתי משתיקתה בנוגע לחקירות שנערכו נגד משפחת שרון, שתיקה המתאימה יותר לשר משפטים צבוע ומתחסד מסוגו של יוסף (טומי) לפיד, שקדם לה ואולץ לפרוש.

לבני היא אשה ישרה מאוד, לעיתים כמעט עד כדי הגזמה. דוגמה אחת מני רבות: כשביקש ממנה בשעתו קרוב משפחה שתסייע בעקיפין למינוי מסוים ב"טריטוריה" שלה, לא רק שדחתה אותו עוד בטרם הגיע אל הסף, אלא אף כעסה על עצם חוצפתו לחשוב שהיא תיענה לבקשתו. אך אליה וקוץ בה: נכון שמעולם לא היתה מעורבת בשחיתות הציבורית, אבל גם לא נאבקה בה בנחישות, לא אמרה מילה בפומבי בגנותה ולא הבטיחה לאזרחי המדינה שבדעתה לפעול לביעור הנגע הזה. בבחירתה לשתוק, להקפיד על סטריליות רק במרחב האישי שלה, היא בעצם אפשרה למציאות הזאת להמשיך ולשגשג.

עלייתו של אהוד אולמרט לשלטון שדרגה את לבני, שנתמנה כשרת החוץ וכממלאת-מקום ראש הממשלה. אין לי ספק שהיא שמחה להתרחק ממשרד המשפטים בתקופה שבה נערכות חקירות ובדיקות בפרשות השחיתות הרבות של אולמרט. אולמרט, מצידו, חפץ שבתפקיד שר המשפטים ישמש חברו הטוב חיים רמון, פוליטיקאי חסר מעצורים בעל יושר מפוקפק, פרקליט לעסקות נבחרות. רמון הוא בצלמו ובדמותו של אולמרט. הם אומנם לא באו מאותו הכפר, אבל מצאו את עצמם די מהר באותה העיר, בחברת אילי הון שאותם הם עמלו לחבר לשלטון.

החשבון הציני של אולמרט היה שלנוכח שלל החקירות שהחלו "לנחות" עליו בזו אחר זו, מוטב שבראש משרד המשפטים יכהן אדם המקורב אליו, שבמידת הצורך יפעל מאחורי הקלעים וינשוף בעורפם של היועץ המשפטי לממשלה ושל פרקליט המדינה. לרוע מזלו, זמן לא רב לאחר כניסתו לתפקיד, רמון הסתבך ב"נשיקה צרפתית" מיותרת, שעות ספורות לפני הישיבה המכרעת שבה הוחלט על פתיחת המערכה הצבאית בצפון, ונאלץ לעזוב את משרד המשפטים.

אולמרט, שמתעקש להחזיר את רמון למשרד המשפטים בתום משפטו, אם לא יורשע בדין, הציע ללבני ליטול על עצמה באופן זמני את האחריות על המשרד, אך היא סירבה. מי שקפץ בשעתו על המציאה היה שר השיכון והבינוי, מאיר שטרית. אבל, עד מהרה התברר ששטרית התאהב בתפקיד הזמני והתנהג כשר משפטים קבוע: הוא הפגין מדיניות עצמאית, הפך כמה מהחלטותיו של רמון, בהן ההחלטה על אופן מינויו של נשיא בית המשפט העליון, וקרא תגר בהתנהלותו על ראש הממשלה. אין פלא, אפוא, שעם תום שלושת חודשי המינוי הזמני, אולמרט - שעדיין מתעקש על שמירת התפקיד לרמון, שמשפטו טרם הסתיים - סירב להאריך את כהונת שטרית ופנה שוב לשרת החוץ, בידיעה שהיא (בניגוד לכמה מחבריה לשולחן הממשלה) אינה מטפחת ציפיות להפוך לשרת משפטים קבועה. מסיבותיה שלה, הפעם לבני הסכימה ליטול על עצמה את התפקיד.

בזמן הקצר שמאז כניסתה למשרד המוכר לה כל-כך, לבני כבר הספיקה להפגין מחדש שרירים נגד נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, כפי שעשתה לקודמה בתפקיד, אהרן ברק. אך עם כל הכבוד, את עיקר מרצה עליה להקדיש לא למאבק נגד בית המשפט העליון והעומדים בראשו, אלא למאבק נגד כל הגורמים המבקשים לקעקע את שלטון החוק במדינה. חלקם קשורים לאיש שמינה אותה לתפקיד, ראש הממשלה, אדם שהתנהלותו הלא לגמרי ישרה של קודמו בתפקיד מחווירה ליד שחיתותו הממארת. הפעם, ציפי, אסור לך לשתוק.

מבחנים רבים צפויים לה גם במשרד החוץ. אחד החשובים שבהם קשור למינויו הצפוי של אסי שריב, מנהל מאורת הנחשים של אולמרט, לתפקיד הקונסול הכללי בניו-יורק. עמותת אומ"ץ הביעה את התנגדותה למינוי, שעל פניו נראה כמינוי פוליטי, תגמול על שורה של "תרגילים מסריחים" שביצע שריב למען אולמרט, באמצעות עיתונאים סייענים מסוגה של אסתי אהרונוביץ מהארץ, שגויסה על-ידו לפרסם כתבה משמיצה כנגדי.

בתגובה לפנייתנו, מנהל לשכת שרת החוץ הודיע לנו כי מינויו של שריב עדיין תלוי ועומד וטרם הובא לדיון בפני ועדת המינויים של המשרד, שרשאית לאשר גם כמה מינויים של מועמדים מחוץ לסגל עובדי המשרד. נמתין ונראה כיצד תנהג שרת החוץ הישרה.

2. חבר הכנסת אופיר פז-פינס: יושר אישי סלקטיבי

כבר לפני שנים לא מעטות, כשרק עשה את צעדיו הראשונים בביצה הפוליטית העכורה בסניף הירושלמי של מפלגת העבודה, "סימנתי" את חבר הכנסת אופיר פז-פינס כאיש ציבור ישר שמוכן לשלם את המחיר הכרוך בשחייה נגד הזרם. לראיה, כבר כחבר כנסת צעיר הוא יזם בכנסת שורה של הצעות חקיקה למען מנהל תקין וטוהר המידות והגיש כמות בלתי-נדלית של שאילתות, חלקן בשיתוף פעולה עם עמותת אמיתי למלחמה בשחיתות (גלגולה הקודם של עמותת אומ"ץ), שהיה לי הכבוד לעמוד בראשה. העמותה, מצידה, העניקה לו אות הוקרה על פעילותו, אות שהוא ללא ספק היה ראוי לקבלו.

כשביצע פז-פינס את הקפיצה הנחשונית אל תפקיד מזכ"ל מפלגת העבודה, זיהיתי שהוא לוכד בכך שתי ציפורים במכה אחת: הוא מבטיח את מקומו בצמרת מבלי שיצטרך להפגין הזדהות עם אחד המתמודדים - המתחלפים באופן תדיר - על תפקיד יו"ר המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה; וכשחש כי מיצה את עצמו בתפקיד, ידע לפרוש ברגע המתאים, בלי ללכלך את ידיו. הפופולאריות שצבר בשנותיו כמזכ"ל הקנתה לו ערך מוסף: בתום הבחירות הקודמות לכנסת, עם הצטרפותה של מפלגת העבודה לממשלת שרון, פז-פינס נבחר למקום הראשון ברשימת מועמדיה לתפקיד שר. בתור שכזה, בחר לעצמו את משרד הפנים, שהתאים למאווייו האישיים.

אהבתי פעולות מסוימות שביצע כשר הפנים, כמו הניסיון לכפות על חברי מועצות נבחרות בערים וברשויות לשלם את חובות הארנונה האישיים שלהם ומאבקו להשרשת נורמות של מנהל תקין בשורה של רשויות ברחבי המדינה. גם פעילותו לחיסול תופעת המינויים הפוליטיים היתה ראויה לציון, אף שהישגיו בתחום היו די דלים, אולי משום שתקופת כהונתו במשרד הפנים היתה קצרה, בגלל הקדמת הבחירות. לעומת זאת, התפלאתי מאוד משתיקתו בנוגע למעשי השחיתות של שרון ואישים אחרים מחצרו הביזנטית. גם אם חשש מהאפשרות שכיסאו בממשלה יתנדנד חלילה, אין בכך כדי להצדיק את שתיקת הכבשים הזאת.

לפני כחצי שנה, כשבחנה ועדת חלוקת האותות של עמותת אומ"ץ - לקראת ערב ההצדעה השנתי, שנערך בחודש ספטמבר - מי משרי הממשלה ראוי לקבל את אות השר ההגון לשנת 2006, המליצו חבריה, פה אחד, על פז-פינס, דאז שר התרבות, המדע והספורט בממשלת אולמרט. אחת הסיבות לכך היתה התנהלותו בתקופת המלחמה בצפון: הוא היה השר הראשון שהעז למתוח ביקורת על אופן ניהול המלחמה ואף הצביע בקבינט כמה פעמים, בקולו הבודד, נגד עמדת ראש הממשלה ויתר חברי הקבינט. ואם לא די בכך, היה השר הראשון שתבע הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקירת מחדלי וכשלי המלחמה.

לזכות פז-פינס ייאמר, כי בשנה האחרונה לא חזר על הטעות שעשה בימי כהונתו בממשלת שרון: שחיתותו של אולמרט הפריעה לו מאוד, והוא חיפש את ההזדמנות הנאותה להתפטר מהממשלה (שאליה, כאדם מוסרי, לא היה צריך להצטרף מלכתחילה, לנוכח היכרותו עם התנהלותו המבישה של אולמרט), ובהזדמנות זו להתחיל את מסע הבחירות שלו לראשות מפלגת העבודה. צירופו של איש שנוי במחלוקת כמו אביגדור ליברמן לממשלה, על תקן השר להצלת מדינת ישראל, היה עבור פז-פינס חצייה בוטה של קו אדום. הוא טלפן אלי וסיפר שהוא נחרץ להתפטר מהממשלה, וכך אכן עשה: עמד בדיבורו ושב אל ספסלי הכנסת, משם הוא חורץ ביקורת על ממשלת אולמרט-ליברמן-פרץ וממתין להתפתחויות במישור המפלגתי.

אגב עמיר פרץ, צר לי על כך שפז-פינס, בניגוד לכמה מחבריו לסיעה, טרם הביע בפומבי (לפחות לא באופן עקבי ונחרץ) את דעתו באשר למידת התאמתו של יו"ר מפלגתו לתפקיד שר הביטחון ובאשר לדרכי התנהלותו של פרץ, הן במשרד הביטחון והן במוסדות מפלגת העבודה. צורמת לי גם העובדה שהוא לא נחלץ להגנת הגזבר הוותיק של המפלגה, משה כהן, אשר הודח על-ידי פרץ ואיתן כבל, מזכ"ל המפלגה, רק משום שחשף חשדות לאי-סדרים - שנעשו מאחורי גבו - בפעילותו הכספית של מטה הבחירות של מפלגת העבודה. לדידי, חשיפת שחיתות מתחילה מהבית. שומה היה על פז-פינס להוכיח אומץ לב גם בהתנהלותו מול ציבור בוחריו במפלגה.

עמותת אומ"ץ נטלה על עצמה את עול הטיפול בפרשה הזאת והעבירה למבקר המדינה מסמכים מרשיעים-לכאורה שהגיעו לידינו. במקביל, הגשנו תלונה במשטרה נגד פרץ וכבל. כולי תקווה שפז-פינס לא ישתוק הפעם וייטול חלק במהלך לטיהור כיסי השחיתות שאחזו במפלגתו.

3. חבר הכנסת רן כהן: יושר אישי פוליטי

מאבק ממושך  ובלתי-מתפשר בשחיתות הציבורית הוא מלאכה שוחקת, מתישה ומתסכלת. על כל צעד ושעל מנסים להכשילך ומכפישים אותך. אין תמה, אפוא, שאנשים המקדישים שנים רבות מחייהם למלחמה בשחיתות מאבדים אוויר וצוברים תסכול. רבים מהם נושרים בדרך.

לזכותו ולשבחו של חבר הכנסת רן כהן, אחד הפוליטיקאים הישרים ביותר, אוכל לומר שהוא אינו נמנה עם הנושרים. פגשתי אותו כשנאבק בשחיתות בראשית שנות השמונים, בן קיבוץ גן-שמואל שרק החל אז את הקריירה הפוליטית שלו. פגשתי אותו לפני זמן לא רב בישיבה של ועדת הכנסת לביקורת המדינה, שהתכנסה כדי להביע תמיכה במבקר המדינה. התברר לי שעדיין לא נס לחו, אף כי הלוחם הוותיק בשחיתות התעייף מעט.

פעילותו של כהן נגד השחיתות הציבורית בראשית שנות השמונים היתה אומנם כנה ותאמה את השקפת עולמו - מאבק נגד שודדי הקופה הציבורית - אבל ניכר היה שהוא מבקש להפיק ממנה תועלת פוליטית. זאת הסיבה שהוא נטפל באיל הון מסוגו של מיקי אלבין המנוח, איש הביצוע של המיליארדר חוצה-היבשות שאול אייזנברג, בעליה של החברה לישראל. בתקופה שבה קרס מפעל הטקסטיל אתא, שהיה בבעלות החברה לישראל, ומאות עובדיו נותרו חסרי כל, אלבין השתעשע בסיכון סכומי כסף אדירים במהלכים ספקולטיביים בבורסה.

החברה לישראל המתינה אז לסיוע מהמדינה. רוב חברי הכנסת נמנעו מלהתעמת עם אלבין, שהיה ידוע כבעל השפעה רבה בצמרת המדינה. כמה מהם היו בכיסו, תרתי משמע. רן כהן, לעומת זאת, נתפס על-ידי אלבין כגורם בעייתי העלול לסכל את מתן הסיוע. אלבין ביקש ממני אפוא שאפגיש ביניהם. הפגישה היתה טעונה. אלבין היה בטוח שיצליח לקנות את כהן, או לפחות לכופף ולנטרל אותו. להפתעתו, כהן נתגלה כסלע איתן: הוא פתח במתקפה ציבורית נגדו, שחשפה לראשונה את הקשר בין ההון והשלטון במלוא מערומיו.

גם אחרי שעזב את הקיבוץ ועבר עם משפחתו למבשרת-ציון, המשיך כהן לנהוג כאידיאליסט. הוא הוסיף ליטול חלק חשוב במאבק כנגד השחיתות. כך, למשל, פעל גם לחשיפת דמותו של שרון - שנים רבות לפני שהאחרון נבחר לראשות הממשלה - כאדם מושחת שחולב את המדינה לטובת חבריו אילי ההון. בזכות פעילותו המבורכת, עמותת אמיתי העניקה לו בשעתו אות הוקרה, שעליו היתה גאוותו.

כמו כל פוליטיקאי, גם כהן רצה להתקדם. לא היה מאושר ממנו כשמונה לשמש כשר התעשיה והמסחר בממשלת ברק. סופסוף הזדמן לו להוכיח שהוא גם איש מעשה. אבל, בתקופה הסטרילית הזאת גוועה פעילותו נגד השחיתות. גם לאחר שפרש עם סיעתו מהממשלה, לא חזר להיות אותו לוחם. אמנם, הוא פעל בלא לאות לקדם חוק שיעניק לחושפי השחיתויות - שרובם ככולם נרדפים הן על-ידי הנהלות מקומות עבודתם והן על-ידי ועדי העובדים - לא רק הגנה מקצועית, אלא גם מטריה ציבורית: חסותו של מבקר המדינה. מאידך, קולו לא נשמע כשנחשפו פרשות השחיתות של משפחת שרון ומקורביה, אף שאלה היו חמורות פי כמה מהפרשות שנגדן הזדעק בגאון בשעתו (כששרון טרם הפך לראש הממשלה שהוביל את מהלך ההינתקות מרצועת עזה). גם ביקורתו על התנהלותו המושחתת של אולמרט הובעה, אם בכלל, בקול ענות חלושה, אף שהפרשות שבהן מסובך ראש הממשלה הנוכחי עולות בכמותן ובאיכותן על אלה של קודמו בתפקיד.

האם הייתה השלכה על תוכנית ההתכנסות מבית מדרשו של אולמרט שבינתיים שבקה חיים לכל מדיניות?

התנופה אבדה לכהן, וחבל: הוא מחמיץ הזדמנות פז לתפוש את החלל שמותיר ראש האופוזיציה הווירטואלי, בנימין נתניהו, שמעדיף לנהל את פעילותו בבלוג באינטרנט במקום על דוכן הנואמים בכנסת. האם שתיקתו המצערת של כהן קשורה לתקוותיו של השמאל שאולמרט ילך בדרכו של שרון במימוש חלוקת הארץ? רן, ידידי: שרץ הוא שרץ, גם אם הוא משרת את האידיאולוגיה של מרצ.

4. ח"כ פרופ' אריה אלדד: יושר אישי אידיאולוגי

למען הגילוי הנאות אקדים ואומר שבעבר הרחוק נקלעתי לעימות לא נעים עם שרון, רעייתו של חבר הכנסת פרופ' אריה אלדד. היה זה בשנות השמונים, כשטיפלתי בידיעות אחרונות בפרשת שחיתות שבה היה מעורב אביה המנוח, יהושע בן-ציון, שכיהן כמנכ"ל בנק א"י-בריטניה. חמו של אלדד הורשע במעילה ובגניבה של עשרות מיליוני דולרים, נדון לשתיים-עשרה שנות מאסר ונחלץ מהכלא כעבור שלוש שנים, אחרי שהצטייד בתעודות רפואיות שבהן נטען שהוא כביכול על ערש דווי. כשחשפתי את התרמית ופתחתי במערכה ציבורית-תקשורתית נגד בן-ציון, קיבלתי מבתו מכתב שבו קבלה על פעילותי. בסופו של דבר, אביה זכה לכינוי "המת החי", בזכות העובדה שמאז "גסיסתו" הוסיף לחיות יותר מתריסר שנים, שאותן לא ריצה בכלא, כמובן.

רוצה הגורל ובעלה של שרון נחשב היום ללוחם הפרלמנטרי מספר אחד בשחיתות ולאחד מחברי הכנסת הישרים ביותר. אלדד, רופא פלסטיקאי במקצועו, חבר בסיעת האיחוד הלאומי, פועל בתחום זה ללא לאות ובהתמדה, אף שנדמה לעיתים שמאבקו בשחיתות עומד בסימן שיקולים אידיאולוגיים. אויב אידיאולוגי מושחת ממחנה השמאל (וההגדרה של אלדד ל"מחנה השמאל" היא רחבת-היקף) יהיה יעד מועדף, ואילו פוליטיקאי ימני (להגדרתו) מושחת יהיה יעד נעקף.

כך, למשל, בתקופת כהונת שרון כראש הממשלה, אלדד לא פסק מלתקוף אותו בנוגע לפרשות השחיתות שליוו אותו. ככל שקרב מועד ההינתקות, כך הגביר אלדד את מתקפתו. בשלב מסוים הוא אף הצליח לדחוק את הכנסת להקים ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא השחיתות הציבורית, ועדה שהוא ביקש לעמוד בראשה, למגינת לבם של שרון ושל ממלא מקומו, אהוד אולמרט. בסופו של דבר, ועדת החקירה לא הוקמה. משימת חקירת השחיתות הציבורית הוטלה על ועדת חוקה, חוק ומשפט, שבראשה עמד חבר הכנסת מיכאל איתן. הקדמת הבחירות קטעה את עבודתה של הוועדה בנושא זה, שלא חודשה מאז.

בכנסת הנוכחית הקים אלדד שדולה נגד שחיתות, אשר אליה הוזמנו להצטרף גם גופים ציבוריים הפועלים בתחום זה, בהם עמותת אומ"ץ, אבל עד מהרה התברר כי לשדולה אין שיניים. אלדד לא נואש ומצא אפיק אחר לפעילותו: חברת הכנסת אסתרינה טרטמן, יו"ר הוועדה לביקורת המדינה (שפרשה ביניים מתפקידה) מינתה אותו לעמוד בראש ועדת משנה למלחמה בשחיתות.

אלדד הוא אולי חבר הכנסת היחיד שאינו חושש להשמיע כיום בכל הזדמנות - בוועדה ומחוצה לה - דברים קשים על שלטונו המושחת של אולמרט. לעומת זאת, משום מה לא שמעתי מפיו אף אמירה נחרצת בגנות אי-יישום הדוח של עו"ד טליה ששון, שהצביע על חריגות ממנהל התקין באישור הקמת המאחזים הבלתי-חוקיים בשטחים. לא שמעתי מפיו גם אף אמירה נחרצת בגנות התנהלותו המושחתת של ליברמן, שרק לפני שבועות ספורים בגד בחבריו למחנה הימין והצטרף לממשלה. כזכור, באחרונה חידשה המשטרה את החקירה נגדו, בחשד לביצוע עבירות פליליות שונות. מי יודע, אולי אלדד מעדיף לא להרגיז יתר על המידה את ליברמן, בתקווה שיום אחד הלה יתפכח ויתפקח ויפרוש מהממשלה.

הפריעה לי גם העובדה שלפני זמן מה, לפי פרסומים בתקשורת, הגיש אלדד תביעה נגד המדינה, שבה טען שהוא זכאי לפיצוי כספי משום שבגין פעילותו בכנסת, לא יוכל לחזור ולערוך ניתוחים. אני משוכנע שאת התביעה הגיש בתום לב. ספק האם תום לב דומה מנחה אותו בבואו להחליט לאן להפנות את חצי ביקורתו המבורכת.
 
הקינוח השבועי:

ראש הממשלה אהוד אולמרט: "אלמלא חשבתי ששר הביטחון עמיר פרץ ראוי לתפקידו לא הייתי מציע לו את התפקיד ואמלא חשבתי שהוא יכול להמשיך בתפקיד, הייתי מציע לו תפקיד אחר".

1. עו"ד פרופ' יוסף גרוס: הוא משפחתי

מדי שנה נוהג ארגון השקיפות הבינלאומי לפרסם את מדד השחיתות הבינלאומי, שבו מדורגות מאה חמישים ושבע מדינות על-פי רמת שחיתותן. הסניף הישראלי של הארגון - שבי"ל (שקיפות בינלאומית לישראל) - האחראי, בין השאר, על הפצת נתוני המדד לתקשורת הישראלית, פועל במסגרת הפקולטה למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. בראש הסניף הזה עומד עו"ד פרופ' יוסף גרוס.

מעניין מה חשב לעצמו גרוס לפני זמן לא רב, כשעיין בממצאי המדד החדש, שהצביע על החמרה משמעותית ברמת השחיתות בישראל. האם ייחס את ההידרדרות הנמשכת בנורמות המוסריות במדינה להתנהלות המפוקפקת של מחותנו, ראש הממשלה אהוד אולמרט? אני בספק.

למעשה, ספק זה התעורר בי כבר לפני כשנה, כשהסעתי את גרוס במכוניתי בתום ישיבת הנהלת שבי"ל, בה הייתי חבר בארבע השנים האחרונות, בין היתר כנציג עמותת אומ"ץ. באקראי שוחחנו על מחותנו, שכיהן אז כממלא-מקום שר האוצר וממלא-מקום ראש הממשלה. כשהבעתי בפני גרוס את דעתי על אולמרט, הוא שלל אותה והגן עליו בלהט, מה שגרם לי להבין שהאחווה המשפחתית חשובה בעיניו יותר מהמוסר הציבורי, למרות שהוא עומד בראש גוף הפועל למען קידום האתיקה בחיים הציבוריים. כעבור זמן-מה החלטתי להתפטר מהנהלת שבי"ל, מתוך חשש שבמוקדם או במאוחר - כשעמותת אומ"ץ, כפי שאכן אירע, תטפל בפרשות השחיתות של אולמרט - ניקלע למצב של ניגוד אינטרסים בארגון, על-רקע הקירבה המשפחתית בין יו"ר הנהלת שבי"ל לבין ראש הממשלה.

לפני שבועות ספורים נודע שמבקר המדינה בודק חשדות שלפיהם אולמרט חשוד לכאורה כי היה מעורב, בעת שכיהן כשר האוצר, בהטיית המכרז לרכישת גרעין השליטה בבנק לאומי לטובת אילי הון שחפץ ביקרם. רק מאוחר יותר נודע שאחד מאילי הון, פרנק לואי, מאוסטרליה, הוא לקוח של משרד הפרקליטים של גרוס, העוסק בתחום המסחרי.

בעיצומה של מלחמת לבנון, בעוד הצפון בוער ועשרות חיילים נופלים בחזית, אולמרט - שכבר מזמן איננו שר האוצר, כידוע - מצא זמן לקיים בביתו, ביום השבת, פגישת רעים עם לואי.

כשנשאל בנושא מכרז בנק לאומי טען גרוס, כי לא עסק בנושא, וכי פרנק לואי הוא לקוחו של עו"ד דוד חודק, השותף הבכיר במשרד. גרוס אמר עוד בתגובה, כי אבנרי התפטר משבי"ל כחצי שנה לאחר אותה נסיעה יחד במכונית. גרוס ציין, כי באותה נסיעה אמר אבנרי כי הוא מתכנן לכתוב ספר על אולמרט, ולכן הוא (גרוס), מיוזמתו, אמר לאבנרי שאולמרט הינו קרוב משפחתו ולכן הוא אינו מעוניין לדבר על כך.

