|
|
האיש ששתק כל חייו (66) |      
פעם נוספת הגעתי הבוקר לבית העלמין בקיבוץ עינת לאזכרה השנתית לחברי הטוב פיליפ נתנסון ז"ל שנפטר לפני שבע שנים ממחלה קשה והותיר אצלי חלל ריק שאף אחד לא הצליח למלא אותו.
מרסל ניניו האישה היחידה בקבוצת צעירים יהודים ילידי מצרים שהפכו לגיבוריה של פרשה ביטחונית ופוליטית שהסעירה את המדינה בשנות החמישים והשישים, ניצבה ליד הקבר וסימלה במצב בריאותה הרעוע את מסע הייסורים שעבר פיליפ בחייו.
חר אחר בקבוצה רוברט (רובי) דסה לא הפסיק להתאבל על פיליפ עד היום למרות שלא הייתה ביניהם קרבה משפחתית הם היו יותר מאשר אחים.
הרעיה ברברה הילדים שרון ואריאל ובני זוגם היו עדות לכך שהחיים נמשכים למרות שראש המשפחה פיליפ מעולם לא עזב אותם.
"אתה נמצא אתנו כל יום ובכל מקום וכדרכך בחייך שותק כל הזמן ולפעמים גם מחייך" היא ספדה לו.
פיליפ היה אדם מיוחד מסוג אלה שנתקלים בהם לעיתים רחוקות, סימן ההיכר החיצוני שלו הייתה השתיקה. לרוב הייתה שתיקה לשמה לעיתים הייתה רועמת.
בשנת 1971 בעיצומה של מלחמת ההתשה, התוודעתי לראשונה אל פיליפ כאשר יצאתי אתו לתעלת סואץ להכין כתבה מצולמת על המעוזים עבור שבועון צה"ל "במחנה".
חרף מאמצי הבלתי נלאים לא הצלחתי לחלץ ממנו דבר על עברו. שאלתי אותו לרקע המקצועי שלו והוא העדיף לשתוק ורק אמר לי שהגיע לישראל מאיטליה שבה למד צילום ואני קניתי בלית ברירה את דבריו אבל באורח זמני בלבד.
בילינו באותו יום שעות ארוכות בצוותא התרשמתי מכמה הערות שהעידו על חוש ההומור המיוחד שלולמרות שהיה מופנם וסגור כמעט הרמטית.
רק בדרכנו חזרה, כאשר שודר ברדיו ששני נוסעיה של מכונית שק"ם שעברה כמה דקות אחרינו בציר נישבו ע"י חוליה מצרית שחצתה את התעלה, חשתי אצלו זעזוע.
פיליפ העיר בקור רוח מקפיא: "איזה מזל היה לי אם המצרים היו תופסים אותי לא הייתי יוצא משם חי".
הוא לא הרחיב את הדיבור אבל אני נזכרתי בשם פיליפ מהפרסומים הרבים מאוד על הפרשה שהסעירה את המדיה והבנתי מי הוא פיליפ. צלם בדרגת רב סרן שהיה למעשה אחד מגיבוריה של הפרשה.
אחר כך ניתנה הוראה במערכת "במחנה" שלא לשלוח את פיליפ לתעלה. כעבור זמן פרש מהעיתון והצטרף למוסד.
פיליפ נתנסון נער יפה תואר בן לרופא שיניים יהודי וינאי שהשתקע באלכסנדריה ונישא שם למד בנעוריו בביתספר קתולי מאחר שאביו דגל במשמעת חמורה אך כדי לאזן את השפעתם של הנזירים רשמו אותו הוריו לתנועת "הצופים" שלא הייתה מחוברת לציונות. רק מאוחר יותר כשהחל ללמוד בבית הספר היהודי פגש שם את בן גילו ויקטור ששכנע אותו להצטרף לתנועת "החלוץ" ללא ידיעת הוריו.
חניכי התנועה רקמו חלום לעלות לישראל אחרי סיום לימודיהם האקדמאים אבל המדינה הגיעה דווקא אליהם.