2. עו"ד רם כספי: הון פוליטי

את העובדה שעו"ד רם כספי מוכן לסייע לפוליטיקאים בכירים שעברו על החוק זיהיתי לראשונה בראשית שנות התשעים, בעת שעמדתי להוציא לאור את ספרי "הגביר", שעסק במעלליו של איש העסקים חבר הכנסת אברהם שפירא, אז יו"ר הקואליציה ויו"ר ועדת הכספים. אחרי שכל מאמציו של שפירא - הגלויים והסמויים - לשכנע אותי לגנוז את פרסום הספר עלו בתוהו, החלטנו שעו"ד כספי יקבל ממני רשימת שאלות לשפירא, יעביר אותן לאיל השטיחים, יבחן את תשובותיו ויחליט האם יש ממש בחומר הנחשף בספר. שמתי את מבטחי בו, למרות שידעתי שהוא מקורב לשפירא. אך כספי, במקום לבצע את המלאכה, העדיף להזמין את עצמו לביתי, ביחד עם שפירא, כדי לנסות לשכנע אותי פעם נוספת - ללא הצלחה - להימנע מפרסום הספר.

מאז ועד היום אני עוקב בעניין אחר להיטותו הבלתי-נלאית של כספי - חביב הפוליטיקאים ואיל הון בזכות עצמו - לחבר בין הון ושלטון, תוך שהוא הודף כל ביקורת המושמעת נגדו. מעניין האם כספי עצמו זוכר שהיו זמנים שבהם צבירת כסף לא היתה הדבר החשוב בחייו, זמנים שבהם חלם להיות בעצמו ראש ממשלה, ואף נתן לכך ביטוי בראיון עיתונאי. בהדרגה איבד אולי את המוטיבציה לשרת את הציבור, אבל מעורבותו בחיים הפוליטיים - כיועץ וכפרקליט של ראשי ממשלה, שרים, חברי כנסת ומפלגות - היתה ונותרה עמוקה. וכנראה גם משתלמת.

מזה שנים, כספי נושא ונותן, מתווך ומייעץ, בוחש ומפשר - לפני ומאחורי הקלעים - בפרשיות פוליטיות שונות, בעיקר כאלה הקשורות במפלגת העבודה. גם במו"מ הקואליציוני האחרון הוא היה מעורב, הפעם בהזמנת אולמרט, מתוקף היותו יועץ קרוב ואיש סודו של ראש הממשלה. כשהואשם אולמרט כי התנהלותו המושחתת מדרדרת את המערכת הפוליטית לתהום שלא נודעה כמותה, כספי היה שם שוב: הוא נחלץ לעזרת ראש הממשלה, ובראיונות לתקשורת העניק לו רוח גבית רבת עוצמה, שעודדה את אולמרט להמשיך בשלו.

הסתבכותו של אולמרט בפרשת הטיית המכרז למכירת גרעין השליטה בבנק לאומי, הנחקרת על-ידי המשטרה, הדליקה מחדש את כספי הפעלתן, שבישר לציבור בראיונות בכלי התקשורת שהחקירה לא תוליד כתב אישום נגד ראש הממשלה.

השבוע טיווח כספי במאמר חריף שפרסם ב"גלובס" לעברו של החשב הכללי של משרד האוצר ד"ר ירון זליכה, שמסר לצוות האגף לטיפול בשחיתות אשר במשרד מבקר המדינה, עדות המעלה חשדות פליליים מצד אולמרט במכרז לאומי.

בעודו רוקם תחזיות כפרשן תמים, אני מוצא לנכון להזכיר לכספי כי לו עצמו יש נגיעה מקצועית להתנהלות הבנק, כפרקליטו וחברו של מנכ"ל הבנק לשעבר, צדיק בינו הצדיק, וכפרקליטם של עובדי הבנק במו"מ על הפרטתו.

בשבועות האחרונים נזעק כספי לסייע לחבר קרוב אחר שלו, שמעון פרס, עימו הוא מנהל מערכת יחסים הדוקה מזה שנים רבות. פרס נחשד כי בפריימריז האחרונים במפלגת העבודה, כשהתמודד מול עמיר פרץ על הנהגת המפלגה, קיבל משלושה אילי הון תרומות לא חוקיות בסך שלוש מאות אלף דולר. מבקר המדינה בדק את הפרשה על כל היבטיה, לרבות חלקה של יו"ר הכנסת, דליה איציק, אשר שימשה בתפקיד יושב-ראש ועדת ההיגוי של מטה הבחירות של פרס. אחד החשדות שנבדקו הוא שתרומתו הנדיבה של איל ההון חיים סבן למטה הבחירות של פרס קשורה להטבה משמעותית שקיבל בעת שרכש את מניות השליטה בבזק, בימי כהונתה של איציק - המקורבת מאוד לפרס, כידוע - כשרת התקשורת. איציק נחלצה מהפרשה בעור שיניה. כספי היה צריך לעמול קשות כדי לשכנע את אנשי משרד המבקר, בשימוע שנערך לפרס, שהתנהלותו של המשנה לראש הממשלה לא חרגה מהחוק.

עמותת אומ"ץ החליטה לא להרפות, ופנתה באחרונה אל היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, בדרישה לבדוק האם אין מקום לפתוח בחקירת משטרה בפרשה. היועץ טרם השיב לפנייתנו. כספי - מדושן עונג, כרגיל - פתח מצידו במתקפה רבתי על מבקר המדינה, ערער על בדיקותיו התכופות ועל ממצאיו ומתח ביקורת חריפה על "היטפלותו" כביכול לאישי ציבור. בעיני עורכי דין מסוגו של כספי, עדיפה כנראה מציאות שבה ייאסר על רשויות אכיפת החוק לטפל בפוליטיקאים שהתעשרו על חשבון הקופה הציבורית.

3. עו"ד אלי זהר: הון חברי

היו ימים שבהם שררו קשרי ידידות פסיביים בין פרקליט הצמרת עו"ד אלי זהר לביני, בעיקר בזכות העובדה שרעייתו נילי, פרקליטה מצליחה בזכות בעצמה, שימשה בשעתו כמפיקה בתוכנית שהגשתי בגלי צה"ל. זהר הוא הפרקליט המקצועי היחיד בחוג חבריו הקרובים של אולמרט, חוג המורכב ברובו מכמה עיתונאים בכירים. חברי החוג ערבים זה לזה, דואגים זה לזה ומייעצים זה לזה. זהר עושה זאת בתחום המשפטי. בזכות חברותו בחוג, נפתחו בפניו במהלך השנים דלתות שלטוניות שונות, והוא זכה לכיבודים ציבוריים שונים.

כשכיהן חבר אחר בחוג, יוסף (טומי) לפיד, כשר המשפטים בממשלת שרון, הוזכר שמו של זהר כמועמד טבעי לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. אחד התומכים הנלהבים במינוי היה - איך לא – ממלא-מקום ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שרצה להיערך מבעוד מועד לאפשרות שהיועץ יידרש לבחון האם יש מקום להגיש נגדו כתב אישום בגין אחד או כמה משלל מעשי השחיתות שביצע, מעשים שבאותה העת (ולמעשה, עד היום) טרם נחשפו במלואם. מן הסתם, חברו זהר לא היה מעז לסמן לו את הדרך לכלא.

בתחילה לא הביע זהר את התנגדות למהלך, חרף רמיזות שונות שהוזכרו בעניין בכלי התקשורת. אולי העדיף להמתין עד שההד שעוררה הידיעה יתפוגג. עמותת אומ"ץ לא ישבה בחיבוק ידיים: הזדרזנו לפנות לשר המשפטים, הבענו את התנגדותנו למינויו הצפוי של זהר (המשמש כפרקליטו האישי של לפיד) והודענו שלא נהסס לעתור לבג"צ נגד המהלך. בסופו של דבר, המינוי לא יצא אל הפועל. זהר הפגין אצילות והסיר את מועמדתו.

כשאולמרט התיישב בכיסא ראש הממשלה, הפך זהר לאחד מיועציו המשפטיים הקרובים. תלותו של אולמרט בעצותיו המשפטיות של חברו הפרקליט הלכה וגברה ככל שהתברר שראש הממשלה הוא החשוד העיקרי בשורה של פרשות הנבחנות על-ידי רשויות אכיפת החוק.

כשהחליטה ועדת זיילר, החוקרת את פרשת האחים פריניאן, לשגר מכתב אזהרה גם לרב-ניצב משה קראדי, מפכ"ל המשטרה, פניתי בדחיפות אל היועץ המשפטי לממשלה והסבתי את תשומת לבו לכך שקראדי נעזר בשירותיו המשפטיים של זהר, המשמש במקביל פרקליטו של אולמרט. ניגוד האינטרסים האפשרי זועק כאן: שני לקוחותיו של זהר ניצבים משני עברי מתרס החקירות; קראדי ממונה על חוקריו של ראש הממשלה. מזוז השיב כי הואיל ובאותה העת (שבה פניתי אליו) לא מתנהלת חקירת משטרה נגד אולמרט, אין כל סיבה להתערבותו. עם זאת, הוא הציע לי לפנות אל לשכת עורכי הדין בשאלה האם במעשה הייצוג הכפול לא מבצע זהר עבירה אתית.

הואיל ואני מייחס משקל רב לא רק להנחיותיו של היועץ המשפטי לממשלה, אלא גם לעצותיו, פניתי בשם עמותת אומ"ץ לראש לשכת עורכי הדין, עו"ד שלמה כהן, בבקשה לבחון את הנושא. ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין העבירה אותה לזהר, כדי שיגיב. במקום להגיב לגופו של עניין, העדיף זהר לפנות אלי השבוע בכתב ולהציג לי שורה של שאלות שמהן השתמע כאילו עמותת אומ"ץ תומכת ללא סייג ביועצו של מבקר המדינה למאבק בשחיתות, ניצב (בדימ.) יעקב בורובסקי (שאנשי ראש הממשלה מנסים לתפור לו תיק) ומשתלחת ללא הרף בראש הממשלה רק משום שקרוב משפחה של בורובסקי חבר בעמותה.

לא ברור לי מה הקשר בין פעילותה הלגיטימית של עמותת אומ"ץ לבחינת כפל תפקידיו של זהר לבין השאלות הקנטרניות שהציג לי. דחיתי בשאט נפש את רמיזותיו. במקביל פניתי שוב אל היועץ המשפטי לממשלה, הסבתי את תשומת לבו לכך שבינתיים נפתחה בדיקה משטרתית נגד אולמרט, הקליינט הוותיק של זהר, בפרשת מעורבותו במכירת גרעין השליטה בבנק לאומי, ושאלתי האם לא הגיעה העת לקבל החלטה בנדון.


4. עו"ד אורי מסר: הון ציבורי

הפרקליט הירושלמי אורי מסר, שותפו לשעבר של ראש הממשלה במשרד עורכי דין מצליח בבירה, אינני מכיר באופן אישי. אחד ממכריו סיפר לי כי מסר, שהיה בצעירותו סטודנט מצטיין למשפטים, הוא אדם צנוע מטבעו, הבורח מפרסום אישי. איך קרה אפוא שפרקליט ערכי כזה ניצב עתה במוקד בדיקתם של חשדות שונים בפרשות הקשורות לראש הממשלה? אולי האחריות לכך מוטלת בראש ובראשונה על אולמרט, בעל האופי ההרסני; אולי הוא זה שלימד את מסר, בימי שותפותם, את שיטות ההתעשרות הקלה על חשבון הקופה הציבורית, את שלל קיצורי הדרך ואת הקומבינות למיניהן. מסר עקב מקרוב אחר תהליך התעשרותו של אולמרט - שצבר תאוצה רבה בתקופה שבה כיהן במקביל כפרקליט וחבר כנסת - והחליט כנראה שגם הוא צריך לעשות לביתו.

הקשר בין השניים לא פסק גם לאחר שנתקבלה בשעתו ההחלטה הגורפת האוסרת על חברי כנסת לעסוק בעבודות נוספות. כוונת המחוקק היתה בעיקר עיסוק בענף המשפטי. החלטה זו חייבה את אולמרט רק באופן פורמלי, כמובן. הוא העתיק את מרכז הכובד של התנהלותו המשפטית-עסקית אל מחוץ לישראל והירבה להיפגש עם אילי הון ישנים וחדשים בנסיעותיו התכופות לחו"ל, בעיקר לארה"ב. כל זאת בשעה ששימש כחבר כנסת והשתכר מהקופה הציבורית.

כאמור, במשך כל השנים הללו הקפיד אולמרט לשמור על קשר הדוק עם מסר, שמדי פעם העניק שירותי יעוץ משפטיים גם לעליזה. כשכיהן אולמרט בתפקידיו הציבוריים השונים, מסר היה תמיד בסביבה. על-פי חשדות הנבדקים עתה, לקוחותיו של מסר זכו להעדפות בצינורות שלטוניים שונים, בידיעתו האישית של אולמרט, עד כדי כך שהשמועה עשתה לה כנפיים: מי שרוצה לקדם עסקות, להסדיר קבלת רישיונות, לקבל סיוע מגופים ציבוריים אשר עליהם מופקד אולמרט - כדאי שיפנה אל עו"ד מסר. ולא ישכח שלם. נושא זה מצוי בחקירה אצל מבקר המדינה, וכבר התגלה מידע לפיו לקוח של מסר בדרום הארץ, קיבל העדפה לא ראויה מהמרכז במהלך כהונתו של אולמרט כשר התמ"ת. כמובן, הוא לא היה היחיד.

אולמרט לא הסתפק בכך: הוא גם נעזר בקשריו כדי לגייס למסר לקוחות. אחד מהם הוא לא אחר מאשר המיליארדר הנדיב, ארקדי גאידמק. כשהאחרון רכש בשעתו את קבוצת בית"ר ירושלים, מסר - בהמלצת אולמרט - היה אחד הפרקליטים בעסקה השמנה. דומה שאולמרט להוט לסייע לשותפו לשעבר להוסיף לצבור נכסים. ספק האם הוא עושה זאת מתוך אלטרואיזם.

הבדיקות שעורכות רשויות אכיפת החוק בעניינו של מסר עומדות בצל בעיה רגישה: רעייתו, עו"ד דוידה לחמן-מסר, היא המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. הדעת נותנת שהיא תהיה מחוץ למעגל הבדיקות, בהן מעורב גם משרד היועץ המשפטי לממשלה. למען הסר ספק, עמותת אומ"ץ הפנתה באחרונה את תשומת לבו של היועמ"ש לסוגייה הזאת. רווח לנו לשמוע ממנו, בתשובה שהעביר לנו, שהמשנה שלו אינה מעורבת בבדיקות הללו.

בהכירי מקרוב את שיטות פעולתו של אולמרט, אני יודע שהוא תר באופן מתמיד אחר מידע על כל מה שמתרחש סביבו, לרבות ברשויות אכיפת החוק המתעניינות בו. זו הסיבה לכך שעו"ד בועז ארד פנה באחרונה, בשם עמותת אומ"ץ, אל היועץ המשפטי לממשלה, וביקש ממנו לקבוע שראש הממשלה אינו יכול לכהן כשר משפטים, בשל החקירות המתנהלות נגדו. גם חברת הכנסת שלי יחימוביץ' פנתה אל היועץ בנדון. שמחתי לגלות כי בסופו של דבר חזר בו אולמרט מכוונתו הערמומית להחזיק בתיק המשפטים והעניק את המינוי הזמני לשרת החוץ, ציפי לבני, כלת פרס אומ"ץ להגינות שלטונית.
 
קינוח שבועי:

שר המשפטים המודח, מאיר שטרית, בשיחה עם ראש הממשלה, אהוד אולמרט: "רמון ביקש ממני לא לפטר את עוזריו. הסכמתי. בכל התקופה הזו העוזרים, חוץ משניים, לא טרחו להגיע לעבודה. ישבו בבית וקיבלו משכורת. זו שערורייה. למרות זאת לא נגעתי בהם

1. ארקדי גאידמק: אמצעים שמקדשים את המטרה

אהוד אולמרט  עדיין אינו יודע לאיזו צרה הוא הכניס את עצמו כשהתחבר בשעתו אל המיליארדר ארקדי גאידמק, כחלק מהאסטרטגיה שהנחתה אותו לאורך השנים: להתחכך בשועים ישראלים ובאילי הון זרים, בתקווה שמהלך שליחת עוגתו על פני המים ישתלם לו במשך הזמן. במקרה של גאידמק, למשל, היכרותם הניבה פירות כשהאוליגרך הרוסי נענה לבקשה של אולמרט ורכש את קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים, שאולמרט נחשב לאחד מגדולי אוהדיה.

אך טבעי הוא שבטיפול המשפטי בעיסקת הרכישה נטל חלק עו"ד אורי מסר, שותפו לשעבר של אולמרט במשרד פרקליטים משגשג. במשך השנים נהנו לקוחותיו של מסר מדלת פתוחה לרווחה אצל אולמרט, בתפקידיו הציבוריים השונים, אך אולמרט מיאן להסתפק בכך: כפי שמעידה פרשת בית"ר ירושלים, הוא גם דאג לגייס מקורות פרנסה ולקוחות חדשים לשותפו לשעבר, ולא מתוך מניעים אלטרואיסטיים.

עמותת אומ"ץ העבירה בשעתו למבקר המדינה וליועץ המשפטי לממשלה מידע על אודות החיבור המפרה בין מסר לאולמרט. מערכת הקשרים ביניהם היא אחד ממוקדי הבדיקות שנערכות בימים אלה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה בפרשות שבהן מעורב ראש הממשלה, שחלקן טרם פורסמו. הסנונית הפומבית הראשונה שהופיעה במחוזותינו בעקבות המידע שהעברנו, היה מידע שפורסם באחרונה לפיו מבקר המדינה גילה העדפה לה זכה לקוח של מסר בקבלת מענק ממרכז ההשקעות בתקופה שבה כיהן אולמרט כשר התמ"ת. אם מערכת אכיפת החוק תעשה את עבודתה נאמנה, אולי יצוצו בעקבות הסנונית הראשונה כמה עופות דורסניים יותר, שיסבירו כיצד פועלת משאבת כספי הציבור שתכנן והקים "המהנדס" אולמרט.

השבוע פניתי אל היועץ המשפטי לממשלה בבקשה למדר את המשנה שלו, עו"ד דוידה לחמן-מסר, רעייתו של עו"ד אורי מסר, מעיסוק בפרשות הקשורות בראש הממשלה, על-רקע החשד שבעלה מעורב בהן. מני מזוז לא אהב את פנייתי, אך הודיע לי שגברת מסר אינה מעורבת ואינה מעודכנת בפרטי הבדיקות הללו.

נשוב אל גאידמק. יש לי תחושה שאולמרט חושש ממנו. לפי כל הסימנים, שורר ביניהם "מאזן אימה" שטרם פוענח די צורכו. רק תמימים יעלו על דעתם שהסיבה לכך היא שראש הממשלה חושש מגאידמק בגלל הפופולאריות הרבה שצבר האחרון, בזכות פעילותו הנדבנית למען תושבי הצפון המופגז, כששיכן אלפים מהם בעיר אוהלים ענקית בניצנים במהלך מלחמת לבנון השנייה, ובזכות פעילותו לאירוח מאות מתושבי שדרות המופגזת בעיר אילת - מהלכים שחשפו את אוזלת ידה של ממשלת אולמרט.

בניגוד לבנימין נתניהו, האופוזיציונר הלוחם, ולאביגדור ליברמן, השר להצלת מדינת ישראל, אשר נועדו השבוע כדי לדון בפופולאריות הגואה של גאידמק, שעלולה לפגוע הן במפלגת הליכוד והן במפלגת ישראל ביתנו, אולמרט חושש כנראה לא ממעמדו של האוליגרך בסקרי דעת הקהל, אלא מהתרחיש שגאידמק יחליט יום אחד לפתוח את פיו ולספר כמה דברים - לא בהכרח מחמיאים - על דרכי התנהלותו של ראש הממשלה.

אולמרט היהיר, שלרוב יודע להסוות בהצלחה את עקבות שחיתותו, נכשל בכל הנוגע לגאידמק. בחודשים הראשונים לכהונתו כראש הממשלה, הוא ניסה להרחיק את עצמו מהגביר מקיסריה והתעלם ממנו באירועים ציבוריים שונים. גאידמק העדיף לעבור על כך בשתיקה. אולי בשל כך טעה אולמרט, חרף חשדנותו וזהירותו, בהערכת אופיו של גאידמק. הוא לא הבין שהפעם יש לו עסק לא עם נדבן נאיבי, אלא עם אדם בצלמו ובדמותו: ערמומי, חסר מעצורים, מניפולטור, מומחה לספינים וליחסי ציבור, ומעל הכל נוקם ונוטר.
ו
אכן, בשלב מסוים החליט גאידמק לא להסתפק בעשייה פילנתרופית והחל להשתלח במשטרת ישראל, על-רקע החקירה המתנהלת נגדו בחשד להלבנת עשרות מיליוני דולרים. בין השאר, הוא תקף את היחידה לחקירות בינלאומיות (יחב"ל) ומפקדה דאז, ניצב יוחנן דנינו, וטען שהם רודפים אותו באופן אובססיבי. בעניין זה שימש לו כמורה-דרך אביגדור ליברמן, שגם הוא חש עצמו נרדף על-ידי מפקד קודם של היחידה, ניצב משה מזרחי.

בינתיים מונה דנינו לעמוד בראש אגף החקירות והמודיעין של המשטרה, וגאידמק, נישא על גלי הפופולאריות הציבורית שלו, השתלח בו במודעות נוספות שפרסם בעיתונות. לא למותר לציין כי ראש הממשלה לא הגיש גיבוי של ממש לקצין המותקף, כנראה מחשש שאחת הקטיושות שמשלח גאידמק תפגע גם בו בטעות.

לאחרונה עשה אולמרט טעות גורלית כשעקץ בזלזול את גאידמק. בישיבת ממשלה לפני כשבוע ביקר אולמרט את מה שהגדיר כ"תעלולים היחצ"ניים" של מיליונרים למען תושבי שדרות. הפעם גאידמק לא שתק: הוא כינה את אולמרט "ראש ממשלה שהוא בדיחה" ורמז לראשונה ש"הדרג הממשלתי הגבוה ביותר עומד מאחורי החקירות נגדי, במטרה לפגוע בי אישית ופוליטית".

אם חשב אולמרט שהעימות עם גאידמק הוא קצר מועד, בדומה לעימותיו המצחיקים עם עמיר פרץ, הוא טעה פעם נוספת. במודעה מאירת עיניים נוספת שפרסם גאידמק בסוף השבוע, הוא כיוון לעבר אולמרט אקדח טעון כשפנה אליו בזו הלשון: "אני חולק על הבעת העמדה השלילית שלך בנוגע לפעולותי, הואיל ולדעתי הן משקפות את רוח המסורת היהודית. הואיל ואתה מכהן בתפקיד הרם ביותר במדינת ישראל [...] אבקשך לקבוע בתוך זמן קצר ביותר עמדה לגבי כתב האישום נגדי, כדי לאפשר לי להוכיח הפרתו של החוק. היעדר החלטה בעניין זה יכול להתפרש כרדיפה פוליטית מכוונת מצידך כלפי מי שאתה רואה בו מתחרה פוליטי".

עמותת אומ"ץ החליטה שלא להמתין לתגובת ראש הממשלה לדרישה הזאת ופנתה בסוף השבוע ליועץ המשפטי לממשלה, בבקשה לבדוק האם מעשיו הנדבניים של גאידמק אינם נוגדים את חוק הבחירות, האוסר כידוע לחלק מתנות לבוחרים פוטנציאליים.

2. ארנון (נוני) מוזס: פעילות חשאית ללא הפסקה

עלי להקדים  ולומר שאינני רואה בקטע הבא - העוסק במו"ל של ידיעות אחרונות, העיתון שבו שימשתי במשך עשרות שנים ככתב-חוקר - בגדר יריקה לבאר שממנה שתיתי. לדידי, הבאר הזאת לגמה ממני כמות גדולה יותר ממה ששתיתי ממנה. המציאות מדברת בעד עצמה.

נוני מוזס , אחד האנשים החזקים במדינה, בורח מפרסום כמו מאש. אף שהוא בעליו של העיתון הנפוץ במדינה, הוא לא מתראיין, וגם אינו נוטה להשיב לשאלות שמפנים אליו עיתונאים. בנוסף לכך, מזה שנים הוא מתעלם מסעיף בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות, שמחייב אותו לפרסם אחת לשנה את אחזקות העיתון, כדי לוודא שאין מצב של בעלות צולבת וניגוד אינטרסים. חופש העיתונות נעצר על סף דלתו והשקיפות אינה מוכרת לו.