בחודש אפריל 1951 הגיע למצרים קצין המודיעין הישראלי אברהם דר במסווה של איש עסקים בריטי מג'יברלטר בשם ג'ון דארלינג במטרה להקים תאים מחתרתיים קטנים של צעירים יהודיים מקומיים. הייתה כוונה להפעילם בלוחמה פסיכולוגית. המטרה הייתה שכל אחד מהחברים יעבור מאוחר יותר אימונים יסודיים בארץ במסגרת צה"ל וכך יהפכו לחיילים סדירים ביחידת המודיעין לתפקידים מיוחדים 131. על חברי הרשת נמנו מרסל ניניו שהייתה הצעירה היחידה, אלי נעים, מאיר מיוחס, מאיר זעפרן. הייתה סמי זר, ד"ר משה מרזוק, ויקטור לוי ורובי דסה האחרון שהצטרף בהמלצת ויקטור לוי היה פיליפ נתנסון שזכה לכינוי "הנרי".
אברהם דר: "הוא היה בעל מוח חריף נועז ואמיץ אבל התכונה הבולטת שלו הייתה השתיקה".
לימים גילה פיליפ בחצי פה: "ויקטור סיפר לי על הרעיון ואני נדלקתי מיד והשבתי בחיוב. הסכמתי גם שבביתי יבנה בהיחבא ה"סליק" של התא".
ויקטור היה הראשון שיצא לישראל באניית עולים שהגיעה לישראל מרסי אחרי מסע תלאות. ברמלה הוא פגש את אברהם דר ואת מפקד היחידה סגן אלוף מוטקה בן צור שבאו לעקוב מקרוב אחר לימודי החבלה.
פיליפ בן ה 20 היה אחרון המתאמנים בארץ בחבלה ובצילום מודיעינ סמוי. פיליפ לא שלט אז בשפה העברית כמו חבריו האחרים ובאחד הימים הייתה תקרית לא נעימה כאשר נסע בנגב בחברת נהג צבאי לבוש מדי צה"ל בלי שידע מילה בעברית.
מדריך החבלה שלו נתן רהב: "פיליפ הצטיין בלימוד החבלה וחזר למרים מלא בטחון ביכולתו. למרבה האירוניה הבן שלי היה כעבור 20 שנה מדריך החבלה בצה"ל של בנו אריאל".
הצטיינות זו לא תועיל לפיליפ בשעת המבחן הגורלית ששינתה את חייו.
בראשית 1952 הגיע למצרים קצין חיל האוויר, יליד גרמניה נכה מלחמת השחרור שהיו מאחוריו שליחויות עלומות ומסוכנות בעיראק כנציג חברה גרמנית לייצור גפיים מלאכותיות. הוא התערה בקרב קצינים בכירים גרמניים ושאב מהם מידע רגיש. במקביל היה צריך לפקד על שני התאים אך סירב ליטול על עצמו משימה זו מחשש שייחשף. לעומת זאת שימש בינט איש קשר עם התאים והשתמש בדואר המוצפן שלהם שהיה קשור לפאריס. בינט היה זה שצייד את פיליפ במצלמת "לייקה" משוכללת לצורך ביצוע משימות צילום סמויות. פיליפ השתקן לא היה מוכן מעולם לספר על המשימות שביצע וגם לא אמר דבר על מקס בינט שנעצר ע"י השלטונות המצרים כחשוד בריגול למען ישראל והתאבד בכלא מבלי שחשף את סודותיו. פעם אמר לי משפט קצר: "מישהו הסגיר אותו ואותנו".
במחצית שנת 1954 נפלה בישראל החלטה לסכסך בין מצרים לארה"ב באמצעות ביצוע מעשי חבלה במוסדות אמריקנים במצרים. למטרה זו ניתנה הוראה להפעיל את הרשת. עד היום לא ברור באופן חד משמעי מי נתן את ההוראה שהולידה את ה"פרשה" שהפילה ממשלה ויצרה קרע בצמרת השלטון.
ה"שחקנים" הראשיים שהטיחו האשמות הדדיות באחריות למתן ההוראה היו שר הבטחון פנחס לבון, הרמטכ"ל רב אלוף משה דיין, ראש אגף המודיעין אלוף משנה בנימין גיבלי, מוטקה בן צור ויוסי הראל שהחליף אותו בתפקיד וחשף את "עסק הביש". גיבלי ניסה להלביש את מתן ההוראה על לבון באמצעות הצגת מכתב שלאחר מכן התעורר חשד כי זויפו בו כמה מילים בידיעת קציני מודיעין בכירים.
האיש שנבחר לפקד על הפעולה היה רב סרן אברהם אלעד, גבר גבה קומה יליד אוסטריה קצין מודיעין במילואים שהסתבך בלקיחת שלל מלחמה ובסופו של דבר גויס ע"י בן צור למשימת עיקוב אחר הנאצים. רמתו המוסרית עוררה את חשדו של ראש המוסד איסר הראל.
באחד הימים קיבל פיליפ מפאריס מברק מוצפן על בואו של אלעד שזכה לכינוי "רוברט". חשדו התעורר לראשונה אחרי שנכח לדעת כי חלפו כמה ימים עד שהמפקד החדש יצר אתו קשר. פילי בעל החושים המחודדים חשד מיד גם הוא באלעד שנהג במכונית בעל מספר דיפלומטי שהוא סוכן כפול וחשב לדווח על כך לארץ אבל חבריו ביטלו את חשדותיו.
כעבור זמן היו כבר לפיליפ הוכחות מוצקות יותר אבל היה כבר מאוחר מדי. בדברי ההספד של רובי דסה שהוקראו בהלווייתו של פיליפ הוזכרה עובדה מצערת זו בצירוף בקשת סליחה מאוחרת.
ב 23 ביולי 1953 יום המהפכה המצרי תוכננה פעולה מקיפה של הנחת מטעני נפץ חבויים בנרתיקי משקפיים בספריות האמריקניות, בתי דואר ובתי קולנוע בקהיר ואלכסנדריה. כשהגיעו ויקטור ופיליפ לאולם הכניסה של קולנוע "מטרו" בקהיר הופתעו לראות שוטר חרש מצרי שלא היה אמור להיות במקום. הם חשו כי טמנו להם מלכודת על סמך מידע מוקדם. אחת המטענים החל ל"עש" בכיסו של פיליפ הוא זעק לעבר ויקטור "ברח" אבל הוא נלכד ע"י שוטרים שארבו להם.
פיליפ ניסה לשלוף מכיסו את נרתיק המשקפיים אבל אז אירעה התפוצצות הוא נפגע בפלג גופו התחתון והשתרע על המדרכה מאוחר יותר התברר שרגלו ניצלה בנס אבל גופו היה מלא כוויות שמעולם לא הגלידו.
מאות שוטרים פשטו על בתיהם של חברי ה"רשת" הישראלית ועצרו אותם בזה אחר זה. אלעד היה באותה עת מחוץ לקהיר ולא נעצר. בניגוד למקובל הוא לא הזדרז להסתלק ממצרים אלא התעכב לצורך מכירת מכוניתו ורק לאחר מכן יצא בדרכו לגרמניה. כעבור זמן פותה אלעד להגיע ארצה, נעצר והועמד לדין. בגלל סודות הפרשה זכה לשם הקוד "האדם השלישי". למרות שאלעד הכחיש כי הסגיר את חברי הרשת ואת מקס בנט הוא נדון לעשר שנות מאסר. אחרי שחרורו מהכלא יצא לארה"ב ולפני כמה שנים הסתלק לעולמו.
אסירי ה"פרשה" עברו בחקירה סידרה של עינויים קשים והשפלות במטרה להוציא מהם הודאות על מעורבותה של ישראל בפעולות החבלה. פיליפ עונה במיוחד בגלל חומרי החבלה שהיו ברשותו ולא הועילה פציעתו הקשה. הוא וויקטור טענו בעקשנות שהם משתייכים לתא קומוניסטי והצרים סירבו לקבל גרסא זו. פסקי הדין היו חמורים. משה מרזוק וסמי עזר נדונו למוות. ויקטור לוי ופיליפ נתנסון נדונו למאסר עולם עם עבודת פרך. מרסל ניניו ורובי דסה נדונו ל 15 שנות מאסר. האסירים האחרים נדונו לתקופות מאסר קצרות יותר. תלייתם של מרזוק ועזר עוררה סערה בישראל שלא שככה זמן רב.