נוני הערמומי - חשדן אובססיבי שהקפיד מאז ומתמיד שלא לחתום באופן אישי על מסמכים - הצליח בעבר להיחלץ, לעיתים בנסיבות תמוהות, מכמה חקירות שניהלה המשטרה בחשד לביצוע מעשים פליליים בין כתלי העיתון. סייעו לו בכך אנשי ביניים שפעלו בשירותו, וכן קשרי ידידות שרקם עם גורמים בכירים בפרקליטות ובמערכות אכיפת החוק, שנפלו בפח הקסם האישי שלו. לפעמים הם קיבלו כצ'ופר כתבה מפרגנת בעיתון, לעיתים נגנזה כתבה שיכולה היתה לגרום להם לאי-נוחות.

אחד מאלה שנפלו ברשתו הוא ניצב (בדימ.) סנדו מזור, בעבר מפקד היחב"ל, שפיתח חיבה יתרה לחקירת אנשי תקשורת שנחשדו בפלילים (אחד מנחקריו היה רפי גינת, עורכו הנוכחי של ידיעות אחרונות). בשעתו, כשנמסר על מועמדותו של מזור לתפקיד ראש אגף החקירות, פנתה עמותת אמיתי (גלגולה הקודם של עמותת אומ"ץ) אל היועץ המשפטי לממשלה והפנתה את תשומת לבו לכך שבמשפט פלילי שהתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט הגדיר את מזור כ"שקרן". העמותה דרשה לפסול בשל כך את מועמדותו לתפקיד הרגיש. נוני מנע את פרסום הידיעה על הנושא בידיעות אחרונות, ובמקביל פנה אלי בבקשה שנחזור בנו מדרישתנו. הוא לא נימק את בקשתו, אך לא התקשיתי לנחש את הסיבה לה. סירבתי בנימוס, והוא נטר לי על כך.

אולמרט, ידיד ותיק אחר של נוני, היה במשך שנים רבות פר קדוש, החסין מפני פרסומים שליליים בידיעות אחרונות. הנימוק הפורמלי לכך היה שאולמרט מדליף לעיתון סקופים בלעדיים. אבל לי היתה הערכה משלי, לפיה הוא מבצע עבור העיתון שירותים שונים במסדרונות השלטון. כתבות שונות שהכנתי על מעלליו נפסלו לפרסום בידיעות אחרונות - כביכול על-ידי העורכים, שכן נוני מעולם לא הופיע בחזית כפוסל תחקירים - ואולמרט התפאר בכך שהצליח לכבול את ידי, מבחינה מקצועית, בעיתון. ייתכן שאם היו מתפרסמות כבר אז כמה מפרשות השחיתות שבהן היה מעורב, היתה נחסמת דרכו לצמרת השלטון. היחס הסלחן לאולמרט בידיעןת אחרונות נמשך למעשה עד היום. רבות מפרשות השחיתות שנחשפו בשנה האחרונה זכו לאזכור מינורי בלבד בעיתון הזה.

כעבור שנים פעל נוני - כרגיל, מאחורי הקלעים - לטרפוד פרסום ספרי "שלטון הכסף" בהוצאת ידיעות אחרונות. בספר, שהכיל פרטים מאלפים שלא פורסמו בעיתון, שורטטו דיוקנותיהם של שלושים אילי הון. נוני העדיף את קשרי הגומלין איתם על פני חשיפת האמת.

בימים האחרונים הופתעתי לשמוע שאיל הביטוח שלמה אליהו, שמחזיק במניות בשווי של מאות מיליוני דולרים בבנק לאומי ובבנק איגוד, מנהל מו"מ עם קבוצת ידיעות אחרונות לרכישת חלקו של אליעזר פישמן בעיתון. בשיחות שניהלתי עימו במהלך השנים, אליהו הבהיר לי שאין לו כל כוונה להיכנס לעולם התקשורת, כיוון שבדרך-כלל הוא משקיע רק בתחומים שבהם הוא מבין, וענף התקשורת אינו נכלל בקטגוריה זו. בעבר הרחוק היתה אומנם התקשרות עסקית מסוימת בין העיתון לבין חברת הביטוח אליהו, אך לא יותר מכך.

סביר להניח, אפוא, שנוני מוזס הוא זה שפנה אל אליהו והפעיל עליו מכבש לחצים לרכוש את חלקו של פישמן, שצבר בחודשים האחרונים הפסדים כספיים ניכרים בגלל הימור ספקולנטי על המטבע הטורקי. אליהו יכול להיות שותף אידיאלי לנוני. הוא טרוד בעסקיו המסועפים, בעל מזג נוח, אדם שלא יאיים, לא יחטט, לא יתערב בתכני העיתון ולא ישאל שאלות מיותרות.

נוני מעולם לא אהב אילי הון העלולים להיות שותפים אקטיביים מדי, כאלה העלולים לקרוא תגר על האופן הצנטרליסטי שבו הוא מנהל את העיתון. במהלך השנים הוא בלם את כניסתם של משקיעים פוטנציאליים רבים, בעיקר כאלה שבהם חשד שהם עומדים להוביל את קבוצת ידיעות אחרונות להנפקה בבורסה - מהלך שיחשוף את סודותיו של העיתון. פישמן חש זאת על בשרו כשנמנע ממנו להחזיר לעצמו חלק מהשקעת הענק שלו באמצעות רכישת מניותיהם של אחותו של נוני, תמי מוזס-בורוביץ', ובני הדודים עודד וזאב.

לפני שנה פרסמתי - דווקא בהוצאת מעריב, למורת רוחו של נוני - את הביוגרפיה הססגונית של אליעזר פישמן, שותפו הפורש. לשווא ניסיתי לחלץ מפישמן מידע על השתלטותו הדורסנית של נוני על העיתון ודחיקת בני משפחתו מחוץ לקבוצה. פישמן נזהר מלמתוח ביקורת על התנהלותו של נוני וטען כי לא היה מעורב בענייני העיתון. את המידע שפרסמתי בספר נאלצתי אפוא לדלות ממקורות אחרים.

אם המו"מ עם אליהו לא יבשיל לכדי עיסקה, אין לי ספק שנוני לא ישחרר את פישמן עד שימצא לו מחליף הולם, כזה שיאפשר לנוני להמשיך באין מפריע בפעילותו החשאית, הכוללת מגעים עם שרים ואישי ציבור המסייעים לאינטרסים הכלכליים של ידיעות אחרונות, העיתון של המדינה.

3. כתבת הערוץ הראשון אילה חסון: חסינות לשלטון

מטבעי, אני נוהג לפרגן לעמיתי למקצוע. כמה מהם אף קיבלו מידי תעודות הוקרה בתוקף תפקידי הציבוריים במוסדות אגודת העיתונאים בתל אביב, איגוד העיתונאים הארצי ובעמותות אמיתי ואומ"ץ. חיבה מיוחדת שמורה בלבי לאותם עיתונאים-חוקרים שבגלל יושרם ואומץ-לבם נאלצים לשלם מחיר יקר במדינתנו הצפופה, שבה עומס האינטרסים עולה על עומס החום.

אילה חסון, הכתבת המדינית של ערוץ הטלוויזיה הממלכתי, אומנם מעולם לא היתה עיתונאית-חוקרת במלוא מובן המילה, אך רשמה לעצמה בעבר כמה הישגים מקצועיים מרשימים, המכונים בעגה שלנו: "סקופים". הבולט בהם היה חשיפת פרשת בר-און-חברון: הניסיון הנואל של הרב אריה דרעי ואיש העסקים דוד אפל להשתלט על מוקדי התביעה הכללית, באמצעות מינויו של רוני בר-און (כיום שר הפנים), לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה (המשמש כראש מערך התביעה הכללית), בחסותו של שר המשפטים דאז, צחי הנגבי, ובתמיכתו הפסיבית של ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו. התחקיר של חסון עורר הדים ואילץ את בר-און לפרוש ממשרת היועץ יממה לאחר מינויו. אך בתחקיר המהולל נפלו גם פגמים. למשל, משום מה נשמטה ממנו העובדה שכמה ימים לפני פרסום המינוי ביקר בר-און בלשכתו של אהוד אולמרט, אז ראש עיריית ירושלים, שבלא ספק חפץ שבר-און, הנחשב לגרופי שלו, ימונה לתפקיד היועץ ויחלץ אותו בעת צרה מהסתבכויותיו הרבות עם שלטון החוק.

במרוצת השנים חלו בחסון תמורות מקצועיות. בהדרגה הפכה לפרשנית פוליטית, החלה להתנשא על פוליטיקאים ואישי-ציבור, בעיקר בעימותים מול המצלמה, ולא נמנעה מלהטיף להם מוסר. גם כלפי עובדי רשות השידור הפגינה יחס תובעני וכוחני, תוך שהיא עצמה נהנית מהעובדה שבעלה, הסוכן שי נשר, מייצג לא רק אמנים, אלא גם אנשי טלוויזיה. השיפור הניכר ברמת חייה הקרין על התנהגותה. היא החלה לנהוג כמי שהכל מגיע לה.

בזכות קשריה הטובים עם ראשי המדינה וההתחככות הקבועה עימם, החלה חסון להריח מנעמי שלטון. היה זה אך טבעי שלאחר שהפכה לכתבת חצר תקנית, הוצע לה בשעתו - ספק בצחוק ספק ברצינות - לכהן כשגרירת ישראל באחת הארצות.

נדרשתי לנושא שלה בעקבות טיפולה האובססיבי בפרשת ניצב (בדימ.) יעקב בורובסקי. לפני זמן לא רב זרקה חסון לחלל הטלוויזיה "חשיפה", כאשר הביאה לאולפן הערוץ הראשון אדם שנוי במחלוקת בשם סלומון קרובי, פעיל ליכוד שסיפר כי ערב מינוי המפכ"ל החדש, הוא נשלח על-ידי בורובסקי לעמרי שרון, כדי להשתדל למען מינוי בורובסקי לתפקיד. לדברי קרובי, בורובסקי ביקש ממנו להעביר לעמרי את המסר הבא: אם הוא (בורובסקי) ימונה למפכ"ל, הוא יפעל לסגירת תיקי החקירה נגד משפחת שרון.

בניגוד לכללי האתיקה העיתונאית, חסון לא טרחה לקבל תגובה נאותה מבורובוסקי, וכן לא בדקה היטב את הרקע האישי של קרובי ואת מניעיו. הרושם שלי ושל אחרים היה שהיא נשלחה לבצע "סיכול ממוקד" ביועצו של מבקר המדינה למלחמה בשחיתות, כנראה בשליחות אנשי לשכת ראש הממשלה, שביקשו לחולל ספין משלהם ביום בו פורסמו הידיעות על החשד נגד אולמרט בפרשת מכירת בנק לאומי. ואם היו לי ספקות בעניין, הם נעלמו למחרת, כאשר חסון - בלהט אובססיבי - ראיינה ברדיו קומץ אזרחים מחיפה שאמורים היו לחזק את הגירסה אשר לפיה הפעיל בורובסקי חברי מרכז ליכוד כדי שיסייעו לו להיבחר לתפקיד המפכ"ל.

עמותת אומ"ץ עשתה את העבודה המקצועית שחסון היתה אמורה לעשות: חשפנו את העובדה המדהימה שקרובי שימש בשעתו יועץ הפוליטי של סגן שר התמ"ת, אלי אפללו, וכדי להגדיל את שכרו, נקבע לו - בהסכמת נציבות שירות המדינה - תקן פיקטיבי של יועץ לשר התמ"ת עצמו. שר התמ"ת דאז היה לא אחר מאשר אהוד אולמרט.

בתוקף תפקידי חבר נשיאות מועצת העיתונות, אני חש חובה להשיא עצה לחסון: הגיע הזמן שתחליטי האם את פרשנית פוליטית או עיתונאית חוקרת; שני התפקידים הללו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת אצל עיתונאי שומר אתיקה.

4. אסי שריב, יועץ התקשורת של ראש הממשלה: משרתם של שני האדונים

כשפורסם בימים האחרונים שיועץ התקשורת של ראש הממשלה, אסי שריב, מועמד לכהן החל מאמצע השנה הבאה כקונסול הכללי של ישראל בניו-יורק, הבנתי פעם נוספת שבעולם הפוליטי יש תגמול להענקת שירותים בזויים, במיוחד אם האנשים שאותם אתה משרת לוקים בשחיתות ממארת.

שריב החל את הקריירה המפותלת שלו כיועץ לענייני תקשורת של אריאל שרון, אחרי פרישתו של ארנון פרלמן. כבר בהתחלה גילה נאמנות עיוורת לבוס שלו. כשהלכו ותכפו החקירות נגד שרון ובניו בשורה של פרשות שחיתות, מצא שריב דרך בדוקה להתמודד עם הכותרות הלא מחמיאות: הוא החל לייצר ספינים ופיתח מערכת משוכללת של הדלפות סקופים, אשר ממנה ניזונו כתבים מדיניים מגויסים, שפיארו ושיבחו את ראש הממשלה שרון, ובמקביל מנעו מכתבים אחרים בכלי התקשורת שלהם, שעוסקים בענייני משטרה ופלילים, לסקר בהרחבה את הפרשות הללו.

הפרשן המוערך אמנון אברמוביץ', למשל, קרא לנהוג במידת איפוק בנוגע לענייניו הפליליים של ראש הממשלה שרון. על-רקע תוכנית ההינתקות שעמדה בשער - תוכנית שתוצאותיה הקשות רק מגבירות בדיעבד את החשד לקשר ישיר בין "עומק החקירה" ל"עומק העקירה" - אברמוביץ' הציע להתייחס לשרון כאל "אתרוג מוגן". לגבי היתה עמדתו החדשה מוזרה, ולבטח מנוגדת לדברים הקשים ששמעתי מפיו לאורך השנים על השחיתות במדינה. גם באמנונים נפלה שלהבת.

אולמרט הכיר מקרוב את שריב עוד לפני שנכנס בנסיבות טראגיות לנעליו של שרון, הגדולות עליו בכמה מספרים. הוא הרי היה מעורב מאחורי הקלעים בכמה ספינים ופעולות הסחה בימי שלטונו של שרון. כשנחתו עליו חקירות המשטרה התכופות, גייס אולמרט לעזרתו את שריב, ביודעו כי התנהלותו המושחתת אינה מטרידה ולו במעט את מנוחתו של יועץ התקשורת המסור, שפיתח גם כלפיו נאמנות עיוורת, חירשת ואילמת.

אולמרט הועיד לשריב תפקיד של "שרברב לעניינים מלוכלכים". ואכן, תרגיליהם של שריב ועוזריו בחודשים האחרונים מדיפים ריח של סירחון למרחקים. בסיוע כתבי החצר של אולמרט, הם פעלו "ליירט" מהעיתונות פרסום ידיעות וכתבות על מעלליו של אולמרט, בפרשת השוחד בכרמיה - ידיעות אותן חשף העיתונאי יואב יצחק.

במקביל, ה"שרברב" ועוזריו החלו להזין את התקשורת במידע מגמתי וכוזב בנוגע לחקירות שכבר מתנהלות נגד אולמרט, ובהן החקירה סביב החשד שאולמרט היטה את המכרז למכירת מניות בנק לאומי כדי לסייע לאילי הון זרים שאליהם הוא מקורב. אחד מהם, פרנק לואי, מיוצג על-ידי משרד הפרקליטים של מחותנו של אולמרט, עו"ד פרופ' יוסף גרוס.

פעילות מסוג אחר של שריב כרוכה באיסוף מידע בנושאים אישיים ומקצועיים על מבקר המדינה, השופט (בדימ.) מיכה לינדרשטראוס, ויועצו למלחמה בשחיתות, ניצב (בדימ.) בורובסקי, בניסיון להרתיע אותם מלהמשיך ולעסוק בתיקי החקירה התלויים ועומדים נגד אולמרט. לא אתפלא אם במאבק הסמוי לחילוץ אולמרט מביצת פרשות השחיתות נוטלים חלק חוקרים פרטיים, המתחקים גם אחרי כמה עיתונאים אמיצים שעושים את מלאכתם נאמנה בחשיפת הפרשות הללו.

עמותת אומ"ץ התגייסה כדי להגן על מוסד מבקר המדינה. בהקשר זה, פניתי אל היועץ המשפטי לממשלה בבקשה לבדוק חשד שאנשים מסוימים בלשכת ראש הממשלה מנסים להתערב במהלך התקין של חקירות המשטרה ולהשפיע על חוקרי המשטרה באמצעות שתילת כותרות מפוברקות, כמו זו שפורסמה בהארץ, המצטטת-לכאורה קצין משטרה בכיר, שטוען כי למשטרה אין ראיות מפלילות נגד אולמרט בפרשת בנק לאומי. מזוז טרם הגיב לפנייתי.

במקביל, פניתי אל שרת החוץ, ציפי לבני, והבעתי את התנגדות עמותת אומ"ץ למינויו של שריב לקונסול ישראל בניו-יורק, מינוי שאותו מבקשים להשלים, כנראה בלחצו של אולמרט. קיבלתי ממשרד החוץ תשובה מתחמקת, אך אין בדעתי להניח לעניין.

ייתכן שאולמרט מאמין כי עד אמצע השנה הבאה יסתיימו כל החקירות בענייניו, והוא לא יזדקק עוד לשירותי ה"שרברבות" של שריב. יש לי הפתעה בשבילו: ייתכן שעד אז הוא עצמו כבר יסיים, בעל כורחו, את תפקידו כראש הממשלה.
 
קינוח שבועי:
במשאל דעת-קהל שנערך באחרונה, נבחרה יו"ר הכנסת, דליה איציק, כפוליטיקאית ישרה. הזיכרון של הציבור קצר, כנראה. לכן אין מנוס אלא לרענן אותו מחדש. ובקרוב.
 
 
 
 

1. יו"ר האופוזיציה, בנימין נתניהו: המאכזב הממלכתי

לשבחו של יו"ר האופוזיציה, בנימין (ביבי) נתניהו, ייאמר שכבר לפני כעשרים שנה, בעת שכיהן כשגריר ישראל באו"ם, הוא ידע להגדיר את אהוד אולמרט, המבוגר ממנו בכמה שנים, כפוליטיקאי המתוחכם והערמומי ביותר בליכוד וכמי שעשוי להיות המתחרה העתידי שלו על ראשות המפלגה.

בשיחה שניהלנו בניו-יורק באותם הימים, ובשיחות נוספות שהיו לנו במרוצת השנים בארץ, עלה תמיד שמו של אולמרט כמי שעצם קיומו הפוליטי הציק לנתניהו. סקרנו ביחד את מכלול תכונותיו השליליות של האיש והגענו למסקנה הבלתי-נמנעת, שאם חלילה יבוא היום שבו אולמרט יהיה ראש ממשלת ישראל, תהיה זו תקופה שחורה בהנהגת המדינה.

קרוב לוודאי שבימים אלה, בהם שרוי נתניהו בדיאטה אופוזיציונית חריפה, לא נוח לו להיזכר באותן השיחות שניהלתי עימו. לגנותו ייאמר כי אף שבמהלך השנים למד להכיר מקרוב, על בשרו, את תרגיליו המלוכלכים של אולמרט, בחצי השנה שבה הוא עומד בראשות האופוזיציה משמיע נתניהו רק קולות ענות חלשה, מעוררי רחמים, על התנהלותו של ראש הממשלה. כך, למשל, לא שמענו ממנו ביקורת חריפה על התנהלותו הנואלת של אולמרט בתקופת המלחמה הכושלת בצפון, למרות שכיו"ר האופוזיציה היה בידו מידע מעודכן על הכשלים והמחדלים שבהתנהלות הממשלה.

מנתניהו, הנואם המוכשר, לא שמענו כל התייחסות ממשית לנורמות המוסריות של אולמרט, שהתנהלותו משחיתה כל חלקה טובה שעדיין נותרה במדינה. הוא לא מחה מעל דוכן הכנסת על ה"תבשילים" מדיפי הצחנה שבישלו אנשי אולמרט למבקר המדינה, השופט (בדימ.) מיכה לינדנשטראוס, וליועץ המיוחד שלו למאבק בשחיתות, ניצב (בדימ.) יעקב בורובסקי, במטרה לחסום אותם ולהרתיע אותם מלהמשיך בחקירת הפרשות שבהן מעורב ראש הממשלה. נתניהו נצר את פיו גם כשדווח בתקשורת - בעידודם של אנשי אולמרט, בניצוחו של אסי שריב, אחד מיועצי הסתרים של ראש הממשלה - שהוא זה שכביכול עומד כביכול, מתוך מניעים פוליטיים, מאחורי החקירות של אותן הפרשות.

2. שר התחבורה, שאול מופז: המאכזב הביטחוני

הערוץ הראשון  עקץ השבוע את שר התחבורה, שאול מופז: ביום הטראגי שבו נהרגה אשה ונפצעו קשה שני גברים מפגיעת קסאמים בשדרות, הוקרן בערוץ נאום שנשא בשעתו מופז בעת שכיהן כשר הביטחון, נאום שבו הבטיח חגיגית כי יעלה בידו למגר לחלוטין את הטרור בעזה.

מופז היה מאז ומתמיד איש של הבטחות סרק ומילים נבובות. לא פעם קיים פער בין דבריו לבין מעשיו, כיאה לאדם שבראש סדר עדיפויותיו ניצבים שיקולים של כיסאולוגיה, לא של אידיאולוגיה. כך היה, בין היתר, כשהצטרף בשעתו לליכוד ללא תקופת צינון, זמן קצר לאחר שסיים את תפקידו כרמטכ"ל. האלוף במילואים עוזי דיין - אחד האנשים הישרים במדינה - מספר כי באותם הימים פנה בעניין אל עו"ד אליעד שרגא, המנהיג הנצחי של התנועה לאיכות השלטון, הסב את תשומת לבו להתנהגותו הפסולה של מופז והציע לו להגיש עתירה לבג"צ בעניין (ראוי לציין שעמותת אומ"ץ טרם הוקמה באותה העת, ולכן לא פעלה בנושא). שרגא התחמק. מאוחר יותר התברר שהפרקליט הג'ינג'י, אביר איכות השלטון, הוא בעל עניין במשרד הביטחון, בהיותו עורך-דינה של משפחתו של רון ארד ומטפל מטעמה בקרן המציעה תגמול כספי למי שיביא למידע על גורלו של הנווט השבוי.

אחרי ששרון הקים את מפלגת קדימה, הודיע מופז קבל עם ועדה שהוא, בניגוד לפורשים, נשאר בליכוד. הוא הגדיר את הליכוד כביתו האמיתי ובישר שבכוונתו להתמודד נגד נתניהו על ראשות המפלגה, אך זמן קצר אחר-כך קפץ - ברגע האחרון - לעגלת קדימה, מחשש שלא יספרו אותו יותר כשר בממשלה החדשה שתכהן עד לבחירות. הוא האמין ששרון ישכח לו את הצטרפותו המאוחרת ויעניק לו את משרד הביטחון, אך בריאותו של שרון קרסה. יורשו, אולמרט, החליט לדחוק את מופז הצידה, מחשש שיתחרה בו.

במקום להישאר בליכוד ולהיות אחד מראשי תנועה אידיאולוגית, ציפה מופז לסידור עבודה בממשלה של מפלגת קדימה האופורטוניסטית. למרבה אכזבתו, אולמרט העדיף להפקיד-להפקיר את בטחון המדינה בידי עמיר פרץ, יו"ר ההסתדרות. את מופז המאוכזב הוא שלח לעסוק בתנועה יבשתית, ימית ואווירית.
מופז תפש מיד את פרנציפ הכוח והפך לעסקן אפור, שעסוק במינויים של מקורבים. כשר התחבורה, הוא ביצע כבר כמה עקיפות מסוכנות של כללי המנהל התקין. הואיל ולא כולם מסכימים למנות את אלו שחפץ ביקרם, הוא נוהג לפי כלל חדש: "ייקוב מופז את ההר".

דוגמא בולטת להתנהלותו העגומה של מופז היא העובדה שמאז שרו"ח משה ליאון נאלץ לפרוש מראשות דירקטוריון רכבת ישראל, לאחר שנחשד בכך שהיה שותף פעיל לביצוע מעשים לא כשרים, לא מונה איש במקומו, בגלל חוסר הסכמה בין שר התחבורה לשר האוצר, האחראים במשותף על המינוי. בהיעדר יו"ר, דירקטוריון אינו מתפקד, והנהלת הרכבת מקרטעת. המשמעות היא שכשלים ומחדלים שאירעו בשנתיים האחרונות וסיכנו חיי נוסעים אינם מטופלים כראוי. צפירותיה הנואשות של הרכבת אינן נשמעות בלשכתו של שר התחבורה. עמותת אומ"ץ התריעה על כך בשעתו בפני מופז, אך הוא לא טרח להשיב על פנייתנו. אני מקווה שנמצא דרכים חוקיות להבהיר לו כי בשירות הציבורי יש כללים שצריך לכבדם.

נהגו של מופז נתפס באחרונה כשהוא נוסע במהירות כפולה מהמותר, בצורה שסיכנה את הנהגים בכביש. שר התחבורה טען כי נמנם באותה הנסיעה ולא שם לב למהירות הרכב. המשטרה נטתה להקל עם הנהג. עמותת אומ"ץ נכנסה לתמונה, פנתה למפכ"ל ודרשה למצות עימו את הדין כמו עם כל נהג עבריין. אנחנו מחזיקים בהבטחה מהמשטרה לנהוג כלפיו במלוא החומרה, אך מטעמי זהירות בדרכים נבדוק בקרוב האם היא מומשה הלכה למעשה. ומופז? הוא לבטח ימשיך לנמנם.


מקורביו הסבירו את שתיקתו בכך שהוא נוהג בממלכתיות. בגלל ממלכתיותו האובססיבית, הוא נמנע מלהגיב השבוע על ספין נוסף של אנשי ראש הממשלה, שהדליפו לעיתון הארץ נתונים לא מחמיאים מתוך תיק התביעה האזרחי של קבלן ההובלות יגאל עמדי נגד המדינה, נתונים שמהם מצטייר נתניהו כמי שאינו מהסס לעבור על החוק. בשם הממלכתיות, נתניהו נמנע מלהגיב גם על התפארויותיהם של אולמרט ושל נושא כליו, שר האוצר אברהם הירשזון, על חוסנה של הכלכלה הישראלית, למרות שהוא היה זה שהבריא וייצב אותה, כשכיהן כשר האוצר בממשלת שרון השנייה.

בתקופה שבה כיהן כראש הממשלה, יריביו הפוליטיים האשימו אותו בכך שהוא אינו עומד בלחצים. כדוגמה לכך, הם ציינו את התנהלותו בפרשת חשיפת ההתנקשות הכושלת של סוכני המוסד בחאלד משעל, ממנהיגי החמאס, ברבת-עמון. בהקשר זה, אספר שביום שבו התפוצצה הפרשה, הייתי אמור להגיע ללשכתו של נתניהו, יחד עם אליעזר (לונקה) גוטליב. כנציגי עמותת אמיתי (גלגולה הקודם של עמותת אומ"ץ), ביקשנו להיפגש עימו כדי לדון במעשהו המחפיר של מנכ"ל משרדו, אביגדור ליברמן (היום השר להצלת מדינת ישראל), שהדיח מתפקידו - בתואנת שווא - את מנהל לשכת ראש הממשלה, פנחס פישלר (כיום עורך-דין מוערך).

כשנודע לנו על האירוע ברבת-עמון, היינו משוכנעים שהפגישה תידחה, בגלל ההסתבכות המדינית, אבל נתניהו - האיש שכביכול נכנס לפאניקה כל שני וחמישי - התעקש לקיימה. למטרה זו הקדים לסיים שיחה עם ראש המוסד דאז, דני יתום (כיום חבר כנסת). הערכנו מאוד את התנהלותו, שהיה בה מענה ראוי לכל מלעיזיו. באשר לפרשת ההתנכלות פישלר: ערב מינויו של ליברמן כשר חשפה עמותת אומ"ץ בפני היועץ המשפטי לממשלה את "תפירת התיק", מצד ליברמן, שגבלה בפלילים, אבל הוא - כדרכו - העדיף לא להעמיק בה.

קיים עדיין ויכוח ציבורי בשאלה האם נתניהו מתאים לכהן כראש ממשלה. הפופולאריות אשר ממנה הוא נהנה באחרונה רק מחדדת את הוויכוח הזה. אך אותי מדאיג עניין אחר. למיטב ידיעתי, נתניהו אינו אדם שהתנהלותו האישית נגועה בשחיתות, שכן בניגוד לאולמרט ולכמה משרי ממשלתו, הוא לא שלשל לכיסו כספים מהקופה הציבורית. הוא סובל מבעיה אחרת: סביבו חגים אנשים מושחתים, המנסים להיבנות ממנו בצורה זו אחרת, והוא אינו מרחיק אותם, אולי בגלל גישתו הממלכתית.

את אחד מהם זיהיתי בחברתו בבית קפה תל אביבי לפני כמה חודשים, ערב הבחירות האחרונות לכנסת. כאשר סיפרתי על כך באקראי לאחד ממקורביו של נתניהו, הוא הבטיח לי שהעניין יטופל, כדי שלא ידבק רבב בבוס שלו. כעבור כמה ימים טלפן אלי הקרימינל שהסב עם נתניהו ומחה באוזני על כך שאני כביכול מתערב בחברותם. מנוסח דבריו, הבנתי מיד כי שרה, רעייתו של ביבי, בוחשת בעניין. לתומי האמנתי כי כחלק מהלקחים שהפיק ביבי מהקדנציה הכושלת שלו כראש ממשלה, תסכים שרה להצניע את מעורבותה בענייניו, אך כנראה במקום לשמש עזר כנגדו, היא מוסיפה לשמש עזר נגדו.

3. השר איתן כבל: המאכזב הפוליטי

אל השר ללא תיק איתן כבל התוודעתי לפני כתריסר שנים, בעת ששימש אז כעוזרו של שר השיכון דאז, בנימין (פואד) בן-אליעזר. ניהלנו כמה התכתבויות ושיחות על התנהלותו המוסרית הבעייתית של פואד, וכבל אותת לי כי הוא פועל למען השלטת מנהל תקין וכי לא ייתן את ידו לפגיעה בטוהר המידות.

מאז עקבתי בעניין אחרי התקדמותו הפוליטית המטאורית, ואחרי בחירתו לכנסת, רשמתי לפני כי הנה צומח איש פוליטי מזן אחר, שאינו משתמש בשלטון כקרדום לחפור בו, מפגין נאמנות לחבריו ודבק בשלטון החוק. עמותת אומ"ץ אף שיתפה עימו פעולה לפני כשלוש שנים, בניסוח הצעת חוק להבטחת פיקוח על פרקליטים בשירות הממלכתי, המוניציפאלי והציבורי, אחרי שהוברר שאין גוף משמעתי שבודק ומטפל בהם. יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט דאז, ח"כ מיכאל איתן, ביקש מאיתנו לגייס חבר כנסת פעיל שיתמסר לעיסוק בבעיה הרגישה הזו. רבים מחברי הכנסת שאליהם פנינו התחמקו, אבל כבל הסכים, ואני מכיר לו תודה על כך.

התחנה הפוליטית הבאה בקריירה שלו היתה מינויו למזכ"ל מפלגת העבודה, במקום אופיר פינס, שהעדיף קריירה מיניסטריאלית. כבל, הצעיר הנמרץ, הבין את עוצמת הכוח פוליטי המצוי בידיו וניסה לתמרן בין כל המעורבים במרוץ להנהגת המפלגה. מרוץ זה קיבל תפנית כששמעון פרס יזם - בנאיביות אופיינית - את מהלך החזרתו של עמיר פרץ, מנהיג מפלגת עם אחד, למפלגת העבודה, מתוך הנחה שהאחרון יגמול לו ויתמוך בבחירתו לתפקיד יו"ר המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה. בסוף, כידוע, פרץ בחר להתנכר להתחייבותו, בגד בפרס והחליט להתמודד מולו.

זו היתה מערכה פנימית מזוהמת. פרס קיבל - בניגוד לחוק - תרומות מכמה אילי הון, בסכום מצטבר של 320 אלף דולר. מבקר המדינה, שהשלים באחרונה חקירה בנושא, נהג עם פרס בסלחנות מסוימת בדוח שפרסם על-אודות התרומות. עמותת אומ"ץ לא ויתרה ותבעה מהיועץ המשפטי לממשלה להורות למשטרה לפתוח בחקירה פלילית נגד פרס, בחשד לקבלת שוחד.

עמיר פרץ הואשם על-ידי יריביו בקניית קולות של סקטורים מסוימים וארגוני עובדים. ואכן, בסופו של דבר עלה בידו לגבור על פרס ולהיבחר להנהגת המפלגה. עמותת אומ"ץ הגישה תלונה למשטרה נגד פרץ, כדי שזו תבדוק חשד למעשים לא כשרים בהתנהלותו. פניתי אל כבל בבקשה שידאג להעברת כל החומר הרלוונטי למשטרה, והוא התחייב חגיגית בכתב לעשות זאת, אבל עו"ד רונאל פישר - איש השנוי במחלוקת, פרקליטו של פרץ, עיכב את העברת המסמכים למשטרה, ואף התפאר על כך בפומבי. בינתיים התמסר כבל לפרץ ושכח את הבטחתו. לנו לא נותר אלא לשלוח תזכורת למשטרה בנדון.

פרץ גמל לכבל על נאמנותו לו ודאג שיצורף לממשלה כשר ללא תיק, האחראי על רשות השידור. מינויו של שר שהוא גם מזכיר מפלגה לאחראי על רשות שידור ציבורית הוא מהלך שיש בו משום פגיעה במנהל התקין. אולי שגינו בכך שלא העמדנו את הנושא לבחינה משפטית.

מסמכים העוסקים בהתנהלותה של מפלגת העבודה בתקופת הבחירות לכנסת, שהגיעו באחרונה לעמותת אומ"ץ, מעלים את החשד שכבל חבר לפרץ בביצוען לכאורה של כמה עבירות פליליות, בהן זיוף מסמכים, הצגת מצג שווא והפרת אמונים. הגילויים חרו לי מאוד. אולי השתן עלה לראשו, ואולי לא, אך דבר אחד ברור לי: זה לא אותו איתן כבל של ראשית דרכו הפוליטית. אשר על כן, השבוע לא נותרה לי ברירה אלא להגיש לראש אגף החקירות והמודיעין של המשטרה, ניצב יוחנן דנינו, תלונה בשם עמותת אומ"ץ נגד השרים הנכבדים פרץ וכבל, בגין חשד לביצוע העבירות המיוחסות להם במסגרת תפקידיהם במפלגה. לתלונה צורפו מסמכים רלוונטיים.

אני רק מקווה שכבל לא יוסיף חטא על פשע ולא יפעל להדחתו של גזבר המפלגה, משה כהן, מתפקידו. כהן נחשד על-ידי כבל כמי שהדליף מסמכים לעמותת אומ"ץ ולכלי התקשורת. כדאי שכבל יזכור כי את גזברות המפלגה בתקופת הבחירות ניהל פרדי כהן, גזבר עם אחד. זה מסביר את הכל.

4. מנהלת לשכת ראש הממשלה, שולה זקן: מאכזבת סדרתית

היו זמנים שבהם מנהלות לשכותיהם של ראשי הממשלה היו נשים בעלות רקורד אישי מרשים, הניחנות במידה מירבית של דיסקרטיות ובמכובדות חברתית. זמנים אלה חלפו מזמן. במרוצת השנים חלה זילות בתפיסת התפקיד, שאחד מביטויה המובהקים היה מינויה של רוחמה אברהם למנהלת לשכתו של בנימין נתניהו. נאמנותה כלפיו היתה מוגבלת. לראיה, בסופו של דבר היא נכנסה לחיים הפוליטיים, חברה לשרון ופעלה נגד הבוס שלה לשעבר, לעיתים בהשראתו ובתמיכתו של אחד מ"פקודיו" (בדימ.) של נתניהו, מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר אביגדור ליברמן, אף הוא פוליטיקאי בעל נאמנות מפוקפקת.

שולה זקן, מנהלת לשכתו של אהוד אולמרט, צמודה אליו מזה שנים רבות בתפקידיו הציבוריים השונים ויודעת היטב את מרבית סודותיו הכמוסים, לרבות עבירותיו הרבות על החוק, שכנראה מעולם לא זעזעו אותה. באחת מהן, שקשורה באי היווני של איש העסקים דודי אפל, היתה זקן מעורבת באופן אישי: היא זו שארגנה ארוחת ערב חגיגית מטעם ראש עיריית ירושלים דאז, אהוד אולמרט, לכבוד שר החוץ היווני, לבקשתו של אפל, שביקש לגייס את תמיכת השר היווני במיזם שלו. בתמורה לאירוח הנדיב, אפל העניק תרומה כספית נכבדה למטה הבחירות של אולמרט, שהתמודד אז מול שרון על הנהגת הליכוד.

היועץ המשפטי לממשלה החליט לסגור את תיק החקירה בכל הנוגע למעורבותו של אולמרט בפרשת האי היווני, כפי שיסגור לו לימים את תיק קבלת העטים היקרים מאילי הון שנזקקו לשירותיו. אך לא לעולם חוסן: אני מאמין באמונה שלמה כי מזוז יבין בסופו של דבר שאי אפשר להעלים עין מפרשות השוחד של אולמרט. יום הדין הפלילי של ראש הממשלה הולך ומתקרב.

מי שמנסה למנוע מיצוי הדין עם אולמרט היא לא אחרת מאשר זקן, שניסתה בימים האחרונים לאסוף, בדרכים שונות, "חומר" על ניצב (בדימ.) יעקב בורובסקי, במטרה לסכל את השלמת החקירה שמבצע משרד מבקר המדינה בפרשת הבית ברחוב כרמיה, פרשה שבה חשוד ראש הממשלה בקבלת שוחד בסך מאות אלפי דולרים. זקן כנראה מבינה היטב שמצבו של הבוס שלה בפרשה הזאת קשה ביותר.

גברת זקן היקרה, אני מודע היטב לכך שבחשת בפרשת ההטרדה המינית שביצע לכאורה חיים רמון, שר המשפטים לשעבר. בין היתר, העדת לטובתו במשפטו, במטרה להביא לזיכויו ולחזרתו למשרד המשפטים. משם הוא עלול לסייע לידידו אולמרט, העבריין הוותיק.

אם תמשיך שולה זקן לפעול, שלא כדין, נגד אנשי משרד מבקר המדינה תוך ניצול עבודה בלשכת ראש הממשלה ועל חשבון כספי הציבור, לא תהסס עמותת אומ"ץ לנקוט נגדה בצעדים משפטיים. ויפה חצי שעה קודם.
 
 
 
 

1. שר הפנים, רוני בר-און: תחמן מהמר

באחרונה נדמה היה ששר הפנים, רוני בר-און, ה"רוטוויילר" של ראש הממשלה, הידוע כאדם גס רוח וצרחן סדרתי, מרסן קמעה את חרצובות לשונו. למרבה הצער, ההפוגה היתה ארעית בלבד, ובימים אלה שוב מתייצב מולנו רוני-בריוני. בסוף השבוע, למשל, הוא השמיע "נביחה" כשתקף במועצת מפלגת קדימה את הסופר דויד גרוסמן על נאומו חוצב הלבבות בעצרה האזכרה לראש הממשלה יצחק רבין. "הנאום הזה זורע פחד ומלא בכעס וייאוש. אני מציע לחברים: אל תשתתפו בבכי ובנהי הזה על השבר והשפל", צרח בר-און והביט לעבר ראש הממשלה, אהוד אולמרט, כדי לראות האם הוא מרוצה.

עוד קודם לכן השתלח בר-און בחוסר רסן באלוף (מיל.) יום-טוב סמיה, אחד הקצינים המצטיינים והמוערכים בתולדות צה"ל. "חטאו" של סמיה, בעבר אלוף פיקוד הדרום, היה בכך שהעז למתוח ביקורת נוקבת נגד תוכנית ההינתקות ותבע להחזיר את צה"ל לציר פילדלפי, כדי לבלום את ההידרדרות הביטחונית. דברים אלה אמר לאחר שגויס לשמש סגנו לעת חירום של אלוף פיקוד הדרום הנוכחי, יואב גלנט, ועמד מקרוב על הבעיות בגזרות הפיקוד. ניסיונו העשיר של סמיה בטל כנראה בשישים מול מומחיותו הענפה של בר-און בענייני ביטחון. אולי טעה ראש הממשלה בכך שהעדיף על פניו בתפקיד שר הביטחון את עמיר פרץ. מאידך, גם פרץ הוא מומחה ממדרגה ראשונה לענייני ביטחון.

אם ענייני הביטחון אינם מדירים שינה מעיניו של בר-און, יתכבד ויסביר לציבור כיצד מצא זמן - בעיצומה של מלחמת לבנון, כשחיילי צה"ל לחמו בקרבות מיותרים ומאות-אלפי אזרחים הסתתרו במקלטים מפחד הקטיושות - לעצור ליד חנות יוקרתית בכיכר המדינה בתל אביב ולרכוש לעצמו שעון יקר ערך, שיאפשר לו להתחרות במותגיו היקרים של אולמרט.

בר-און הנהנתן לא סבל מעולם מבעיות כספיות. חלק מהונו צבר מירושה משפחתית, וחלק בזכות פעילותו המקצועית כעורך-דין מסחרי. הוא שלח את ידו גם בהימורים - וכנראה לא יצא ניזוק. את התחביב הזה הוא המשיך לטפח גם כשכיהן כיו"ר מועצת ההימורים - תפקיד שלדעת רבים היה תפור בדיוק על מידותיו. הוא המשיך להמר במלון ריץ בלונדון, ולעיתים נראה בחברתם של אנשי עסקים ישראלים שחפצו ביקרו.

התפקיד של המהמר הלאומי ניתן לבר-און בשעתו כפיצוי על כך שנאלץ להתפטר ממשרת היועץ המשפטי לממשלה זמן קצר לאחר שמונה לתפקיד, בימי ממשלת נתניהו, בקומבינה שרקחו שר המשפטים דאז, צחי הנגבי (שעבד בצעירותו כמתמחה במשרד עורכי-הדין של בר-און), הקבלן דודי אפל, שהיה מוציא ומביא במסדרונות השלטון, והשר אריה דרעי, שבאותה העת כבר הועמד לדין בגין ביצוע עבירות פליליות שונות. כוונת יוזמי התרגיל המסריח הזה היתה להשתלט על מערך התביעה הכללית במדינה באמצעות מינויו של בר-און לתפקיד היועץ, בתקווה שהלה ימצא דרכים לחלץ את דרעי מהבוץ המשפטי, ובהמשך יגן גם על חברים אחרים שלהם, העלולים להסתבך בשל מעורבותם בקבלת טובות הנאה מאילי הון, תפירת מכרזים, מינויים פוליטיים וכיו"ב. כחלק מן העיסקה, הבטיח דרעי שבתמורה למינויו של בר-און, סיעת ש"ס לא תציב מקלות בגלגלי התוכנית למסירת רוב שטחה של העיר חברון לידי הפלשתינים.

נתניהו, שהפגין לסירוגין תמימות ואטימות, הסכים לאכול את התבשיל שהכינו עבורו הנגבי, אפל ודרעי. בר-און כיהן בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה שלושה ימים. לאחר מכן הודח בבושת פנים, ובמקומו נתמנה אליקים רובינשטיין, כיום שופט בית המשפט העליון.

בעקבות חשיפת הפרשה על-ידי איילה חסון, פתחה המשטרה בחקירה מקיפה שלה, אחת הגדולות בתולדות המדינה. רוב המעורבים בפרשה המבישה הזו נחקרו אודותיה, בהם בר-און. אחד מאלה לא נחקרו, וחבל שכך, היה ראש עיריית ירושלים דאז, אהוד אולמרט. לפי עדויות, ערב מינויו של בר-און למשרת היועץ, הוא ביקר בלשכתו של אולמרט. סביר להניח שהם דיברו לא רק על קבוצת בית"ר ירושלים, ששניהם הם נמנים עם אוהדיה.

בסופו של דבר, רובינשטיין נמנע מהגשת כתב אישום נגד המעורבים בפרשת בר-און, פרט לדרעי, והסתפק בפרסום דוח ציבורי. בדיון שנערך באחרונה בבית המשפט העליון, בעתירת עמותת אומ"ץ לחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית לאירועי מלחמת לבנון השנייה, העיר השופט רובינשטיין כמה הערות שמהן ניתן היה להבין שפרשת בר-און רודפת אותו עד היום. לעומתו, בר-און - תכמן ותיק - לבטח ישן טוב בלילה.

לפני זמן מה ביצע אולמרט את אחד המהלכים היותר נבזיים שלו: לפי ההסכם הקואליציוני, השר (לשעבר) אופיר פינס אמור היה לשמש אחד מנציגי הממשלה בוועדה למינוי שופטים. אולמרט זיהה שפינס אינו סר למרותו, הפר את ההסכם ומינה במקומו את בר-און, ידידו הנאמן. לפי מידע שהגיע אלי, בר-און קיבל בשעתו הערת אהרה על יושרו, בעקבות עדות לא מהימנה שמסר בבית המשפט. כעת הוא מכהן בוועדה למינוי שופטים. חומר למחשבה - ואולי גם לבדיקת ההשלכות.

2. שר החקלאות, שלום שמחון: תחמן מקצועי

כשעקבתי בימים  האחרונים אחר מאמציו הבלתי-נלאים של שר החקלאות, שלום שמחון, לשכנע את מנהיג מפלגתו, עמיר פרץ, לצרף לממשלה את אהוד ברק במקום השר אופיר פינס, שהתפטר מהממשלה ונתגלה כאיש עקרונות, הערכתי שיש כאן תחמון כפול של שמחון, בסיועו השקט של אולמרט: שמחון מבקש להדיח את פרץ מהנהגת המפלגה ולהכתיר במקומו את ברק, ראש ממשלה בעבר ואיל הון בהווה, ואולמרט מעוניין למנות את חברו ברק לתפקיד שר הביטחון ולהדביק בכך את קלון המלחמה על שפמו של פרץ.

בעבר הרחוק נתגלה לי שמחון באור אחר. התוודעתי לו לראשונה כשתיעדתי את תולדותיה של ההתיישבות העובדת הצעירה בספרי "חלוצים אלמונים". באחד ממושבי העולים שבהם ביקרתי במהלך איסוף החומר נתקלתי בשמחון הצעיר. התרשמתי ממנהיגותו, מהלהט שהפגין ומאהבתו למדינה. הערכתי שיטפס למעלה, אבל לא העליתי על דעתי שיסתאב ומידותיו יושחתו.

ואמנם, התפקיד של מזכיר תנועת המושבים שימש לשמחון רק מקפצה לעשייה הפוליטית. לימים מונה לשר לאיכות הסביבה בממשלתו של שרון ולשר החקלאות בממשלתו של אולמרט. תפקידו המיניסטריאלי הנוכחי אהוב עליו מאוד: הוא מאפשר לו לדאוג למשפחתו ולשמור על האינטרסים של מגזר החקלאים, על חשבון קופת המדינה. כך, למשל, באחרונה החל שמחון לבלום את פעילות גופי הפיקוח במשרדו, הפועלים נגד עבירות שמבצעים חקלאים, ואף מבקש לסגור את אחת מחלקות שעוסקת באכיפת החוק. צעדים אלה אינם מבטאים רגישות לשמירה על מנהל תקין, כפי שוודאי יודעת היועצת המשפטית של משרד החקלאות, שבמקרה או שלא במקרה היא קרובת משפחה מדרגה ראשונה של השר. אגב, גם בתפקידים אחרים במשרד ובשלוחותיו מכהנים קרובי משפחה וחברים קרובים שלו.

בימים אלה מסובך שמחון, למגינת ליבו, בחקירה משטרתית שנפתחה בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה. תחילת הפרשה במידע שהגיע לעמותת אומ"ץ, לפיו שמחון, בני משפחתו וחברים של ילדיו טסו לחו"ל בחינם, באמצעות חברת ק.א.ל, העוסקת בהטסת יבולים חקלאיים. אחד מבכירי החברה, קרוב משפחה של שמחון, דאג שבאחת הנסיעות של שר החקלאות לאירופה, הוא יוטס על חשבון ק.א.ל לעיר שבה יש קזינו. מזכיר תנועת המושבים הנוכחי, גם הוא קרוב משפחה של שמחון, נלווה אליו בנסיעה הזאת.

על יסוד מידע זה הגישה עמותת אומ"ץ תלונה למשרד מבקר המדינה, שפתח בבדיקה מקיפה. אנשי הכספים של חברת ק.א.ל ניסו להערים מכשולים בדרכו של צוות הבדיקה של משרד המבקר ונמנעו מלשתף עימו פעולה ולמסור מסמכים חיוניים. שמחון, מצידו, הכחיש בשלב הראשון שטס על חשבון החברה, אך לאחר מכן שינה כיוון וטען שהחזיר לק.א.ל את עלות נסיעתו. טרם נאמרה המילה אחרונה בנושא.

3. חבר הכנסת ישראל חסון: תחמן מתלמד

רק אזרחים תמימים, ולצערי הרב יש רבים כאלה במדינה, יכולים להעלות על דעתם שאביגדור ליברמן, השר לעניינים אסטרטגיים, גילה רוחב לב כשהסתפק במשרת שר אחת תמורת אחד-עשר הקולות שהביא לראש הממשלה כדי לייצב את הגועליציה שבראשה הוא עומד. אולמרט וליברמן, שועלים פוליטיים ותיקים, סיכמו ביניהם כנראה שבהזדמנות הראשונה ימצא ראש הממשלה דרך לצרף עוד שני שרים מטעם ישראל ביתנו לממשלה. אין חשש ששני הצפרדעים המיניסטריאליים הללו לא ייבלעו על-ידי השרים האחרים, חובבי הכיסאות.