כשנתיים מאוחר יותר פרצה מלחמת קדש בתיאום מוקדם עם משלות בריטניה וצרפת שפעלו במשותף לפתיחת תעלת סואץ שנחסמה ע"י מצרים והשתלטו על העיר פורט סעיד. דר לא שכח את חניכיו לשעבר והיה סבור שזו השעה להילחם למען שחרורם .
"יצאתי לפורט סעיד עם לובה אליאב ועמנו איש חיל הים" הוא מסר, "הצלחתי לשכנע כמה קצינים צרפתים בכירים לארגן מבצע חילוץ של אסירי הפרשה מבית הכלא בקהיר. אמרתי להם שמדובר בשבויי מלחמה ולשם כך ניתנו לי כבר מדי קפטן בצבא הצרפתי והם לא שאלו שאלות אבל לצערי הצבאות נתקעו ולא התקדמו לעבר קהיר".
אחרי שדר חזר ארצה נדהם לשמוע שבמסגרת חילופי השבויים ב 1957 קיבלה מצרים אלפי שבויים ואילו ישראל קיבלה רק את הטייס יונתן אטקס.
דר הרעיש עולמות במשך תקופה ממושכת, לדבריו, הראה לו נחמיה ארגב מזכירו הצבאי של ראש הממשלה דוד בן גוריון את הפרוטוקולים של שיחות חילופי השבויים. נידוני קהיר לא הוזכרו כלל ע"י ישראל.
נידוני קאהיר סברו שדר לא עשה די למענם ומאז שחזרו ארצה נטרו לו עלכך ולא סלחו לו. זו הסיבה שדר נעדר מהאזכרות של אנשי הקבוצה שהלכו לעולמם. באזכרה של פיליפ היום הוא נכח.
"שמעתי על האזכרה במקרה והגעתי", לחש לי, "לא כל הסודות של הפרשה ידועים. יש סוד שאני שומר אותו אצלי עד היום".
נדוני קהיר שציפו לחזרתם ארצה נדהמו מעמדתה המוזרה של ישראל. הם נאלצו לשהות בכלא 11 שנים נוספות. פיליפ החל לתכנן תכנית בריחה שלא יצאה ברגע האחרון לפועל מאחר שאי אפשר היה לצרף את מרסל ששהתה בבידוד.
עד היום לא ניתנה תשובה חד משמעית מדוע לא נוצלה ההזדמנות לשחרור למרות שמאז ספטמבר 1955 הייתה קיימת החלטה מפורשת לראות בכולם קציני צה"ל במילואים. האומנם הופקרו האסירים במתכוון כדי שלא יפתח "עסק הביש" מחדש או שהייתה זו סתם רשלנות?
אי אפשר היה להתעלם מחלקו המכריע של דיין שטרפד כל מהלך לשחרורם של הצעירים יהיה המחיר אשר יהיה. מן הסתם היו לדיין סיבות רעות לכך. דיין נתגלה בפרשה זו כאדם רע לב, חסר רגישות, ציני ובעל רמת מוסר נמוכה.
כעבור עשר שנים, ב 1967, למדו נידוני קהיר על מלחמת ששת הימים מקבוצת שבויים ישראלים שנכלאו בחברתם. הם היו כבר חסרי אמונה וחשבו שגם הפעם המדינה לא תזנח אותם בעת חילופי אלפי השבויים המצריים. בכל זאת התעורר פעם נוספת דיין הפעם בתפקיד שר הביטחון ודילג על אסירי הפרשה פעם נוספת. מי שסייע להם היה ראש המוסד לשעבר מאיר עמית המנוח שהחליט לעלות על בריקאדות למענם ופעל יחד עם אחרים לטרפוד הסכם החילופין כל עוד לא יסוכם על החזרת נידוני קהיר. הלחץ הכבד הועיל ובסופו של דבר הם שוחררו הגיעו בחשאי ארצה דרך מדינה שלישית ושמרו על אלם. הם גוייסו לצה"ל קיבלו דרגות רב סרן והטבות שונות שלא היוו אפילו פיצוי חלקי למה שעבר עליהם.