מי שמצוי בסוד העניינים הוא חבר הכנסת ישראל חסון, מספר שתיים ברשימת ישראל ביתנו לכנסת, שלא החמיץ כל הזדמנות לתמוך בפומבי בליברמן ולברך על החלטתו להצטרף לממשלה בגפו, רק כדי להציל את מדינת ישראל. חבר הכנסת חסון הוכיח ידע בתחמון הציבור כאשר טען בתקשורת כי לצורך מימוש מטרה נעלה זו, מפלגתו הסכימה לדחוק לקרן זווית את תביעותיה האולטימטיביות האחרות: התביעה להקמת ועדת חקירה ממלכתית לבחינת אירועי מלחמת לבנון השנייה, קידום נושא ברית הזוגיות וכינון משטר נשיאותי.

לא במקרה הגיע ליברמן אל חסון. הוא שאף להקיף את עצמו באישים בעלי רקע ביטחוני, כדי להעניק למפלגת ישראל ביתנו גוון ממלכתי ולא סקטוריאלי. בין היתר, הוא צירף לרשימה לכנסת את סגן המפכ"ל לשעבר, ניצב (בדימ.) יצחק אהרונוביץ', ואת חסון, בעבר סגן ראש השב"כ, אשר פרש מתפקידו בשנת 2002 אחרי שהובהר לו שאין לו סיכוי להתמנות לראשות השירות. החלטתו להצטרף לליברמן הפתיעה את חבריו הקרובים, בהכירם את דעותיו המדיניות המתונות, אך הצלת מדינת ישראל מקדשת כנראה שינוי עמדות והתעלמות מעקרונות.

בדומה לליברמן, שצבר מיליוני דולרים בעסקים בינלאומיים שנויים במחלוקת, גם חסון הצטרף לחיים הפוליטיים כשבכיסו שלל נאה מאוד, אם כי בשקלים. אך בניגוד לליברמן, שעסקיו נחקרו על-ידי המשטרה בחשד שבוצעו עבירות של הלבנת כספים, עסקיו של חסון לא נבדקו על-ידי הרשויות, למרות שעל פני השטח הם נראים בעייתיים, לפחות מבחינה אתית.

חסון צבר את הונו אחרי פרישתו מהשב"כ, הודות לשותפות עסקית עם עובדיה קוקו, נהג מיכלית דלק מחולון שהקים אימפריה לאספקת דלק לשטחים, תוך ניצול קשריו עם אנשי מנגנוני הביטחון ברשות הפלשתינית, בהם ג'יבריל רג'וב, שקיבלו עמלות שמנות מהעיסקות שנרקמו עם הרשות. קוקו עצמו הסתבך עם רשויות החוק כאשר הואשם בשותפות פעילה בהדפסת חשבוניות מס פיקטיביות. הוא ניצל בעור שיניו מהעמדה לדין פלילי אחרי ששילם כופר שמן.

כשנשאל חסון כיצד נרקם הקשר בינו לבין קוקו, טען כי בעת שירותו בשב"כ נתקל בו באקראי פעם או פעמיים, אך לא היה ביניהם כל קשר של ממש. קשר זה נוצר, לדבריו, רק לאחר פרישתו מהשירות, כשישב באכסדרת מלון המלך דוד בירושלים, בחברת שר התמ"ת דאז, אהוד אולמרט, ואנשי הכספים של הרשות הפלשתינית. לדבריו, קוקו הגיע לשם במקרה, וכך נרקמה לראשונה היכרות אישית ביניהם. זו הייתה ראשיתה של שותפות שגלגלה עשרות מילוני שקלים בשנה.

המקריות שולטת כנראה בחייו של חסון. לטענתו, במהלך שירותו בשב"כ לא היה לו קשר ישיר גם עם ג'יבריל רג'וב, שגם בו נתקל לימים באקראי. רג'וב ניחן כנראה בזיכרון משובח יותר. בתשובה לשאלות עיתונאים ישראלים בנושא זה, טען שהכיר את חסון בעת שירותו בשב"כ ונפגש עימו מדי פעם. לאחר פרישתו של חסון מהשירות, חיבר קוקו ביניהם מחדש. באקראי כמובן.

את חבר הכנסת חסון לא מעניינים החשדות נגד ליברמן. את עמותת אומ"ץ דווקא כן. לפני מינויו של האחרון לתפקיד השר לעניינים אסטרטגיים, פנינו ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה שיפרסם בפומבי את מהות החשדות נגד ליברמן, כדי שחברי הכנסת שאמורים לבחור בו, וכן הציבור, יידעו במה הדברים אמורים. היועץ סירב. לא נותרה לנו ברירה אלא להגיש עתירה לבג"צ נגדו, בתקווה ששופטי בית המשפט העליון יסייעו לנו להכיר מקרוב את שלדיו החבויים של מי שאמור להצילנו מהאיום האירני.


4. מנכ"לית הטלוויזיה החינוכית, יפה ויגודסקי: תחמנית אובססיבית

מנכ"ל רשות השידור, מוטי שקלאר, נקט באחרונה בצעד מתמיה כשהעביר רצועת שידור בת חצי שעה (16.30-17.00) בימי שישי בערוץ הראשון לטלוויזיה החינוכית, לצורך שידור תוכנית בנושאי דת. לא הייתי צריך להתאמץ כדי לזהות כאן תחמון נוסף של מנכ"לית הטלוויזיה החינוכית, יפה ויגודסקי, שהצליחה ל"השתלט" על שקלאר, כפי שתחמנה אחרים בתפקידיה הקודמים.

עמותת אומ"ץ פנתה לפני כמה ימים אל שקלאר בבקשה לקבל הבהרה לשאלה פשוטה: מדוע נגזלה חצי שעה מרצועת תוכניות הילדים בערוץ הראשון לטובת תוכנית בענייני דת שמשודרת, בתקופת שעון החורף, לאחר כניסת השבת. הואיל ותשובתו המגומגמת לא נראתה לנו, העברנו את הנושא לבדיקת מבקר המדינה, יחד עם שורה של נושאים נוספים שמהם עולה חשד לפגיעה במנהל תקין ובטוהר המידות בניהול רשות השידור.

על יפה ויגודסקי שמעתי לראשונה לפני שנים לא מעטות, בעת שכיהנה בתפקיד בכיר במכללה למנהל. בעקבות חשיפת מעילה בכספי המוסד נפתחה חקירה משטרתית, שבסיומה הועמד מנכ"ל המכללה לדין ונדון לתקופת מאסר. ויגודסקי יצאה אומנם מהפרשה ללא קלון פלילי, אבל התנהלותה הותירה טעם מר והעידה על אופיה, שחסר יסודות מוסריים בסיסיים.

למרות שויגודסקי האמביציוזית לא היתה מעולם דמות חינוכית, היא מצאה את דרכה אל משרד החינוך. משאת נפשה הבלתי-מוסרת היה להתמנות למנכ"לית המשרד. מעולם לא היתה לה בעיה להותיר אחריה ערימת גויות של מי שעמד בדרכה. עד למימוש החלום הזה, כיהנה כראש האגף למחשוב במשרד ודאגה שאנשי שלומה ישולבו בתהליך מחשוב בתי הספר. הנושא נבדק כעת על-ידי עמותת אומ"ץ, ונראה שיהיו בקרוב התפתחויות מאלפות בעניין.

חוסר רגישותה לכספי הציבור בא לידי ביטוי כשדרשה שבמכוניתה הממשלתית יותקן מושב יקר, בנימוק שהיא סובלת מבעיות בגב. ואולי דווקא נהנתנותה הכתיבה צעד זה. נודע לי, כי ויגודצקי התקינה שני כסאות אורוטפדיים יקרים עבורה ועבור הנהג (למקרה שהיא תנהג ברכב). ספק אם היא קיבלה אישור מוקדם מהנהלת המשרד. משנתבקשה להחזיר את תמורת הכסאות, היא לא עשתה זאת.

כשלימור לבנת מונתה לתפקיד שרת החינוך והתרבות, ביקשה ויגודסקי לעצמה את תפקיד מנכ"ל המשרד. לא היתה לה בעיה מצפונית לזרוע מוקשים בדרכם של מתחריה. בסופו של דבר נבחרה לתפקיד רונית תירוש, שנואת נפשה.

לבנת הבינה ששתי הגרציות לא יוכלו לעבוד בכפיפה אחת והחליטה לנצל את ההזדמנות ולסלק את ויגודסקי, החתרנית הבלתי-נלאית, מהנהלת משרד החינוך על-ידי מינויה למנכ"לית הטלוויזיה החינוכית, שעמדה אז על-סף סגירה. אך לויגודסקי, אשר יצר הישרדותה עולה פי עשרת מונים על כישרונותיה, היו תוכניות אחרות. היא החליטה למתוח את פניה המצולקות-למשעי של הטלוויזיה החינוכית, באמצעות מסע חנופה ותחמון בקרב אישים פוליטיים ואנשי תקשורת בכירים. לשם כך היא ניצלה את קשריה המסועפים עם צמרת השלטון, קשרים שהפכו בהדרגה לשם דבר.

תחת שבט ניהולה, הערוץ הפסיק להיות חינוכי והפך לשיווקי. ויגודסקי נתנה דוגמא אישית לכך: השחקן משה בקר, שהופיע באירוע חגיגי שנערך במלאות לה שישים שנה, מונה להגיש בטלוויזיה החינוכית תוכנית בישול. ויגודסקי, אם כן, לא רק יפה: היא גם אופה.

1. אברהם הירשזון: מתחסד, חסיד שוטה

שר האוצר, אברהם הירשזון, נראה השבוע מדושן מעונג בשל הצטרפותה של סיעת ישראל ביתנו לקואליציה. בזכות אביגדור ליברמן ואחד-עשר הגמדים הצועדים אחריו כסומים במסדרונות משכן הכנסת, אנשים שרק לעיתים רחוקות מפגינים כושר מחשבה עצמאי, יוכל הירשזון להעביר ללא קושי את תקציב המדינה, שבמסגרתו יוסיף לשמור על האינטרסים של בעלי ההון והמקורבים לצלחת השלטון, בהנחיית אדונו הוותיק, ראש הממשלה אהוד אולמרט. לזקנים, מוכי הגורל, הנכים והפגועים למיניהם יישארו - כמו תמיד - רק הפירורים.

תכונה זו של נאמנות עיוורת לאולמרט קיימת בהירשזון שנים רבות, מאז התוודעו השניים זה לזה בהסתדרות העובדים הלאומית והחלו לפסוע בצוותא בדרכים עקלקלות, לעיתים עוקפות חוק, וביצעו קומבינות פיננסיות בכספי החברים התמימים. לפני זמן לא רב חלה תפנית היסטורית-לכאורה ביחסיהם, כששר האוצר חלש האופי התנער מחברו הוותיק בכל הנוגע לדוח החמור של מבקר המדינה על שורת המינויים הפוליטיים אשר בוצעו ברשות לעסקים קטנים בתקופת כהונתו של אולמרט כשר התמ"ת.

אחד המינויים היה של לילי נחמיה, חברתו-לחלק-מהחיים של הירשזון, האלמן המבוקש. המבקר לא חסך את שבטו מהמינוי הזה, אך להירשזון המתחסד זה לא הפריע להכריז שכל העניין כלל אינו נוגע לו. אדון הירשזון, ג'נטלמן אמיתי איננו מתנער מחברתו-לחיים. דע לך שגם אולמרט לא אהב את עריקתך מקבלת אחריות, ואין לי ספק שבהזדמנות הראשונה הוא ייפרע ממך על כך.

אך אם הפגין כאן הירשזון עצמאות מאולמרט, זו רק עצמאות מדומה. הוא מבין היטב שאם ראש הממשלה יסיים את כהונתו בשל מעשי השחיתות החמורים שבהם הוא שקוע עד מעל לצווארו, הוא עצמו ייפול בעקבותיו וייאלץ להיפרד מכיסא שר האוצר, התפקיד שהוא כה אוהב. זו הסיבה לכך שבימים האחרונים הוא נזעק להכריז בקול ניחר שהוא משוכנע מעל לכל ספק שאולמרט לא עבר כל עבירה בפרשת המכרז של בנק לאומי, שהיה תקין לחלוטין.

מאין יודע הירשזון שאולמרט, שכיהן לפניו כשר האוצר, חף מעוון בפרשה הזאת? סימכו עליו: הוא בדק וחקר וגבה עדויות מכל המעורבים בפרשה, לרבות ממחותנו של אולמרט, עורך הדין פרופ' יוסי גרוס, שהשתתף בעצמו בחגיגת המכרז בבנק לאומי. אך אם הירשזון משוכנע כל כך בניקיון כפיו המזוהמות של אולמרט, מדוע פועלים מאחורי הקלעים שליחים מטעמו, שמנסים לשדל את החשב הכללי במשרד האוצר, ירון זליכה, לא להוסיף על עדותו המפלילה נגד אולמרט מעבר למה שכבר גילה לחוקרי משרד מבקר המדינה.

בכלל, בימים אלה הירשזון חי, בועט ומשמיע קול. ביטחונו העצמי מרקיע שחקים. מי מאיתנו עוד זוכר שרק לפני חודשים ספורים הוא בישר לאומה בפנים חיוורות שגורמים מסוימים, שבשמם לא נקב, מאיימים עליו. בשעתו פנתה עמותת אומ"ץ אל היועץ המשפטי לממשלה ודרשה שיורה לשר האוצר לפרט את שמות המאיימים, או לפחות לספק רמז לזהותם, כדי שניתן יהיה להפעיל את גופי אכיפת החוק כנגדם. חרף התחייבויותיו החגיגיות להתלונן במשטרה, הירשזון נמנע מלעשות כן עד עצם היום הזה, אולי משום שמדובר בלא יותר ממהתלה דמיונית, שנועדה אולי להציג אותו כלוחם אמיץ נגד כוחות הרשע, אבל בפועל הציגה אותו כשוטה העיירה.

אין סיבה שנפטור את הירשזון מדין וחשבון ציבורי בפרשה זו: או שיתלונן, או שיחזור בו מדבריו; בשום מקרה לא ייחלץ מכך בטוב: אם סיפור האיומים והסחיטה אמיתי, ובכל זאת הוא העדיף לא להתלונן, המשמעות היא שיש לנו שר אוצר פחדן. אם הסיפור מדומה, יש לנו שר אוצר שקרן.

בדרך כלל אני נמנע מלחדור לעסקי בני המשפחות של אישי ציבור, כל עוד אין לכך השלכה על התנהלותם הציבורית. במקרה של הירשזון, המצב שונה. בנו הבכור, עופר, היה מעורב לפני כמה שנים בתסבוכת כלכלית וצבר חובות גדולים, חלקם לבנקים. אביו, שכיהן אז כיו"ר ועדת הכספים בכנסת, לא חשב לפסול את עצמו בעת דיונים בוועדה בנושאים הנוגעים למגזר הבנקאי. לא ברור כיצד נפתרו בעיותיו של עופר הירשזון, ואיזה בנק סייע לו בשקט, אך צא ולמד שאביו אינו נרתע כיום ממגע קרוב ובעייתי עם נושיו של בנו.

בסוף-השבוע שעבר נתפס בנו הצעיר של הירשזון, ברק, כשהוא נוהג בשכרות. כשהשוטרים ביקשו ממנו את מסמכיו, הוא שאל אותם האם הם יודעים מי הוא ומי אביו. הם ידעו - ולא התרשמו כל-כך. ברק שמר על זכות השתיקה מול התקשורת, אך דובר משרד האוצר ידע לספר לאזרחי המדינה שהבן הצעיר לבית הירשזון שיתף פעולה עם המשטרה. נקווה שבהתנהלותו העתידית תרחק דרכו מזו של אביו.

2. רעיית ראש הממשלה, עליזה אולמרט: המתחסדת הסדרתית

אחרי שקראתי בימים האחרונים את הריאיונות החושפניים שהעניקה עליזה אולמרט לתקשורת, ריאיונות שבהם ניסתה לגונן על בעלה ולהסיר מעל עצמה כל חשד של קבלת כספים שלא כדין, החלטתי להיענות לאתגר ולהציג לה צרור של שאלות נוקבות. אשמח מאוד אם תשיב עליהן. מי יודע, אולי אשתכנע שמה שעיתונאי החצר של בעלה כותבים עליה בהלל הוא נכון, והיא אינה מה שאני חושב שהיא באמת.

1) האם, לדעתך, הוענק לבעלך בצדק התואר "הפוליטיקאי המושחת ביותר במדינה" בסקר שנערך לקראת הכנס החברתי בשדרות? ואם כך הדבר, האם אינך שואלת את עצמך מדוע אזרחי המדינה רואים בו אדם מושחת כל-כך?

2) האם ידוע לך שבעלך הוא מיליונר? האם דיווח לך על ההיקף האמיתי של ההון שצבר במהלך שנות כהונתו כנבחר ציבור?

3) האם את סבורה שהמחירים ששולמו במרוצת השנים עבור ציוריך היו מחירים ריאליים? האם ייתכן שחלקם נמכרו במחירים מופקעים, הרבה מעבר לערכם המשוער, לאילי הון שעמדו בקשרים עם בעלך, בתקווה שהדבר ישתלם להם?

4) האם שאלת את עצמך מדוע בעלך לא מגיש נגדי תביעת לשון הרע למרות שבמהלך השנים כתבתי דברים חמורים ביותר על התנהלותו הציבורית והאישית?

5) האם שאלת את עצמך מדוע חבריו הקרובים ביותר של בעלך הם אילי הון מקומיים וזרים, אשר סייעו לו להתעשר, וקומץ עיתונאים בכירים שמגוננים על מעשי השחיתות שלו?

6) מדוע היית שותפה לקומבינה שעשה בעלך בנכס שהיה שייך לך? מדוע לא הוטרדה מנוחתך כשהיית עדה לכך שבעלך מוכר דירות ביוקר, מעל למחירי שוק, וקונה דירות בזול, מתחת למחירי השוק, כלומר מקבל לכאורה שוחד?

והערה אחרונה: גברת אולמרט, החוק הישראלי קובע שאדם שיודע על ביצוע עבירה ואינו מדווח עליה לרשויות, הוא למעשה שותף בה. צר לי לומר לך שאת שותפה לשורה של עבירות שביצע בעלך, בנוכחותך או בידיעתך.

3. השר בנימין בן-אליעזר: מתחסד מסואב

למען גילוי נאות, אקדים ואומר שבעבר הרחוק שררו יחסי ידידות ביני לבין שר התשתיות, בנימין (פואד) בן-אליעזר. הכרתי אותו לאחר שחרורו מצה"ל, בתום שירות רב שנים, כשחיפש את דרכו בחיים האזרחיים, ולפחות כלפי חוץ התנהל ביושר כפיים תמים. אולם, כשהתגלגל לעולם העסקי, ואחר-כך לפוליטיקה, התרחקנו זה מזה, אחרי שנוכחתי כי ששלטון החוק אינו נר לרגליו. בתחילה הוא הסתבך בעבירות מס, ואחר-כך חצה את קווי החוק בנושאים אחרים.

במקום לפעול כמקובל בקרב אילי ההון - לצבור ממון ואחר-כך להתקרב לשלטון - החליט פואד לצבור ממון כשהוא חלק מהשלטון, במסגרת פעילותו בכנסת ובממשלה. את האפיק הזה סלל לראשונה אהוד אולמרט, שנכנס לכנסת כעורך-דין בעל הכנסות קטנות ושירת את חשבונות הבנק שלו ושל לקוחותיו יותר מאשר את הציבור. פואר ניסה ללכת בדרך זו, ואכן עשה זאת בהצלחה, אם כי לא בקנה המידה של אולמרט.

את צעדיו הראשונים בשדה הפוליטי עשה פואד כבכיין עדתי במפלגת תמ"י של אהרון אבו-חצירה הזכור לרע. אחר-כך החליט להפוך למלכתי וחבר אל עזר ויצמן המנוח להקמת מפלגת יחד, אשר נתמכה על-ידי איל ההון רמי אונגר, שהפיק גם תועלת עסקית מפעילותם הציבורית.

מאז שהגיע לתחנתו הפוליטית הנוכחית, וכנראה האחרונה, מפלגת העבודה, עקבתי בדאגה גוברת אחר תהליך הסתאבות הבלתי-נלאה של פואד. הבנתי, למשל, איך סביבתו המשפחתית מתעשרת, בין היתר בזכות קשר עסקי בעייתי שנקשר בין אחד מבניו לבין בנו של ראש מועצת הוד-השרון לשעבר, עזרא בנימיני, מושחת מוניציפאלי ותיק, בעל קבלות.

בשעתו פנתה עמותת אמיתי, גלגולה הקודם של עמותת אומ"ץ, ליועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן-יאיר, בדרישה שיעמיד את פואד לדין בגין ביצוע כמה עבירות על החוק במהלך תקופת כהונתו השנויה במחלוקת כשר הבינוי והשיכון, אך בן-יאיר דחה את בקשתנו. פואד עצמו ניסה - לשווא - להתקרב אלי מחדש באותה התקופה.

את ההוכחה הניצחת לכך שמבחינת פואד, בעלי האמצעים מקדשים את המטרה, קיבלנו במהלך המאבק האומלל בינו לבין אברום בורג על ראשות מפלגת העבודה. ואת ההוכחה הניצחת לנטייתו להתבטל בפני בעלי שררה קיבלנו בימי כהונתו כשר הביטחון, כשהפגין נאמנות לראש הממשלה שרון, שזלזל בו וכבל את ידיו בעשייה הביטחונית.

על פואד ניתן לומר: "אוהב מתנות יחיה"; שהרי הוא אף-פעם לא נחשף כמי שמחזיר מתנות, וגם אף לא כמי שמעניק מתנות יקרות על חשבונו. כך, למשל, לפני יותר משנה הגישה עמותת אומ"ץ תלונה לוועדת האתיקה של הכנסת בעניין נסיעתו למונקו, שם זכה לאירוח מפואר על חשבונו של המיליונר המפוקפק אהרון פרנקל, החשוד בביצוע עבירות פליליות שונות. פואד טען בפני הוועדה כי מדובר במתנה שקיבל מחבר וכי לא השתדל בעבר למען פרנקל במערכות השלטון, אבל טענתו נדחתה, והוא ננזף על ידה. בעקבות הנזיפה, פנינו אליו בדרישה שיחזיר את תמורת המתנה, אבל הוא התחמק. רק אחרי שהגשנו עתירה לבג"צ בעניין, הוא התרצה והחזיר חלק מתמורת המתנה. אני מקווה שבמהלך נסיעתו האחרונה לכמה ממדינות ברה"מ-לשעבר בענייני משרדו, הוא נמנע מלפגוש שם את פרנקל, המשקיע בקידוחי נפט וגז באיזור.

לפני זמן לא רב פיטר פואד את חשב משרד התשתיות בעקבות דוח חמור שפרסם האחרון, בו הוצג החשד שפואד הוציא אלפי שקלים מתקציב המשרד לצורך רכישת מתנות. בעקבות פנייתנו, הפיטורים בוטלו.

מלחמת לבנון השנייה העניקה לפואד הזדמנות לאמץ אמות מידה מוסריות ולחשוף את מחדליהם של אולמרט ועמיר פרץ. אבל תקוות לחוד ומציאות לחוד. במקום לפעול להחלפתו של פרץ חסר הניסיון, שישיבתו במשרד הביטחון מחבלת בהתנהלות המדינה, פואד העדיף לתקוף את דן חלוץ, הרמטכ"ל. לאור כל זאת, לא הופתעתי מכך שהוא הפך לבסוף לבן-ברית מוצהר של אולמרט ופועל להציל את הקואליציה בכל מחיר, ובגלל זה גם במחיר צירופו לממשלה של אביגדור ליברמן, אדם שערכיו אינם עולים בקנה אחד עם אלה של מפלגת העבודה. ערכים ועקרונות מעולם לא עניינו את פואד: את האידיאולוגיה של מפלגת העבודה הוא שכח, ואת הבטחותיו לבוחר הישראלי הוא הותיר בערבות סיביר, במסעותיו כשר התשתיות.


4. ח"כ אסתרינה טרטמן: מתחסדת צבועה

בישיבה הראשונה בכהונתה של הוועדה לביקורת המדינה, שבה נכחתי לפני חודשים ספורים, לא יכולתי שלא להתרשם לחיוב רב מהתנהלותה הנמרצת של יו"ר הוועדה, חברת הכנסת אסתרינה טרטמן מסיעת ישראל ביתנו, בעניין עסקת מכירת נמל יפו. היא שלטה ביד רמה בישיבה, שבה השתתף מבקר המדינה, ונהגה בחברי הוועדה כמנהג גננת מיומנת בילדי הגן.

אבל בישיבה הבאה של הוועדה, שדנה בהמלצת מבקר המדינה להעביר מתפקידו את מנכ"ל חברת אגרקסקו, שלמה תירוש, ששיחד את חברי הכנסת רוחמה אברהם ואלי אפללו בנסיעות בחינם לחו"ל, חשתי אצל טרטמן שחיקה מוזרה. בהחלטה שכפתה על חברי הוועדה לא היתה היענות להמלצת המבקר, אלא הסתפקות בנזיפה בתירוש. ומי ינזוף בו? דירקטוריון אגרקסקו, גוף שמונה בניצוחו.

לא נדרש לי מאמץ רב לפתור את התעלומה: יו"ר מפלגתה של טרטמן, אביגדור ליברמן, הוא חבר של תירוש, ואף נסע איתו בהזדמנות מסוימת למולדובה. ליברמן רצה להגן על תירוש - וטרטמן ביצעה את המשימה. באותה הזדמנות, היא העירה, בנימה של התחסדות: "אנחנו לא חותמת גומי של מבקר המדינה". אך זנב של ליברמן לא היתה לה כל בעיה להיות. למרבה הצער, חברי הוועדה נגררו אחריה, במקום להפגין עצמאות.

עמותת אומ"ץ החליטה שלא להעניק לטרטמן הנחות על התנהלותה בפרשת אגרקסקו, שנחקרת בימים אלה על-ידי המשטרה. בשעתו פניתי בנידון אל יו"ר הכנסת, דליה איציק. היא הפנתה אותי לוועדת האתיקה של הכנסת, אך בגלל פרוץ המלחמה בצפון הוקפא הטיפול בנושא.

ואם במלחמה בצפון עסקינן: כשהתברר שמבקר המדינה לא המתין לקומבינות של אולמרט בנוגע לוועדות החקירה ופתח בבדיקה משלו באשר לכשלים ולמחדלים שנחשפו במהלכה, טרטמן ניפחה את החזה והכריזה כי לאחר שהמבקר יניח את הדוח שלו על שולחן הוועדה שבראשותה, היא תפעל להקמת ועדת חקירה ממלכתית, על אפו ועל חמתו של אולמרט. לא למותר לציין שאמירות אלה נתגלו כהמחאה ללא כיסוי. נכון שאחת הדרישות שהציב ליברמן כתנאי להצטרפות ישראל ביתנו לקואליציה היתה הקמת ועדת חקירה ממלכתית, אך הוא כנראה שכח את התנאי הזה בדרך אל שולחן הממשלה, אולי לנוכח כובד המעמסה של הטיפול באיום הגרעין האירני.

המו"מ הקואליציוני שניהל ליברמן בשבועות האחרונים עם אולמרט על צירוף מפלגתו קואליציה ומינויו כשר בממשלה אפשר לטרטמן, המשמשת כיו"ר סיעת ישראל ביתנו, להתראיין בתקשורת ולהצדיק את ליברמן גם החלטתו לוותר על תיקים נוספים לחברי הסיעה, ובמקביל להצטלם לידו בישיבת הסיעה, כשעל פניה ארשת חשיבות. כאשת עקרונות, היא לא שכחה לבשר לאומה שהיא מודעת לכך שבעקבות ההצטרפות לקואליציה, היא עצמה לא תוכל להמשיך ולשמש בתפקיד יו"ר הוועדה לביקורת המדינה.

בימים האחרונים משמיעה טרטמן זמירות חדשות. לטענתה, היא בדקה ומצאה שהיה כבר תקדים לכך שחבר בקואליציה שימש כיו"ר הוועדה לביקורת המדינה. מדוע אפוא ייגרע חלקה? ליברמן, המסובך בעצמו בפרשות מבאישות, בוודאי יהיה שבע רצון אם המתחסדת מגבעון החדשה תוסיף לשרת את האינטרסים שלו כיו"ר הוועדה הזאת.

1. עמיר פרץ: אופורטוניסט ששואף לאפס

אין ספק שמעמדו הציבורי העלוב של שר הביטחון מקרין על מצבה העגום של מפלגתו וגורם מפח נפש לאלה שהתפתו להצביע בעבורה בבחירות האחרונות: מובטלים, תושבי עיירות פיתוח, אנשי שמאל, חברי הסתדרות - אנשים שתלו בשעתו תקוות רבות בעמיר פרץ, ועתה עדים להתנפצותן. אך לא היה צריך להמתין למחדלי מלחמת לבנון השנייה כדי לחשוף את פרץ בגודלו הלא טבעי. כתובות אודות הבלון המשופם נמרחו זה מכבר על גדרות וקירות שונים, אך נמחקו על-ידי תומכיו וחסידיו, ומאלה שנותרו התעלם הציבור.

כמי שרגיש במיוחד לשמירה על המנהל התקין וטוהר המידות, עקבתי בדאגה גוברת והולכת אחר התעצמותו של פרץ, בעיקר מאז שנבחר לעמוד בראש הסתדרות העובדים. אז, כזכור, הוא קיצץ קמעה משפמו העבות, כאות לדרך הציבורית החדשה שבחר לעצמו. חבל שלא נהג באופן דומה בכל הנוגע לכספי הציבור, שאותם פיזר ביד רחבה. כך, למשל, לשארי בשרו ולמקורביו הוא חילק בשפע ג'ובים קוסמים, על חשבון חברי ההסתדרות. נדיבותו הרקיעה שחקים כאשר דאג להזרים משאבים הסתדרותיים יקרים למימון פעילות הסתדרותית ראוותנית ומיותרת, שאורגנה בניצוחה של מקורבת שחפץ ביקרה.

ראוי להזכיר גם את קשריו של פרץ עם ראשי הוועדים הגדולים במשק, שקיבלו ממנו פטור חלקי מתשלום מסי חבר בהסתדרות, ובתמורה החזיקו את המדינה בגרונה, ואת פרץ במקום נמוך יותר בגופו. הם בוודאי חשפו את קלונו ביתר שאת.

כשנפגשתי עימו בהזדמנות מסוימת, הבעתי בפניו את מורת רוחי ממכירתם המאסיבית של נכסי ההסתדרות לאילי הון במחירים נמוכים. באותה העת עמדה על הפרק מכירת שיכון ובינוי, חברת הבנייה הגדולה בארץ, למיליארדר המנוח טד אריסון, מבעלי בנק הפועלים. פרץ התחמק מלדון בעניין. ואם כבר בנק הפועלים, בשעתו יצא פרץ בקול תרועה נגד הנהלת הבנק, לאחר שזו פיטרה מאות מעובדי הבנק. פרץ הבטיח להיאבק למענם ולסגור את החשבון שמנהלת ההסתדרות בבנק הזה. מטעמים השמורים עימו, הוא ירד בסופו של דבר מעץ השביתה, והבנק "שכח" להטריד את ההסתדרות בגלל האוברדראפט הענק בחשבונה.
המגלומניה של פרץ השתקפה היטב בפעילותה של תנועת עם אחד, שאותה הקים לאחר פרישתו ממפלגת העבודה, בסיוע להקת חסידים שוטים. כעבור כמה שנים, כשמפלגתו התמזגה עם מפלגת העבודה, הוא נחשד במעורבות בעבירות פליליות של שוחד בחירות וקניית קולות, בדרכו לכיבוש המפלגה מידי שמעון פרס, הלוזר הקבוע. עמותת אומ"ץ הגישה בשעתו תלונה למשטרה בפרשה זו. התלונה טופלה עד כה באופן מסורבל, אבל אנו נעמוד על משמר ונוודא שהמשטרה לא תסגור את התיק בנימוק סרק של חוסר עניין לציבור. לנו יש דווקא עניין רב במוסריותו של פרץ.

המו"מ הקואליציוני שנערך לפני יותר מחצי שנה בין ראש הממשלה המיועד, אהוד אולמרט, גדול מושחתי ישראל בכל הזמנים, לבין פרץ, שהתחזה למנהיג חזק ששולט במפלגתו ומטיל מורא על יריביו, אמור היה להביא בשורה חדשה למדינה השסועה: סופסוף יישב ליד שולחן הממשלה אדם המתהדר בהיותו מומחה לצמצום פערים חברתיים ולתיקון עוולות. אך זו היתה שעתו הקטנה של פרץ: אולמרט תמרן אותו לקבל את משרד הביטחון, תחום שבו הוא חסר ניסיון, רק כדי להפקיד את משרד האוצר בידיהם החמדניות של אילי ההון, באמצעות איש הקשר שלו עימם, חברו הטוב אברהם הירשזון. למרבה הצער, ההמשך הטראגי ידוע לכולנו.

בימים אלה מתגלה פרץ פעם נוספת כאופורטוניסט משופשף. באיחור רב הופקד בידיו האחריות - החלקית בלבד - לוועדות שרים האמורות לטפל בבעיות חברתיות, ובכלל זה בעיותיו של המגזר הערבי, כל זאת תמורת הסכמתו לצירופו של אביגדור ליברמן, שנוא נפשו, לממשלה. עמיר, זאת רק ההתחלה: לא תיחלץ בקלות מן המלכודת שרוקם לך אולמרט; בהזדמנות הראשונה הוא יגלח לך את שארית שפמך ויבעט אותך משולחן הממשלה בחזרה אל שדרות. אך ראה את הצד החיובי שבעניין: כשתהיה אזרח מן המניין, תוכל סופסוף להתקין אמצעי מיגון בביתך.

2. רפי איתן: אופורטוניסט עם סירחון

כשהחליט רפי איתן, לאחר שחצה את גיל הגבורות ועשה רבות לביתו בעסקים מסועפים בקובה, שהגיעה השעה לצרף לרזומה האישי שלו גם את התואר "חבר כנסת", הוא פנה אל אריאל שרון, ידידו הוותיק, וביקש להשתבץ ברשימת מפלגת קדימה לכנסת. שרון לא מיהר להיענות לבקשה, לא רק משום שלא שש להרחיב את "המחלקה הגריאטרית" בקדימה, אשר כללה כבר את שמעון פרס ואותו, אלא גם משום שהכיר היטב את קווי אופיו של איתן, שבמשך שנים נושא בגאון את הכינוי "רפי המסריח".

לאיתן, האופורטוניסט הוותיק, לא היתה אפוא בעיה לחפש לעצמו אפיק אחר. הוא נענה להצעה לכהן בראש רשימת מפלגת הגמלאים, שאמורה היתה לטפל במצוקותיה של האוכלוסיה המזדקנת בישראל. המפלגה זכתה להצלחה רבה בבחירות האחרונות, בין השאר בזכות הצבעת מחאה של צעירים רבים, שמאסו במפלגות האחרות ותמכו בהבטחות שחרטו הגמלאים על דגלם.

לאיתן לא היתה בעיה לחשוף סודות מדינה בכתבת חשיפה בתקשורת לקראת הבחירות, בניסיון לצבור פופולאריות באמצעות אזכורן של כמה שליחויות עלומות-מסריחות שביצע מטעם המוסד. אך בדרכו לכנסת, היה עליו לפרק מוקש שהוטמן לו על-ידי ג'ונתן פולארד, המרגל היהודי שהוא הפעיל בארה"ב בעת שכיהן בתפקיד חשאי במשרד הביטחון. המילים "עקרונות" ו"ערכים" מעולם לא עניינו את איתן, שהעדיף לנצל את קשריו ולהתחבר בעסקיו אל פידל קסטרו הקובני, השליט השנוא על ארה"ב, במקום להתמקד במאבק למען פולארד, הנמק בכלא האמריקני.

בעקבות הצלחת מפלגת הגמלאים בבחירות, איתן - האיש העשיר בעל הסיגר הקובני, שעניי ארצו מעולם לא הטרידו אותו - הפך למרבה האירוניה לשר לענייני הגמלאים, תפקיד פיקטיבי שניתן לו, בין היתר, בזכות קשריו עם אולמרט, שמכיר אישית את כל אנשי העשירון העליון במדינת ישראל, ואיתן ביניהם. אין זה פלא שמאז הקמתה של ממשלת אולמרט, לפני כחצי שנה, מפלגת הגמלאים מתגלה שוב ושוב כסרח עודף של קדימה, ואיתן עצמו כנאד נפוח מחשיבות עצמית. הישגיה למען אזרחי גיל הזהב שואפים לאפס.

השבוע ניתנה לאיתן הזדמנות קטנה להתעלל בפרס, שהגיע לישיבת סיעת מפלגת הגמלאים כדי לבקש את תמיכת החברים במועמדותו לנשיאות. איתן, שזוכר היטב שפרס הטיל עליו בשעתו את האשם בפרשת פולארד, אפשר לחברי סיעתו להבטיח לפרס את תמיכתם, אך הוא עצמו הסתפק במילים "כל המוסיף גורע" - אמירה אופורטוניסטית, שפרס אינו יכול לשאוב ממנה עידוד רב.

לקראת סוף השבוע חיזק איתן את אחד משריריו הרפויים והודיע שמפלגתו לא תצביע בשבוע הבא בעד הצטרפות סיעתו של ליברמן לקואליציה אם דרישתה לקבל את תיק הרווחה לא תיענה בחיוב. אל חשש, בסוף היא תצביע בעד, כמו תמיד. בכל מקרה, טוב שליברמן מצטרף לממשלה כשר לעניינים אסטרטגיים, שהרי האביונים, מוכי הגורל והפגועים למיניהם יוצאים נשכרים מן המהלך הזה. מי יודע, אולי גם הזקנים ירוויחו משהו.

3. ח"כ אביגדור יצחקי: אופורטוניסט חסר מעצורים

בוועדה הפרלמנטרית לביקורת המדינה הוכיחו לאיזו שפלות יכול לרדת יו"ר ה"גועליציה", חבר הכנסת רו"ח אביגדור יצחקי, שניסה בכל כוחו להקהות את עוקצן של העבירות הפליליות החמורות שביצע אהוד אולמרט ברשות לעסקים קטנים.

בין השאר, הוא תקף מילולית את מאיר (מקסי) ויסמן - האחראי על הפרויקטים בעמותת אומ"ץ, אדם מאופק ושקול, עתיר זכויות בתחום הביטחוני, לשעבר מבקר שירות הביטחון הכללי - שבא להבהיר לחברי הוועדה את עמדתנו בסוגיה; התקפה מילולית קשה מבית מדרשו של אופורטוניסט צבוע וגס רוח, שרק לפני זמן קצר מתח ביקורת חריפה על אולמרט וטען שאינו מתאים לשמש כראש ממשלה.

מזה שנים אני עוקב אחר מעלליהם של רו"ח יצחקי ושותפו לשעבר, רו"ח משה ליאון, שניצלו את קשריהם הפוליטיים המסועפים כדי להתעשר, מתוך הבנה שבמדינת ישראל הפוליטיקה היא ערוץ מהיר - לא פחות, ואולי יותר, מתרגילים חשבוניים עוקפי חוק - אל הכסף הגדול.

יצחקי הגיע למסקנה הזאת אחרי שליאון והוא הוחשדו בהעלמות מס והיו צפויים לעמוד לדין פלילי. הודות למעמדם וקשריהם, נציבת מס ההכנסה לשעבר, טלי ירון-אלדר, אפשרה להם לשלם בסמוי כופר על מעשיהם ופטרה אותם בכך מהעמדה לדין.

פעילותם הפוליטית-עסקית נעשית בתחכום: כך, למשל, הם החליטו בשלב מסוים "להתלבש" על משרד ראש הממשלה, שמייצר אופציות עסקיות בלתי-נדלות, בעיקר אם יש ידידים שמסייעים לך מאחורי הקלעים, ידידים מסוגו של אביגדור ליברמן. חלוקת העבודה היתה כדלקמן: כשכיהן ליאון כמנכ"ל המשרד, בתקופת ממשלת בנימין נתניהו, נותר יצחקי במשרד וגרף את הלקוחות, וכאשר נכנס יצחקי לנעליו בתפקיד, בתקופת כהונת ממשלת שרון, ליאון הוא זה שחיבק את הלקוחות במשרד, ובו-בזמן גם הגיש שירותים למפלגת הליכוד.

הפילוג בשורות הליכוד והקמת קדימה לא פגעו בשגשוגו של משרד ראיית החשבון המשותף של יצחקי וליאון, שהמשיך ליהנות ממנעמי השלטון והאופוזיציה גם יחד. ליאון, למשל, התמנה ליו"ר דירקטוריון רכבת ישראל, תפקיד שלא הזיק, בלשון המעטה, לפעילות המשרד. יצחקי פנה בינתיים לעשייה פוליטית מסוג אחר והתמודד לכנסת מטעם מפלגת קדימה. לאחר הבחירות, אולמרט מינה אותו ליו"ר סיעת קדימה וליו"ר הקואליציה, אבל שמחתו של יצחקי לא היתה שלמה, הואיל וליאון, בן-בריתו העסקי, הודח מראשות דירקטוריון הרכבת בעקבות דוח שפרסם מבקר המדינה, דוח שניזון ממידע שהועבר על-ידי עמותת אומ"ץ.

לפני זמן לא רב נקלע יצחקי לתסבוכת נוספת, כשחקירה פלילית נפתחה נגדו לאחר שנחשף הסדר מס שהשיג ללקוחותיו תוך שימוש בנתונים כוזבים. מי שמעורבת עד מעל לצווארה בפרשה הזאת היא לא אחרת מאשר טלי ירון-אלדר, כיום פרקליטה פרטית, ששימשה כיועצת בנושאי מס ושכר ללקוחותיו המדוברים של יצחקי, שוחחה עם פקיד השומה שטיפל בתיקיהם וקידמה את הטיפול בענייניהם. יצחקי חפץ כמובן לגמול לנציבת המס לשעבר על פרשת הכופר. אומ"ץ עוקבת אחר התנהלות החקירה ותדאג לכך שאם היא תבשיל לכדי גיליון אישום, הפעם יצחקי לא יזכה לכופר. במקום זאת, הוא ייאלץ לחפש כפרה.

4. עו"ד יעקב נאמן: אופורטוניסט בגלימה

כשהאזנתי השבוע לריאיון רדיופוני עם עו"ד יעקב נאמן, שר המשפטים לשעבר, שיצא להגנתו של אהוד אולמרט ותקף את המערכת המשפטית על "התנכלותה" לראש הממשלה, שאלתי את עצמי מה באמת נאמן חושב על חברו הטוב אולמרט.

האפשרות הראשונה: נאמן מאמין שאולמרט הוא צדיק הדור, ולא ראש הממשלה המושחת ביותר בתולדות מדינת ישראל. האפשרות השנייה: נאמן, שמכיר היטב את אולמרט, בקיא לפחות בחלק ממעללי העבירות הרבות שעבר לאורך השנים, אבל מסיבות שלא קשה לנחשן, הוא מעדיף להיות בצד שבו מרוח הלחם.

אני נוטה לקבל את האופציה השנייה. נאמן, פרקליט מוערך וחריף-שכל, איננו אדם תמים עד כדי כך שיאמין בטוהר מידותיו של אולמרט. בריאיון עימו הוא התייחס, בין היתר, לעובדה שאולמרט לא הורשע במשפט הפלילי שבו הועמד לדין בשנות התשעים. נאמן טען שכתב האישום שהוגש בשעתו נגד אולמרט היה מיותר. נאמן אולי מזדהה עם אולמרט, כשני אחים לזיכוי.

הואיל והייתי מעורב באופן אישי במהלך שהוביל להגשת כתב האישום הזה, שקרם עור וגידים רק בעקבות עתירה לבג"צ שהגישה עמותת אמיתי, גלגולה הקודם של עמותת אומ"ץ, אני מוצא לנכון לציין שאולמרט נחלץ מהרשעה בעור שיניו, וגם זאת בזכות שיחות שנערכו עם עדי תביעה. זכרונם של חלק מהם התעמעם. נאמן, שהעיד במשפט - מרצונו הטוב - לטובתו של אולמרט, חי כנראה מאז בתחושה איומה שלאולמרט נגרם עוול נוראי.

הפרקליט הנאמן, נאמן, היה מעורב בשעתו, בעקיפין, בתרגיל מלוכלך אחר של אולמרט, שהצליח לשאוב מקופת המדינה סיוע בסך שישה מיליון שקלים והעבירו אל הקבלן הירושלמי מתתיהו ליפשיץ, למרות שהאחרון לא עמד בתנאי הזכאות לקבלת הסיוע. בתמורה לנדיבותו של אולמרט - נדיבות על חשבון הציבור - מכר לו ליפשיץ בית פרטי בן שלוש קומות ברחוב כ"ט בנובמבר בירושלים, בית משופץ שנרכש בעבר על-ידי ליפשיץ כמבנה נטוש.

בקומה השלישית של הבית מתגוררת בתו של עו"ד נאמן. מעניין כי עד היום לא נחשפו פרטי חוזה ההתקשרות. מה שכן נחשף לימים הוא עסקת מכירת הבית לאיל ההון דניאל אברהמס, ששילם בעבורו לאולמרט מחיר גבוה הרבה מערכו האמיתי של הבית.

למרבה הצער, בדוח שהכין על העסקה הזאת, מבקר המדינה לא נתן את דעתו לאספקט מחשיד נוסף בקשר בין איל ההון האמריקני לראש הממשלה הנוכחי: ניסיונותיו של אולמרט לסייע לאברהמס במכרז לרכישת מניות בנק לאומי, חוליה נוספת בשרשרת פרשות השוחד שבהן נחשד ראש הממשלה. אין לי ספק שאם עו"ד נאמן יתבקש לחוות בפומבי את דעתו גם בנושא זה, הוא שוב ידבק בגרסת החפות.

אצל פרקליטים מסוגו של נאמן הלקוח תמיד צדיק.

1. שמעון פרס: צבוע בלתי-נלאה

ניתן בהחלט לקנא במשנה לראש הממשלה, שמעון פרס, שבגילו ניחן עדיין בכושר גופני ובצלילות מחשבתית. אין לו בעיה לצאת במחולות, ממש כשם שאין לו קושי לנהל שיחות ארוכות עם שועי העולם. הכינוי "לוזר", שמלווה אותו שנים רבות, אינו מזיז לו: הוא נמר חברבורות שנופל תמיד על הרגליים וממשיך לנוע בג'ונגל הפוליטי הפתלתל, שמוכר לו היטב. הוא כבר היה בכל הסרטים, היומנים והפרסומות.

בשעתו, בביוגרפיה שלו שחוברה על-ידי דב גולדשטיין, הדביק יצחק רבין לפרס את הכינוי "חתרן בלתי-נלאה". עד היום שב פרס ומוכיח בכל הזדמנות שהוא ראוי לשאתו.

רבין היה מודע היטב לחציות קווי החוק שביצע פרס במהלך פעילותו הפוליטית. בשנת 1992, ערב ההתמודדות האחרונה ביניהם על תפקיד מועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה, הזמין אותי רבין לצריף בקריה שבו ישב מאז שפרש מתפקיד שר הביטחון. רבין ביקש למסור לי תיק מסמכים חסוי, שהוחזק בכספת, ובו מידע מפליל על מעלליו של פרס. סירבתי לקבל את התיק. אמרתי לרבין: "לפרס יש שני תיקים עליך. אל תלך בדרכו". זמן מה לפני מותו הודה לי על כך באירוע בביתו של משה כהן, גזבר מפלגת העבודה.

פרס ניסה לתקן את הדימוי שדבק בו. באחרונה הוא דאג לצנזר כמה דברים שנאמרו עליו ועמדו להתפרסם בביוגרפיה שלו, פרי עטו של ד"ר מיכאל בר-זוהר, שהוזמנה ומומנה על-ידי מרכז פרס לשלום. בין השאר, הוא ביקש להשמיט דברים שאמר השר לשעבר, גד יעקובי, שמכיר אותו היטב מכמה נסיבות פוליטיות לא מחמיאות.

הפעילות הכספית השנויה במחלוקת של מרכז פרס לשלום היא סימפטום להתנהלותו הציבורית של שמעון פרס, שמעולם לא הצטיינה ברמתה המוסרית. הוא היה מחלוצי הזיקה בין הון ושלטון, בנסיעותיו בעולם במטוסיהם הפרטיים של אילי הון מסוגו של ברוס רפופורט, או במתנות יקרות שקיבל מהם, למשל השעון שהעניק לו דוד בלאס.

יתרה מכך: מעולם לא נשמעה מפיו מפיק השירה של פרס ולו מילת ביקורת אחת על פוליטיקאי כלשהו שסרח, קיבל שוחד או מעל בכספי הציבור. הדוגמאות האחרונות הן אריאל שרון ואהוד אולמרט, שקיבלו ממנו גיבוי מוחלט כשנשאל אודות החשדות המיוחסים להם. אם וכאשר יוגש כתב אישום נגד אולמרט בגין קבלת שוחד, פרס - מטעמים שונים, רובם ברורים לכל - צפוי למלא את פיו במים עכורים.

לאחר כדרכו, ובניגוד לתחזיות – הפסיד פרס למשה קצב בהתמודדות על משרת נשיא המדינה, ולעמיר פרץ בהתמודדות על ראשות מפלגת העבודה, היה מי שסבר לתומו כי הוא יקדיש את זמנו לקירוב לבבות במדינה ולקידום השלום. התקוות האלה התבדו. פרס עזב את מפלגתו, זו שזמן מועט לפני כן התמודד על הנהגתה, וחבר למפלגת קדימה, תוך שהוא מאלץ את שרון לקבל לשורות המפלגה החדשה את בת-בריתו, דליה איציק. בשבועות האחרונים, לנוכח הסתבכויותיו של קצב, נעור בו שוב הרצון להיבחר לנשיאות המדינה. ריח של הזדמנות עלה באפו האנין של פרס, חובב ההתמודדויות.