ביטוי לכך נתן ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי בדברי ההספד לפיליפ לפני ארבע שנים: "רק מתי מספר במדינה יודעים איזה סבל וייסורים עברו עליהם בכלא. המדינה לא פעלה כדי לחלצם. פיליפ הסתיר את סערת ליבו והצטיין בשתיקתו".זמן מה לאחר שובו ארצה שובץ פיליפ כצלם בשבועון צה"ל במחנה לבש בגדים אזרחיים והסתיר את דרגתו הצבאית. איש לא שאל מיהו, היכן למד לצלם פרט לעיתונאי סקרן מסוגי.
פיליפ השתקן הפר בכל זאת פעם אחת בפומבי את שתיקתו. היהזה זמן קצר אחרי שנידוני קהיר הגיעו ארצה ב 1968 כאשר נפגשו לפגישה סגורה עם ראש הממשלה בן-גוריון פיליפ שאל את הזקן: "מדוע המדינה לא פעלה כדי לשחררנו"?
תגובתו הקצרה של בן-גוריון הסתכמה בשתי מילים: "מכרו אתכם", פיליפ אמר לי על כך כעבור זמן: "שתי המילים האלה לא נתנו לי מנוח ורדפו אותי כל חיי".
באותה שנה באולפן ללימוד עברית בגבעתיים פגש את ברברה עולה חדשה ונאה מדרום אפריקה וכעבור זמן קצר נישא לשמחתה של אמו האלמנה שהגיעה ארצה רק אחרי שחרורו והפך לאב לבן ובת. הבת שרון אמרה בדברי ההספד שלה ביום שישי שאין בעולם הרבה אנשים מסוגו של אביה שהיה בראש וראשונה אדם. היה לה חלום להפיק סרט על אביה וחברי הקבוצה אבל נערמו בפניה קשיים.
כאשר לחצה על אביה לומר לה פעם מה הזיכרון הקשה ביותר שלו מאותה תקופה אמר לה, "קול הנפץ ששמעתי אחרי מהפצצה שהתפוצצה בגופי".
ברברה נתנסון: "לאורך שנות נישואינו פיליפ מיעט לספר על חיי התופת בכלא ובקושי השיב על שאלות הילדים. את זיכרונותיו הקשים שמר לעצמו. כל הניסיונות שלי לדובבו נכשלו. פיליפ המשיך לשתוק".
אחרי מלחמת יום הכיפורים היה פיליפ היחיד מהחבורה שהתגייס למוסד. המשכנו להיפגש לעיתים מזומנות אבל חשתי ששתיקתו גברה ושוב לא חזר על דברים שאמר קודם לכן בגנות המדינה. מפקדיו במוסד שיבחו את חריצותו ושקדנותו וציינו לשבח את עבודתו.
בשנים האחרונות אחרי פרישתו מהמוסד חזר פיליפ לדבר בפגישות הסגורות של נידוני קהיר שהפכו עם ילדיהם למשפחה מלוכדת והתגוררו בשכנות על לקחי העבר.
בשעתו ערכה ברברה נתנסון מסיבה צנועה לפיליפ במלאות לו 70 שנה. בעיות הבריאות של פיליפ שהחלו בתקופת המאסר, הלכו והחריפו במרוצת השנים והוא התקשה להלך בין האורחים ולהודות על ברכותיהם. הוא ישב כדרכו באחת מפינות החדר ושתק. לעיתים חייך כשעיניו פגשו אורח. אפילו במעמד סגור זה שבו הייתה לי הזכות ליטול חלק לא חדלו מלדבר על עברם. הייתה להם סיבה טובה, בשנה החולפת הופקה סידרה תיעודית מצולמת ע"י האחים אסף ואמיר הראל שבה התראיינו רק מרסל ניניו ורובי דסה. ויקטור התקשה כבר בדיבור בגלל מחלה ממארת שבה לקה ופיליפ העדיף להמשיך בשתיקתו.