באחרונה נחלץ פרס מאישום בשוחד לאחר ששילם, לדרישתה של עמותת אומ"ץ, חלק מתמורה של נסיעה למונקו שערך בחברתה של איציק, על חשבון המיליונר המפוקפק אהרון פרנקל (איציק סירבה נהוג כמוהו.) אך אני חייב להזהיר את פרס שיש בדרכו מוקש שטרם פורק: אצל היועץ המשפטי לממשלה תלויה ועומדת תלונה של אומ"ץ, התובעת שהמשטרה תחקור את פרס בחשד לקבלת שוחד בסך מאה ועשרים אלף דולר מאיל ההון חיים סבן, שרכש את חברת בזק וקיבל הטבות חריגות מאיציק בעת כשכיהנה כשרת התקשורת, ובתמורה תרם כספים למטה הבחירות של פרס. לנו אין כל כוונה להעניק לו הנחה או מתנות.

2. מאיר שטרית: הצבוע הקבוע

היו ימים בעבר הרחוק שבהם חשבתי לתומי שמאיר שטרית, שר הבינוי והשיכון וממלא-מקום שר המשפטים, הוא דמות ערכית בביצה הפוליטית. בהדרגה התפכחתי, כשראיתי שאין בו נאמנות לאנשים שמטיבים איתו, ושהוא נוטה לנטוש אותם בהזדמנות הראשונה, תוך הפרה של הבטחותיו כלפיהם. הדוגמא האחרונה לכך היא בגידתו בבנימין נתניהו, שגאל אותו בשעתו מהתפקיד חסר התוכן של שר בלי תיק - שניתן לו על-ידי שרון, שלא העריך אותו במיוחד - ומינה אותו כשר במשרד האוצר. אחרי התפטרות נתניהו, הפגין שטרית את צביעותו המוכרת ומתח עליו ביקורת בפומבי.

בעבר, כשכיהן כראש מועצת יבנה (שכיום נהנית ממעמד של עיר), ניסו כמה כלי תקשורת לחשוף פרשות "לא חינוכיות" שאירעו בישוב. אבל שטרית הפעיל לחץ ומנע את הפרסומים. העיתונאים שהכינו את התחקירים, ואני בהם, חזו בצער איך האינטרסים הכלכליים של כלי התקשורת גוברים על זכות הציבור לדעת.

כשכיהן שטרית כגזבר הסוכנות, הפריעה לי השמחה שהפגין לאידו של יו"ר הסוכנות המנוח, שמחה דיניץ, שהועמד לדין בגין "חליבת" כספי ציבור מקופת הסוכנות, פרשה שנחשפה לראשונה בכתבה שהכנתי לידיעות אחרונות. דיניץ נחלץ ממשפטו "בשן ועין". מאוחר יותר הועמד לדין באשמה שהשתמש בכרטיס האשראי הסוכנותי שלו למטרות פרטיות. שטרית זוכה זיכוי מלא.

במהלך השנים הועלו טענות על ניגוד אינטרסים בין תפקידיו הציבוריים לבין עסקיה המשגשגים של רותי. אלה נותרו ללא מענה. כך למשל, לפני שנה הגישה עמותת אומ"ץ בקשת התנגדות לוועדה שדנה בתוכנית להעתיק את התוואי המתוכנן של מסילת הרכבת לדרום ממסלול הסמוך לים למסלול מזרחי יותר, שאמור לחצות את יבנה. שטרית טען שאינו מעורב בפרשה. ראש עיריית יבנה, צבי גוב-ארי, אמר לי בשעתו שמשפחת שטרית מעורבת מאוד בקידום התוכנית, החופפת את האינטרסים של קבוצת אלון-דור – אחת הלקוחות העיקריות של משרד יחסי הציבור שבבעלות רותי שטרית. שטרית דחה בזמנו את הטענות ואמר כי הוא נמנע מלעסוק בכך, בתפקידו כשר התחבורה. לדבריו, אם יועבר תוואי הרכבת הוא יהיה אחד הנפגעים, שכן ערך ביתו המצוי באזור, דווקא ייפגע. דודי ויסמן, מבעלי אלון-דור, אמר אז כי הדרישה דווקא הועלתה מצד עיריית יבנה, שביקשה שהרכבת תגיע למרכז יבנה, תתרום לעסקים במקום ותאפשר לתושבים להשתמש ברכבת הנוסעים. מכל מקום, אמר: לאלון-דור אין העדפה בנושא. משפחת שטרית פעלה ביבנה גם למען חברת רב בריח, שביקשה להרחיב את מפעלה במקום.

לפני זמן לא רב, בשיחה שניהלתי עימו בעת שכיהן רק בתפקיד שר הבינוי והשיכון, מחה שטרית על כך ששרת החוץ, ציפי לבני, קיבלה לפני כשנה אות מטעם אומ"ץ על פעילותה במשרד המשפטים. הוא הפטיר בחוסר פרגון: "לא מגיע לציפי שום אות הערכה. היא לא עשתה כלום במשרד המשפטים. האות הגיע לי, בזכות הדברים הרבים שעשיתי בשעתו במשרד" [שטרית שימש שר המשפטים בעת כהונת ממשלת נתניהו].

מיד לאחר שנבחר למלא את מקומו של חיים רמון במשרד המשפטים, הזדרז שטרית להודיע על מינויה של דורית ביניש לנשיאת בית המשפט העליון. לדבריו, עשה זאת בשל אמונתו ביכולותיה ובשל רצונו לשמר את הנוהל המקובל, לפיו השופט הוותיק ביותר בבית המשפט העליון מתמנה לנשיאות עם פרישת הנשיא הקודם. המניע העיקרי להחלטותיו לא היה מקצועי גרידא: שטרית פשוט רצה להראות לאולמרט שאין בכוונתו להיות שר משפטים זמני.

השבוע הגיעה צביעותו של שטרית לשיא חדש, כשהודיע שהוא מתכוון לתמוך בהצעת החוק של אביגדור ליברמן לשינוי שיטת הממשל, כדי לאפשר לליברמן להיכנס לממשלה, אך בהמשך, כאשר ההצעה תועלה לדיון בכנסת, אין לו כל כוונה לתמוך בקידומה. אחרי ששר המשפטים הזמני וחבר מרעיו יצליחו לעבוד על אזרחי המדינה, הם ישובו להטיף לנו מוסר, יעטו הבעה מיוסרת, ולעיתים גם יגלגלו עיניים צבועות לשמים.


3. סילבן שלום: הצבוע הנגזל

בכל פעם שאני קורא באחד העיתונים ריאיון עם האופוזיציונר הלוחם סילבן שלום, או צופה בו באחד ממשדרי הטלוויזיה, תוקפת אותי התחושה שמדינת ישראל מתקדמת אל האבדון רק משום ש"סטיב", כפי שמכנה אותו רעייתו, לא משמש בתפקיד מרכזי במדינה.

כך היה גם בימים האחרונים, כשסילבן קפץ לביקור חשאי מתוקשר אצל ראש הממשלה. על מה דיבר עם אולמרט באותה שיחה בארבע עיניים? כשנשאל על כך, גילה בחצי פה שנושא שיחתם היה הסכנה החמורה של התחמשות אירן בנשק גרעיני. כשר החוץ לשעבר, הוא ביקש לתדרך את אולמרט לקראת פגישתו השבוע עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. סילבן - שמגדיר את עצמו כיחיד שקרא נכונה, כבר לפני כמה שנים, את מפת הסכנות האיזוריות - סובר כנראה שרק המוח הפורה שלו יכול להציל את עם ישראל מהשואה שעלולה אירן להמיט עלינו.

סילבן שכח שאולמרט עלב בו בפומבי וכינה אותו "שר החוץ הגרוע ביותר בתולדות המדינה". לאחר מכן אומנם שיבח אולמרט את סילבן על תפקידו כשר החוץ, בניסיון לפייסו, אך ההערות הקודמות לא נמחקו. לסילבן ואולמרט יריב משותף: שניהם מתעבים את בנימין נתניהו. סביר שברית האינטרסים נגד נתניהו היא שמקרבת ביניהם.

ב"סביבתו" של אולמרט היו כאלה שלחשו כי הוא רצה בחברתו של סילבן בעיקר כדי לדגדג ולעצבן את נתניהו, שהולך ומתחזק בסקרים, בעוד שהתמיכה באולמרט הולכת וצונחת. ב"סביבתו" של נתניהו טענו שאין זה יאה לסילבן להתרפס בפני אולמרט דווקא בתקופה שבה האופוזיציה נערכת למתקפת (מושב) החורף נגד הממשלה.

צביעותו של סילבן בלטה במיוחד באופן התנהלותו ביחס למצב הכלכלה הישראלית. בעבר, כאשר מונה לכהן כשר האוצר בממשלת שרון הראשונה, התדרדר עוד יותר מצב המשק, על-אף כמה רפורמות בהן החל. מאחורי גבו נועץ שרון בשורה של אישים, בניסיון לתקן את הנזקים. אבל המלאכה היתה קשה. המצב בא על פתרונו רק כשסילבן הוחלף בנתניהו, שהצליח להציל את המשק הישראלי והזניק אותו אל על. במקום להודות לנתניהו על שהצליח למחוק את מחדליו, סילבן - הקוזאק הנגזל - תקף אותו בפומבי וייחס לעצמו את הנס הכלכלי.

סילבן הוא נעלב סדרתי. השבוע, בפעם המי יודע כמה, הוא נעלב שוב, הפעם מכך שנתניהו צירף לתנועת ליכוד את האלוף במילואים יוסי פלד מבלי שטרח לעדכן אותו על כך. סטיב החל לחשוש שמקום השני ברשימת הליכוד לכנסת - ששוריין לו בשעתו על-ידי נתניהו והוענק לו על מגש של כסף - לא יהיה מובטח לו עוד בעתיד, מה גם שלנוכח חקירותיו הנמרצות של מבקר המדינה בפרשיות של קניית קולות, ספק אם סילבן יוכל להוסיף ולחלק באירועים משפחתיים של חברי מרכז הליכוד מתנות נדיבות הממומנות מהונה של רעייתו, יהודית (המתעקשת להיקרא "ג'ודי") שלום-ניר-מוזס.

סילבן מנסה בחודשים האחרונים להתרחק מכמה עבריינים, חברי מרכז הליכוד, שנמנו בעבר עם תומכיו הנלהבים, מחשש שידבק בו רבב. לאחר שעשו את שלהם והביאו לו קולות, העבריינים יכולים ללכת.

שלא כבעבר, כיום ג'ודי מתקשה להבטיח את פרסומן של כתבות מפרגנות על תומכיו של בעלה בידיעות אחרונות, העיתון שבבעלות משפחתה. אבל היא טרם איבדה את האמונה שסטיב שלה יהיה יום אחד ראש ממשלת ישראל. היא מבססת אותה על תחזיותיה של להקת המסתורין שלה, הכוללת אסטרולוגית, קוראת בקפה, קורא בתה צמחים, פותח בקלפים, כירולוג, מהפנט, מציץ בעיניים ודוקר באוזניים. סילבן בונה על כך ומאמין שיממש את המטרה שהתוותה לו אשתו.

4. טומי לפיד הצבוע הידוע

יוסף (טומי) לפיד, שר המשפטים לשעבר, ידוע כבעל פה גדול, וגם כצבוע ותיק. כך, למשל, כאשר כיהנתי בשעתו כיו"ר איגוד העיתונאים והגשתי תלונה נגד יאיר, בנו, בשל השתתפותו במשדרי פרסומת של בנק הפועלים שמהם עלה חשד לעבירה אתית חמורה, טומי - שהמנהל התקין הוא לכאורה נר לרגליו - לא היסס להתקשר אלי ולנזוף בי קשות.

הפוסל, במומו פוסל, אלא אם הוא צבוע. עם כניסתו לחיים הפוליטיים, לפיד יצא בחריפות נגד תופעת הכספים הייחודים המועברים למגזר החרדי במסגרת הסכמים קואליציוניים, אבל מפלגת שינוי שבראשה הוא עמד לא היססה לקבל בעצמה מקופת המדינה כספים ייחודיים לצרכי תרבות ואמנות. גם איגוד השחמט, שלפיד שימש כיושב-ראשו, לא קופח מכספי תקציב המדינה.

לפיד גרם השבוע לסערת רוחות זוטא כשאמר שאם יוגש כתב אישום נגד נשיא המדינה, ואם הלה יורשע בדין ויהיה צפוי למאסר, מוטב שתוענק לו מעין חנינה. עונשו יהיה בכך שייאלץ להסתלק בבושת פנים לביתו בקריית-מלאכי.

למרות שלאורך השנים קיימתי קשרי ידידות עם משה קצב, ומדי פעם נפגשתי איתו, אני חולק על הצעתו של לפיד. כשר המשפטים לשעבר, הוא צריך היה לתמוך ביישום העיקרון של שוויון בפני החוק. בעצם, מה יש להתפלא: לפיד תמיד מגלה סלחנות תמוהה, ולא תמיד משוללת אינטרסים, לנוכח אישי ציבור הנחשדים בפלילים. כך נהג כשכיהן כשר המשפטים ונמנע מלהשמיע את קולו בעניין החקירות הפליליות שהתנהלו נגד ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, ושני בניו. לפיד הצבוע גונן על משפחת שרון עד הסוף. אני מוכן להמר כי אם הדבר היה תלוי בו, עמרי שרון לא היה מועמד לדין.

אהוד אולמרט, ראש הממשלה הנוכחי, הוא חברו הקרוב של לפיד, שפרש בינתיים בבושת פנים מהחיים הפוליטיים, לאחר שמפלגת שינוי, שאותה ניהל כדיקטטור, הראתה לו ולאברהם פורז את הדלת החוצה. בעת שכיהן בתפקיד שר המשפטים, "סימן" לפיד לפרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל, את התוצאה שהוא מצפה לה בתיק אולמרט בפרשת האי היווני. וכיצד עשה זאת: הוא הכריז מה שהיה ידוע - שאולמרט הינו חברו הקרוב, ועל-כן הוא - לפיד, נמנע מהתערבות. בד-בבד עם כך הודיע פומבית, כי יקדם את מועמדות ארבל רק לאחר שהיא תסיים את הטיפול בפרשת האי היווני, הנוגע לאולמרט ולשרון. ארבל לא היתה זקוקה לרמז עבה מזה.

בחודשים האחרונים אטם לפיד את אוזניו ולא היה מוכן להשמיע ולו מילת ביקורת אחת על אולמרט, הפוליטיקאי המושחת ביותר בתולדות המדינה. גם כשהתקשורת הציגה עובדות חותכות לכך שאולמרט קיבל לכאורה שוחד בכמה פרשיות, לפיד סתם את פיו הגדול. בהזדמנויות שונות מלמל שהוא לא מאמין שאולמרט עבר אי פעם על החוק. אולמרט לא שכח לחברו הצבוע על תמיכתו ומינה אותו באחרונה כיו"ר מועצת יד-ושם.

לפיד, מצידו, לא היסס לחבור לראש הממשלה כשהלה יצא נגד חברו הקרוב, דן מרגלית. מרגלית מתח ביקורת נוקבת ומפתיעה על אולמרט בעקבות הכשלים והמחדלים של מלחמת לבנון השנייה ותבע את התפטרותו. כתוצאה מכך, הוא מוחרם עתה על-ידי סביבתו הקרובה של אולמרט, וכבר אינו מוזמן לפגישות אישיות בלשכה. הוא אף לא הוזמן באחרונה למסיבת יום ההולדת שערכו לאולמרט חבריו הקרובים, בניצוחו של טומי, הלפיד שכבה מזמן.

1. אביגדור ליברמן: תגבורת למצעד החשודים

ידוע לכל שהחיים הפוליטיים מושחתים ומשחיתים. עקרונות נדחקים לקרן זווית לטובת שיקולים אופורתוניסטיים, התחייבויות לציבור הבוחרים נרשמות על הקרח, על נאמנויות חלה התיישנות, ואנשים מוכרים את חבריהם תמורת נזיד עדשים מעופש. במציאות כזאת, מי שרוצה לטפס לראש הפירמידה, חייב - למרבה הצער - לאמץ לו דרכי רמייה וצביעות. ספק אם יש במערכת הפוליטית בישראל מי שמתמחה בכך יותר מאשר אביגדור ליברמן, שוודאי עולה על כל מוריו, מוכשרים ככל שהיו.

אם אומנם רציני ליברמן בכוונותיו להצטרף לשולחן הממשלה, הוא יהפוך לחבר של כבוד ברשימת השרים הנושאים קופת שרצים על גבם וקופת מזומנים שמקורם מפוקפק בכיסם. ככל הידוע, אלה של ליברמן הם בחלקם תולדה של קשריו העסקיים עם מרטין שלאף, המיליארדר האוסטרי השנוי במחלוקת. בימים אלה בוחן משרד מבקר המדינה את מערכת היחסים בין שני האישים האלה, על-רקע מידע מחשיד חדש שהגיע מחו"ל. החשד העיקרי הוא שליברמן קיבל שוחד משלאף בפרשת אניית הקזינו באילת.

כצפוי, כל חברי סיעתו של ליברמן הולכים אחריו בעיניים עצומות. איש מהם אינו משמיע קול של הסתייגות ממהלכיו, אפילו לא חבר-הכנסת ניצב בדימוס יצחק אהרונוביץ', סגן המפכ"ל לשעבר, שבשעתו לא היסס להצטרף לרשימה שבראשה עומד אדם שנחקר במשטרה עוד בתקופת כהונתו של אהרונוביץ' במדים - ולא זכה ממנה לתעודת יושר.

תמיכה נלהבת בליברמן נשמעה מכיוונה של אסתר טרטמן, יו"ר הוועדה לביקורת המדינה, שלפני זמן לא רב תיארה בתקשורת כיצד היא עתידה לאלץ את הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית לבחינת אירועי המלחמה בצפון, אחרי שיונח על שולחן הוועדה שבראשותה דוח ביניים של מבקר המדינה בנושא.

בשבועות האחרונים צידד ליברמן בהקמת ועדת חקירה ממלכתית, אבל השבוע, לקראת כניסתו לממשלה, קולו העבה נעשה רפה יותר, וגם לפה המפיק מרגליות של חברת-הכנסת טרטמן הוצמד משתיק קול בכל הקשור לנושא ועדת החקירה.

בכלל, יו"ר הוועדה לביקורת המדינה יודעת יפה לשרת את אדונה: כך, למשל, לפני זמן קצר הונח על שולחן הוועדה דוח חריף של מבקר המדינה בנושא נסיעות השוחד שארגנה חברת אגרקסקו. המבקר דרש ממנכ"ל החברה, שלמה תירוש, להסיק מסקנות ולהתפטר מתפקידו, אך טרטמן פעלה לטרפד את המהלך, שהרי תירוש הוא חבר של ליברמן. ליברמן אף נסע איתו פעם לחו"ל, נסיעה שעד היום לא ברור מי מימן אותה. לאור מהלכיה של טרטמן, פניתי באחרונה ליו"ר הכנסת, דליה איציק, והגשתי תלונה נגדה בשם עמותת אומ"ץ. מטעמיה שלה, איציק סירבה לדון בה.

מאז נקשר שמו של ליברמן לקבלן דוד אפל בפרויקט האי היווני ובפרויקטים נוספים, הוא משתדל לשמור מרחק. כך למשל, בחתונת בתו של דוד לוי, שר החוץ לשעבר, שנערכה לאחרונה, ישבתי ליד אפל בשולחן המכובדים. עקבותיו של ליברמן לא נראו.

אלה שתקפו השבוע, בצדק, את איל ההון ארקדי גאיידמק על השתלחותו חסרת הרסן בניצב יוחנן דנינו, ראש אגף החקירות של המשטרה (בעבר ראש היחידה לחקירת פשעים בינלאומיים, שחקרה את גאיידמק בחשד להלבנת הון), שוכחים אולי שבעבר השתלח ליברמן בטונים לא פחות גבוהים בניצב משה מזרחי, קודמו של דנינו בשני התפקידים. את טענותיו הקשות כלפי המשטרה על-רקע חקירותיו בחשד לביצוע עבירות כלכליות שונות השמיע ליברמן לא באמצעות מודעות יקרות בעיתונות, כמו גאיידמק, אלא במסיבת עיתונאים שכינס ובריאיונות שהעניק לתקשורת.

רק לפני חודשים ספורים הביע ליברמן מורת רוח רבה מכך שהחקירות נגדו נמשכות זמן רב וטרם הגיעו לסיומן, מה שלדבריו גורם לו עינוי דין קשה, רחמנא לצלן. כשהצהיר בשעתו כי הוא נושא עיניו אל משרת השר לביטחון פנים, לא רק הרצון להגביר את ביטחון הציבור עמד לנגד עיניו, אלא גם הרצון לשלוט בגוף החוקר אותו. זאת הסיבה שהיועץ המשפטי לממשלה הטיל על כך וטו. אגב, אולמרט עצמו, שנחקר במרוצת השנים כתריסר פעמים על-ידי המשטרה בחשדות לביצוע עבירות שונות, רצה גם הוא בעבר להיות שר המשטרה, כדי להיות קרוב לתיקים ולחוקרים. הפטנט רשום על שמו.

גם אם המגעים הקואליציוניים האחרונים הם תרגיל פוליטי שנועד לשדרג את מעמדו של ליברמן במחנה הימין מול מנהיג הליכוד בנימין נתניהו, ובמקביל להוריד על ברכיו את שר הביטחון, עמיר פרץ, המתקשה לשלוט בסיעת מפגלת העבודה, דבר אחד ברור לי מעל לכל ספק: ליברמן דרדר השבוע את הפוליטיקה. אחד מקרובי משפחתו, שהשביע אותי לשמור את זהותו בסוד, אמר לי השבוע, אחרי שליברמן החל לזחול לעבר אולמרט: "במשפחה שלנו נהוג היה לומר שעדיף יצאנית לבושה בשמלה מאשר זונה לבושה במכנסיים".

2. חיים רמון: החיים ביד הלשון

דומה שאהוד אולמרט מתגעגע מאוד לחברו הקרוב חיים רמון, איש סודו ובן-בריתו לקומבינות, מניפולציות, תחמונים ותרגילים מסריחים, שעומד בימים אלה למשפט בגין חשד לביצוע עבירת מין בחיילת ששירתה במשרד ראש הממשלה, עבירה שבוצעה-לכאורה זמן קצר לפני הישיבה שבה הוחלט על פתיחת המלחמה בצפון.

רמון הוא תאומו של אולמרט בקשריו הסמויים עם אילי הון. עם אחד מהם, גיסו לשעבר אפרים קונדה, מתווך נדל"ן עשיר, הוא עשה בעבר עסקים טובים גם אחרי שנפרדה החבילה המשפחתית.
לאולמרט ולרמון יש חבר קרוב משותף: אריה דרעי, מנהיג ש"ס לשעבר, בעל עבר פלילי רשום. שניהם יצאו בדרך זו או אחרת נשכרים מחברותם עם דרעי. רמון, עורך-דין בהשכלתו, הפך בזכות דרעי לאדם אמיד לאחר ששני אילי הון מקורבים לש"ס שכרו את שירותיו המשפטיים לשם ביצוע עסקות בענף הנדל"ן. לא למותר לציין שהיה זה בתקופה שבה כיהן במקביל כחבר-כנסת.

לאולמרט קצת קשה להסתדר עם ממלא-מקום שר המשפטים מאיר שיטרית, מחליפו של רמון, שנושף בעורפו ויורק בפניו מדי פעם. אולמרט זקוק לשר משפטים בדמותו ובצלמו, שביום פקודה יסייע לו להיחלץ מהבוץ הפלילי העמוק שבו הוא שקוע. הוא מבין היטב שעל שטרית אין ביכולתו לסמוך, ולפחות בכך הוא צודק. שטרית מסרב להתיישר עימו אפילו בעניין חקירת המלחמה בצפון ותומך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית.

זאת הסיבה שאולמרט שב ואמר השבוע שאחרי שרמון יזוכה, כפי שהוא מאמין, הוא ישוב מיד אל משרד המשפטים, כדי ש"ימשיך את הרפורמות שבהן החל". דומה שה"רפורמה" החשובה ביותר, מבחינת אולמרט, היא שרמון ירחרח בלשכות היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה בנוגע לחקירותיו הפליליות של ראש הממשלה.

בימים האחרונים השתתקו משום מה אותם עיתונאים בכירים שיצאו להגנת רמון וטענו שלשונו, ששוטטה לכאורה בפי הצעירה, אינה ארוכה יותר מאלה של אישי ציבור אחרים, שלא נענשו על מעשים דומים שביצעו. הם רוצים לראותו שוב סביב שולחן הממשלה, אם משום שהם קרובים אליו בדעותיהם הפוליטיות, ואם משום שהם נהנים ממידע שהוא מדליף להם בקביעות. אחרים, כמו פרשן אמנון אברמוביץ, מקיימים עימו קשרי ידידות ושכנות ברמת-השרון. הם החליטו ש"הוא זכאי", ברוח מילות השיר שהושר בשעתו לדרעי, לאחר שהורשע בדין.

3. איציק שועטת קדימה

יו"ר הכנסת, דליה איציק, עושה באחרונה מאמצים בלתי-נלאים להפוך למנהיגה לאומית ראשונה במעלה. אין לי ספק שהיא רואה את עצמה כמועמדת בעתיד הרחוק לתפקיד ראש הממשלה או נשיאת המדינה. עידוד לכך היא ודאי שואבת מהעובדה שבשעתו היא הצליחה לכפות על אולמרט, בסיועו הפעיל של שמעון פרס, ידידה הוותיק, לשלב אותה במקום ריאלי ברשימת מפלגת קדימה לכנסת, ובשלב השני לתמוך במועמדותה למשרת יו"ר הכנסת.

היא מנסה להיות מתונה, גמישה, נחמדה לסובבים אותה, ובעיקר לסתום את פיה הגדול, אך לא תמיד מצליחה בכך; שהרי נמרה אינה יכולה להחליף את חברבורותיה - גם אם מדובר בנמרה של נייר. למסקנה זו הגעתי באחרונה בעקבות כמה עימותים שהיו לי עם איציק, בנוגע לכמה פרשות בעברה הלא מפואר.

האירוע הראשון התרחש כאשר פנה אלי עיתונאי צעיר מהמקומון הירושלמי "כל העיר", שהכין כתבת פרופיל על איציק, וביקש לראיין אותי בשורה של נושאים הקשורים לבזבוז כספים בכנסת: מתן היתר בלתי-מוגבל לשיחות בינלאומיות לחברי הכנסת, הגדלת מספר תקני העובדים, ועוד. השבתי על שאלותיו. לתדהמתי, כעבור כמה ימים צלצלה איציק לביתי וציטטה באוזני קטעים מדברים שאמרתי בכתבה, שטרם פורסמה. היתה זו הפעם הראשונה בקריירה העיתונאית הארוכה שלי שבה נתקלתי בתופעה של עיתונאי השולח מראש לאיש ציבור כתבה שהכין אודותיו, כולל דברי מרואיינים שצוטטו בה.

בשיחתנו, איציק פתחה במסע אופייני לה של חנופה וטשטוש, כדי להבהיר לי שאני טועה. קשה לומר שהשתכנעתי. מה שכן הבנתי מאותה השיחה הוא עד כמה היא שמחה לאידו של משה קצב, שפרשת מעלליו המיניים זה אך התפרסמה באותה העת. מה גדול הסיפוק שוודאי שאבה כאשר החליפה אותו בטקס השבעתה של דורית ביניש, נשיאת בית המשפט העליון.

האירוע השני קשור בתלונה שהגישה עמותת אומ"ץ לאיציק עצמה נגד היועצת המשפטית של הכנסת, עו"ד נורית אלשטיין, בשל מעורבותה של האחרונה, לפני ומאחורי הקלעים, בבלימת דוח חריף של מבקר המדינה על ידידה הקרוב עו"ד שמואל הולנדר, נציב שירות המדינה. בין השאר, אלשטיין אספה במשרד לביטחון הפנים "חומר" על ניצב בדימוס יעקב בורובסקי, יועצו המיוחד של מבקר המדינה.
איציק דחתה את התלונה על הסף, בנימוקים שונים ומשונים. לא הייתי צריך להתאמץ כדי להבין שבין השתיים - איציק ואלשטיין - שורר מאזן אימה. אלשטיין, שבעבר השתתפה כחברה בוועדות המכרזים של נציב שירות המדינה, סייעה לאחותה של איציק, רות אשכנזי, לזכות במינוי לתפקיד ציבורי בכיר. יד רוחצת יד.

העימות החמור ביותר שהתגלע בינינו קשור בתלונה שהגשתי ליועץ המשפטי לממשלה, בשם עמותת אומ"ץ, נגד איציק, בחשד שקיבלה לכאורה שוחד בסך מאה ועשרים אלף דולר מאיל ההון חיים סבן, בתמורה למעורבותה, בעת שכיהנה כשרת התקשורת, במתן היתר סבן להחזיק במניות בערוץ השני, למרות שחוקי הרגולציה אסרו זאת, בשל היותו בעל השליטה בחברת בזק. הכסף ניתן בצורת תרומה למטה הבחירות של שמעון פרס. מבקר המדינה הכין דוח חמור על הפרשה, דוח שעליו הסתמכה התלונה.

בתגובה להגשת התלונה, איציק החלה להשתולל ואיימה על מערכות העיתונים שלא לפרסם את דבר הגשתה. היא אף איימה עלי טלפונית שאם לא אתנצל, תגיש נגדי תביעה על הוצאת דיבה. לצערי הרב, התביעה לא הוגשה עד כה.

היועץ המשפטי לממשלה גילה זריזות מוזרה כשקבע, בתוך כמה ימים מרגע הגשת התלונה, שאין בדעתו להורות על פתיחת חקירה משטרתית, אבל אני יוכל לומר שאין זה סוף הפסוק בפרשה זו. עמותת אומ"ץ מרכזת בימים אלה מידע מאלף נוסף בנושא, ואני מבקש לומר לאיציק שאם היא מתכוונת לצלצל אלי פעם נוספת, שתשתדל לא לאיים עלי, ואם בכל זאת תאיים, היא מתבקשת לממש את האיום. הגיע הזמן שאיציק תפנים ותתרגל לכך שלא כולם חוששים ממנה.

4. חולדאי הסתאב

כשקראתי השבוע שראש עיריית תל אביב מנסה להשתלט על הסניף העירוני של מפלגת העבודה, ושבמסגרת מאמציו הפוליטיים האלה אין הוא בוחל באמצעים פסולים כמו העסקת עובדי עיריה בשירותו במסגרת שעות עבודתם, הבנתי שניתן להסיר סופית מרון חולדאי את חותמת הכשרות המוסרית.

את חולדאי פגשתי לראשונה לפני שנים רבות, כאשר היה תת-אלוף בחיל האוויר ושימש כמפקד בסיס חצרים. באתי להרצות בפני הטייסים הצעירים. לפני ההרצאה ניהלנו שיחה, והתרשמתי כי מולי יושב אדם ערכי, מלח הארץ. לאחר שחרורו מצה"ל, כשבחר לשמש כמנהל גימנסיה הרצליה, ראיתי בכך אישוש להתרשמותי הראשונה: סברתי שהוא צועד בדרך הנכונה. התפנית, מבחינתי, אירעה כשנכנס לחיים הפוליטיים. כמו רבים מראשי העיריות במדינה, הוא התבשם מהכוח שניתן לו ושקע עד לצווארו בביצת השחיתות המצחינה. כך, למשל, הוא התחבר במרוצת השנים לשורה של אילי הון, ביניהם יוסל'ה בוכמן, מודי עינב וראובן גרוס, קיבל מהם תרומות למטה הבחירות שלו והיה חייב לספק להם טובות בתמורה, גם במחיר פגיעה בכללי המנהל התקין.

בשעתו הכנתי למעריב תחקיר על שורה של פרשות שחיתות בעיריית תל אביב. חולדאי סירב להיפגש איתי והתחמק מלהשיב על שורה של שאלות נוקבות. זו היתה לגבי עדות נוספת לשינוי שהתחולל בו. בשנים האחרונות חקרה המשטרה חלק מהפרשות האלה, בעקבות תלונות שהוגשו על-ידי גילה הרץ, בעבר יו"ר ועדת הביקורת של העיריה, על-ידי גדי צוקרמן, חבר במטה הבחירות של חולדאי, ועל-ידי עמותת אומ"ץ, אך משום מה החקירות תנהלו בעצלתיים ולא הניבו פרי.

בחודשים האחרונים חלה התפתחות בנושא, לאחר שהאגף החדש לחקירת מעשי שחיתות במשרד מבקר המדינה נכנס לתמונה וחקר ביסודיות כמה נושאים ישנים וחדשים שבהם מעורב חולדאי. בעקבות חקירה המבקר הועבר החומר לחקירת המשטרה, למורת רוחו של חולדאי. הפעם, חקירת המשטרה רצינית יותר, ומסתמנת כבר נטייה להמליץ לפרקליטות על העמדתו לדין פלילי. השבוע פניתי לראש אגף החקירות במשטרה כדי לברר האם ומתי יוגש כתב אישום נגד ראש העיריה, אך טרם נעניתי.

עדות אילמת לקשר התל אביבי בין הון לשלטון ניתן למצוא בלוח נחושת לכבוד חולדאי, שהוצב לאחרונה ליד פרויקט שהקים יוסל'ה בוכמן בעיר לוד'ז בפולין. הילכו שניים יחדיו, הזרזיר והעורב, בלתי אם נועדו?

1. נשיא על הכוונת
את נשיא המדינה מר משה קצב, המסובך בימים אלה בצרות צרורות, אני מכיר מזה שנים רבות, מאז שימש בעבר הרחוק ככתב ידיעות אחרונות בקריית מלאכי, עיר מגוריו. בשנים שחלפו מאז נשמרו יחסי ידידות בינינו, ובתחנות חייו השונות ניהלנו שיחות רבות, שבהן הוא נתגלה לי כאדם צנוע ונעים הליכות, בעל חושים פוליטיים מחודדים; אך בה במידה הבחנתי גם כי מאחורי החזות השקטה מסתתר אדם אמביציוזי וכוחני, בעל מעצורים גמישים.

בשעתו, במהלך כתיבת הביוגרפיה של דוד לוי, ראיינתי את קצב, שכיהן כסגנו במשרד הבינוי והשיכון. נוכחתי לדעת שהוא אינו סובל מעודף נאמנות לממונים עליו. יתר על כן, מזה שנים הוא מוקף באילי הון אינטרסנטיים שמנסים לנווט את מהלכיו הפוליטיים באופן שיטיב עימם. למשל, כאשר התמודד על ראשות הליכוד, הם השקיעו מאמץ רב בגיוס קולות של מצביעים למענו, מתוך ציפייה שיידע לגמול להם.

לא זיהיתי אצלו רגישות בלתי מתפשרת לאתיקה ציבורית. לא היתה לו שום בעיה, למשל, לנסוע עם משפחתו לטורקיה על חשבון בעלי קזינו. אולי חשש שיעליב את מיטיביו אם יסרב להם. לא בכדי דרשה עמותת אומ"ץ ממשרד המשפטים להעביר לרשותה את כל מקרי החנינות שבהם טיפל קצב, בניסיון לאתר טביעות אצבעות ונגיעות ידיים של מקורביו בתיקים מסוימים. לצערי, נענינו בסירוב.

כשהתמודד מול שמעון פרס על נשיאות המדינה, קצב רקח כמה קדירות מאחורי הקלעים. דוגמא בולטת: באותם הימים פנה אלי איש עסקים המקורב אליו והציע ששלושתנו ניפגש לשיחה. והנה, במהלך השיחה, שהתקיימה בבית קפה בתל אביב, ביקש קצב שאכין לו תיק מיוחד על "עקיפות החוק" שביצע פרס. איש העסקים אמור היה לממן את הפרויקט. סירבתי - בלי נימוס.

לעומת זאת, הסכמתי לכתוב - ללא תשלום, כמובן - את הנאום שעתיד היה קצב לשאת בטקס שבו העניק לנידוני קהיר שעודם בחיים ולבני משפחותיהם של אלה שנפטרו אות הכרה ממלכתי על פועלם במצרים בשנות החמישים. נידוני קהיר פעלו בשליחות מדינת ישראל, שהפקירה אותם לאחר שנעצרו ונשפטו לתקופות מאסר ארוכות. הפרשה הזאת, הידועה בשם "עסק הביש", עדיין רובצת כעננה מבישה מעל הממסד הישראלי. קצב נענה לבקשתי והעניק להם את תודת האומה, באיחור של חמישים שנה, ועל כך הבעתי בפומבי את הוקרתי לו. הוא הודה לי על כך.

אם אומנם יש ממש בחשדות נגדו - ביצוע עבירות מין חמורות, "הסדרת" חנינות, האזנות סתר לעובדי בית הנשיא - מעשיו הטובים לא יעמדו, מבחינתי, לזכותו. מעולם לא אהבתי שרצים בידיהם של טובלים מתחזים. נותר רק לחכות ולראות האם הרבי נחמן מאומן, שעל קברו השתטח באחרונה קצב, יחלץ אותו מהבוץ העמוק הזה, שבו הוא שקוע עד למעלה מצווארו.

2. אולמרט, המליונר המוסווה

בכל ערב ראש השנה, כשמתפרסמת בתקשורת רשימת המיליונרים הוותיקים והחדשים, אני נעלב מאוד - בשם ראש הממשלה, אהוד אולמרט - מכך ששמו נפקד מהרשימה. הטעם לכך הוא פשוט: אולמרט יודע להסוות היטב את מצבו הכלכלי האמיתי.

אזרחי המדינה מודעים לכך שבנימין נתניהו ואהוד ברק, שני ראשי הממשלה לשעבר, צברו מיליוני דולרים בעסקים פרטיים ובהרצאות שנשאו לאחר תום כהונתם. אני יכול לגלות להם שאולמרט לא יזדקק לעסקים פרטיים בינלאומיים ולהרצאות ברחבי תבל לאחר שיפרוש - בקרוב - מתפקידו. בניגוד לנתניהו וברק, הוא צבר הון עתק כבר בשנות פעילותו הפוליטית, כשהפך את קופת הציבור ואת משאבי המדינה למכרה זהב, שבו הוא חפר בגסות - לא באמצעות קרדום, אלא עם בולדוזר. חבר-הכנסת מיכאל איתן אמר לי בשעתו: "אולמרט מיליונר כבד. עקבתי אחר פעילותו בכנסת. הוא טיפל בעיקר בעסקיו, ומעט מאוד בענייני הציבור". יתר על כן, עשרות אילי ההון המקומיים והזרים שמקיימים עימו קשרים - אילי הון שאותם הוא מגדיר כחברים אישיים שלו - מן הסתם כבר ידאגו לו. הוא כבר שלח את עוגת הקצפת שלו על פני המים, בכל אותן השנים שבהן ייצג את האינטרסים של חבריו המיליונרים וסייע להם להתעשר עוד יותר.

כאשר קראתי - בריאיונות הסיטונאיים שהעניק לאחרונה - שאך בקושי מצליח אולמרט לגרד מדי חודש כמה אלפי שקלים לשלוח לבנו שלומד בצרפת, מחשבתי הראשונה היתה לקשר את משפחת אולמרט לעמותת לתת, העוזרת לנזקקים ומעוטי יכולת. אולי ניתן להסדיר משלוח חבילות מזון מישראל לאירופה, אל אולמרט הצעיר.

אכזבתי הגדולה ביותר היא מעליזה, רעייתו של אהוד, המוצגת תמיד כאמנית חדורת עקרונות. ייתכן שאין היא יודעת את ההיקף האמיתי של הנכסים הפיננסיים החבויים של בעלה, אבל אין לי ספק שהיא מעורה בעסקי הנדל"ן של המשפחה, שמהם נודף ריח מעופש של חשד לקבלת שוחד. באחד המקרים שפורסמו לאחרונה, היא עצמה היתה מעורבת, בעקיפין או במישרין: פרשת הדירה בשכונת נחלאות בירושלים, שבה שכן הסטודיו שלה. בתלונה שהגשתי ליועץ המשפטי לממשלה בשם עמותת אומ"ץ, ביקשתי שעובדה זו תיבדק. היועץ העביר את הבדיקה לפרקליטות המדינה.

עליזה אולמרט מודעת ללא ספק גם לכך שבמרוצת השנים נמכרו עשרות ציורים שלה במחירים מופקעים ביותר לחברות ולאילי הון, שחפצו לרצות את בעלה. ממכירות אלה עולה לכאורה חשד לקבלת שוחד, שמשום מה לא נחקר על-ידי המשטרה. לצערי, כשפנינו אל רשות המיסים בדרישה לחשוף את רשימת אילי ההון שבדוחות השומה שלהם מוזכרת קניית ציורים של גברת אולמרט, כדי להוכיח שהמחיר ששולם בעדם היה מופרז, נענינו בשלילה.

3. צחי לא צוחק

יו"ר ועדת  החוץ והביטחון של הכנסת, חבר הכנסת צחי הנגבי, כיכב בסוף השבוע בכלי התקשורת בעקבות הודאתו המפתיעה-משהו שההינתקות מרצועת עזה היתה משגה. היה זה זיגזג פוליטי נוסף מבית מדרשו של הנגבי, שבקריירה הסבוכה והמפותלת שלו הספיק כבר לעמוד בראש מחנה המתנגדים לפינוי סיני, המתמתן בדעותיו, נסק לתפקידים פוליטיים וממלכתיים בכירים והסתבך בכמה פרשות, שהאחרונה שבהן הולידה כתב אישום חמור נגדו, שבעטיו נאלץ לפרוש מהממשלה.

בקשת עמותת אומ"ץ שהנגבי יפרוש גם מכהונתו כיו"ר ועדת החוץ והביטחון, שחשיבותה גדלה לאור אירועי המלחמה בצפון, לא נענתה, שכן החוק אינו מחייב זאת. נראה שהנגבי יוסיף לשרת את אהוד אולמרט, שנוא נפשו.

פרט לפרשת המינויים הפוליטיים, רובצת לפתחו של הנגבי פרשה הקשורה במשפחת פרנאיין, משפחת הפשע שמערכת יחסיה המיוחדת עם משטרת ישראל, לרבות עם ניצב-משנה יורם לוי, מפקד היחידה המרכזית במחוז הדרום, נבדקת עתה על-ידי ועדת חקירה ממלכתית בראשותו של השופט בדימוס ורדי זיילר.

הוועדה קבעה אומנם שלא היו שיקולים פוליטיים במינויו של מפכ"ל המשטרה הנוכחי, רב-ניצב משה קראדי, על-ידי הנגבי, בתקופה שבה כיהן האחרון כשר לביטחון פנים, אבל תהיה זו תמימות לחשוב שראש הממשלה לשעבר אריאל שרון ובנו עומרי לא היו מעורבים במינוי הזה. בחיר לבם קראדי הועדף על פניו של ניצב יעקב בורובסקי, המועמד הטבעי לתפקיד. סביר שבורובסקי נראה להם ישר ואמיץ מכדי שיפקידו בידיו את המשטרה בעידן של חקירת פרשיות השחיתות שלהם.

שיחת אקראי שניהל בורובסקי עם ניצב משנה בדימוס מאיר גלבוע בעניין הסתרת מינויו של לוי מסגל הפיקוד הבכיר במשטרה, שיחה שתוכנה דווח לוועדת זיילר, הפכה בידיו האמונות של הנגבי לכתב אישום נגד בורובסקי. הנגבי הטיח בו האשמות חריפות שמהן השתמע שבורובסקי בוחש כביכול מאחורי הקלעים בעבודת הוועדה ומדליף כביכול חומרים נגד הנגבי, ה"בוס" שלו לשעבר. בורובסקי לא נותר חייב והודיע להנגבי שאם לא יתנצל בפומבי על דבריו הקשים, הוא יגיש נגדו קובלנה פלילית למשטרה.

לפני זמן לא רב השתרבבתי באקראי לפרשה הזאת. שעה קלה לפני טקס חלוקת אותות אומ"ץ, שנערך במוזיאון הארץ בתל אביב, ראיינה אותי פאר-לי שחר ברשת ב'. האגף למלחמה בשחיתות במשרד מבקר המדינה, שאותו ייסד בורובסקי לבקשתו של השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, היה אחד ממקבלי האותות השנה. בהקשר זה, אמרה לי המראיינת: "בטח היו לך פעימות לב לא קטנות כששמעת את הנגבי מטיח האשמות בבורובסקי, ולהיפך". השבתי לה: "פעימות לבי עדיין סדירות... יש לי השערות לגבי עיתויים של כל מיני מהלכים. יש אולי גירסה מול גירסה. אם אני צריך לבחור להאמין ליעקב בורובסקי או לצחי הנגבי, מהיכרות אישית עם שניהם, אני יודע למי להאמין". פאר-לי שחר סיכמה: "טוב שלא הזכרת שמות. זה היה מציב אותנו במצב לא נעים".

בעקבות הריאיון ברדיו שיגר אלי הנגבי מכתב אישי ארוך בכתב ידו, שבו כתב בין השאר: "בסיפור מכתבו של גלבוע, כשהועלו האשמות חסרות בסיס כלפי, שאין להן אפילו בדל של ראיה, אני מצפה ממי שתובע מנהל תקין לכבד את בקשתי שיעשה עימי צדק ושלא אפול קורבן לעלילות כזב". מטבעי, אני נוטה לתקן עוולות שנגרמו באשמתי, אבל במקרה הזה אין בכוונתי להיענות לבקשתו, מסיבה פשוטה: בימים האחרונים, אחרי שגילה כי הוטעה בעניין דבריו של בורובסקי, דווקא הנגבי הוא שביקש להתנצל, כדי למנוע את הגשת התלונה כנגדו למשטרה.

4. רחמים על רוחמה

מאז ומתמיד הייתה בי סימפטיה מיוחדת לאנשי ציבור שהגיעו לצמרת הממסד ממעברות, שכונות עוני ועיירות פיתוח, גברים ונשים שהרוויחו במו ידיהם, בעמל ובמאמץ, את המעמד שאליו הגיעו ברבות השנים. יו"ר ועדת הכנסת, רוחמה אברהם, זינקה לראשונה לאור הזרקורים מסניף הליכוד בראשון-לציון, עיר מגוריה בעבר. היא שימשה בשעתו כמזכירתו האישית של בנימין נתניהו, בעת שכיהן כראש הממשלה, בכפוף למנכ"ל המשרד דאז, אביגדור ליברמן. היו שניבאו לה קידום לא בזכות תבונתה החריפה, אלא בזכות הופעתה הנאה ונשיותה המוחצנת. העובדה שהתיידדה עם כמה אנשי תקשורת ידועים, מסוגם של רפי גינת וג'ודי שלום-ניר-מוזס-שלום, היתה מטריה לא רעה בעבורה.

רוחמה, מצידה, לא בזבזה זמן ודאגה כי בעלה יועסק - על חשבון הציבור - בחברה הממשלתית- עירונית לורם בראשון-לציון. כעבור זמן עברה להתגורר בנפרד ממנו בדירה מפוארת במבשרת-ציון.

בהתנהלותה הפוליטית לא חסרה ערמומיות. כך, למשל, לא היתה לה בעיה לבגוד בנתניהו ולתמוך באריאל שרון בהתמודדות הפנימית בליכוד, כדי שהאחרון ידאג להכניסה לכנסת, כפי שאכן עשה. שרון אף הגדיל לעשות ומינה אותה לסגנית שר הפנים. בכנסת הנוכחית נאלצה לרדת בדרגה ולהסתפק בראשות ועדת הכנסת, אחת הועדות החשובות והמשפיעות בפרלמנט הישראלי.

כשכיהנה כסגנית שר הפנים, הפגינה חוסר רגישות לכספי הציבור כשהזמינה למשרד ריהוט יקר. באחרונה התברר שיש בה חוסר רגישות גם לשלטון החוק: היא טסה והתארחה בחו"ל על חשבון חברת אגרקסקו, העוסקת בייצוא יבול חקלאי. כשנחשפה פרשת שוחד זו ברבים, טענה רוחמה: "ישבתי בטיסה על ארגזי פירות וירקות". מזל שנותן השוחד, מנכ"ל אגרקסו שלמה תירוש, איזן את סיפורה באומרו שבמטוס החברה יש מחלקה מיוחדת לנוסעים, ברמה של מחלקת עסקים פלוס.

את התמורה בעבור הנסיעה קיבלה אגרקסקו כשרוחמה אברהם ייצגה בוועדת הפנים של הכנסת, שבה לא היתה חברה מן המניין, את האינטרסים של החברה. מבקר המדינה פרסם דוח חריף על הפרשה, שבעקבותיו פנתה עמותת אומ"ץ ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה שיעמיד את אברהם לדין פלילי. ואמנם, לפני כמה ימים נענה מזוז לבקשתנו והורה על פתיחת חקירת משטרה.
כמו רבים מחבריה הנחשדים בפלילים, רוחמה הצהירה שוב ושוב: "אוכיח את חפותי. הצדק ייצא לאור". הואיל וטחנות הצדק טוחנות לאט, פנינו אליה השבוע בבקשה שתיישם את מה שדרשה מהנשיא קצב ותשעה את עצמה מראשות הוועדה עד לתום החקירה המשטרתית. לא היה לי ספק שהיא תסרב.

בעלה בנפרד של רוחמה אמר בשעתו, בריאיון למקומון בראשון-לציון: "אם הייתי פותח את הפה, רוחמה היתה ננסת לכלא". כל הניסיונות להציל מפיו מידע נוסף עלו בתוהו. לצערי, אין זו הפעם הראשונה או היחידה בחיי ששמעתי אמירה כזו ביחס לאנשי ציבור שנויים במחלוקת מסוגה של רוחמה אברהם. חבל שמספר האזרחים הישרים שמוכנים לעלות על בריקדות למיצוי שלטון החוק מועט מדי. זו הסיבה שרוחמה חגגה בעבר - ומקווה להמשיך לחגוג בעתיד.