דסה אמר לחבריו שלא מן הנמנע שגיבלי ימסור לראשונה את גרסתו מול המצלמה אחרי חמישים שנות שתיקה. לאורך כל השנים הוא נמנע מלפגוש את הארבעה ולא הגיב להאשמות שהועלו נגדו בנושא מתן ההוראה.
במהלך השיחה דובר על אפשרות של הגשת תביעת פיצויים נגד המדינה ונגד אישים נוספים בהם בנימין גיבלי על הנזק הכבד שנגרם להם בתקופת מאסרם הממושכת. היה ויכוח קצר שנסתיים ללא קבלת החלטה. ניכר היה שבגילם המתקדם אין להם כבר כוחות נפש. אעפ"י כן צלצל אלי פיליפ למחרת וביקש שאמליץ על פרקליט מתאים. אבל העניינים התגלגלו אחרת.
כעור כמה שבועות נפטר ויקטור. זמן מה אחר כך לקה פיליפ באותה מחלה ממארת של חברו הקרוב.
בשעתו הוקרן בסינמטק הפרק הראשון של הסדרה. פיליפ החולה לא בא, לעומת זאת נכנס לאולם כמעט בחשאי גבלי והתיישב במקום מרוחק. בסוף ההקרנה הופיע הפרומו לפרק הבא שבו צוטט גבלי כמי שומר: "לא אני זייפתי את המסמכים מישהו אחר עשה זאת". לא קשה היה לנחש שכוונתו הייתה למוטקה בן צור שהסתלק בינתיים.
פיליפ הגיב על כך בציניות: "למה הוא חיכה עד שבן צור לא יכול להגיב"?
(פיליפ חסך מעצמו סבל נוסף כאשר לא הספיק לשמוע התבטאות אחרת של גבלי שכינה את נידוני קאהיר בראיון תקשורתי: "חבורת הרפתקנים").
פגישתי האחרונה עם פיליפ נתנסון הייתה בחדר פרטי בבית החולים "שיבא" כמה ימים לפני פטירתו. הוא היה כבר בתהליך של גסיסה איטית כתוצאה ממחלה ממארת שכרסמה בגופו. פניו היו כחושות וחיוורות, בלוריתו שמוטה ורק עיניו החודרות "דיברו".
לפתע לחש לי "אני משביע אותך לא לנוח ולא לשקוט עד שהמדינה תעניק לנו הכרה ציבורית ממלכתית" הוא לחץ את ידי ברפיון ואני הבטחתי לו. אחר כך אמר לי בלחש ובאיטיות משפט מצמרר: "אני הולך לפגוש את וקטור הוא מחכה לי".
ויקטור היה חברו הקרוב ביותר לדרך ולגורל בחייהם ובמותם לא נפרדו.
מי יודע אולי בימיו האחרונים כשהוא היה כבר שרוי במצב של ערפול חושים עשה פיליפ סיכום חיים של אדם שתרם למדינה, בין השאר, 14 שנות ישיבה בכלא מצרי שבו עונה קשות ואולץ לעבוד עבודת פרך והמדינה נהגה בכפיות טובה כלפיו וכלפי חבריו למאסר.
פיליפ לא היה משתמש אולי במילים הקשות של בנו אריאל שאמר על קברו: "המדינה בגדה בכם" אבל בהזדמנויות שונות בלשון מאופקת יותר: "הפקירו אותנו פצועים בשטח האויב. לעולם לא אסלח על כך".
לוויתו של פיליפ לפני שבע שנים הייתה עצובה ועצורה. שלושה ראשי מוסד לשער צבי זמיר, אדמוני ואפרים הלוי שבאו לתת לו את הכבוד האחרון יחד עם עוד קבוצה נבחרת של בכירי המוסד בעבר. מאיר עמית המתקשה בהליכה התנצל ואמר שלא יוכל לשאת מעמד כואב זה.
מרסל ניניו אמרה: "כל השנים תמכנו אחד בשני וזה היה סוד ההישרדות שלנו. עכשיו פיליפ גם הלך ונותרנו רק שניים רובי ואני". רובי דסה אמר אחריה: "כשויקטור מת הלך חצי ממני. עכשיו הלך החצי שני. נותרתי תלוש".
אחרי מותו של פיליפ ניסח הבן אריאל מודעת אבל משפחתית על מות אביו שבה הופיעו המילים: "נגאל מייסוריו הכפולים".
אחרי מחשבה שנייה המשפחה הניחה שפיליפ היה מעדיף להמשיך להתייסר ולשתוק.
אבל אני לא שתקתי ופעלתי ללא לאות כדי לקיים את ההבטחה שנתתי לפיליפ בשיתוף עם גורמים בקהילת המודיעין ואיך לא גם מאיר עמית. למטרה זו נעזרתי רבות ברעיה ברברה, בבן אריאל ובאנשי הקבוצה שנותרו בחיים, מרסל ניניו, רובי דסה ומאיר זעפרן. הפעילות שלנו הייתה בתקופת כהונתו של אריאל שרון כראש הממשלה אך הוא התחמק מלעשות זאת בין השאר משום שהאחראי לטעמי על עסק הביש שסיבך את קבצת הצעירים במצרים היה בנימין גיבלי אחד מחבריו הטובים.
שרון הסתפק במשלוח מכתב אישי אל ברברה והילדים שבו העלה על נס את פעילותו הביטחונית למען המדינה של ראש המשפחה אבל אנחנו לא ראינו בכך סוף פסוק.
אחרי מגעים עם בית הנשיא הסכים הנשיא דאז משה קצב לקיים את טקס ההכרה הציבורי במשכן הנשיא. הוא ביקש ממני לכתוב לו את הדברים שהוא אמור יהיה לשאת באותו מעמד.
להלן קטעים מהנאום הכתוב:
"למעלה מיובל שנים חלפו מאז שקבוצת צעירים בניה של הקהילה היהודית המפוארת של מצרים חניכי תנועות נוער ציוניות שילמו חלקם בחייהם וחלקם בחירותם לשנים רבות בעקבות תקלה שאירעה בעת שליחות עלומה שהם ביצעו למען המדינה.
הם היו צעירים נלהבים לרעיון של מולדת לעם היהודי והיו מוכנים לסכן את נפשם וחירותם בכל משימה שתוטל עליהם.
בשלב מאוחר יותר הם היו חיילים אלמונים שגויסו לצה"ל, כמה מהם אף עברו אמונים בארץ לקראת משימות בעתיד מטעם אגף המודיעין ושל צה"ל. הם ידעו שהם מסכנים לא רק את חייהם אלא גם משפחותיהם עלולות להיפגע קשות אבל היה בהם להט פנימי ורצון לשרת את המדינה שהם עדיין לא היו אזרחיה.
התקלה בעת ביצוע המשימה הביאה לעננה בשמיה של המדינה ויצרה סביבה ערפל כבד שלא התפוגג לחלוטין עד היום. למרבה הצער היו גם כאלה שניסו להטיל בהם דופי ולהפוך אותם לשנויים במחלוקת כביכול על לא עוול בכפם.
ששת הנידונים למאסר עם עבודת פרך חזרו ארצה שבורים פיסית אבל בעלי חוסן נפשי. שניים מהם מאיר זעפרן ומאיר מיוחס אחרי 7 שנים וארבעת הנותרים ויקטור לוי ופיליפ נתנסון זכרונם לברכה ומרסל ניניו ורוברט דסה חזרו אחרי 14 שנה.
גם אחרי שנידוני קהיר חזרו ארצה כעבור שנים הם שמרו על אלמוניותם מתוקף הנסיבות הם נצרו את כעסם ועלבונם על החמצת שחרור במועד מוקדם יותר שהיה עשוי למנוע פגיעה בבריאותם. מעולם לא אמרו מילה רעה בגנות המדינה.
הפיצוי שניתן להם דרגות קצונה בצה"ל בנוכחות אישים רמי מעלה רומם אמנם את רוחם ואת נפשם אבל לא הביא מרפא לתחלואי גופם.
הקו המשותף לכל אנשי הקבוצה הייתה השתיקה שנבעה לא רק בגלל הנסיבות אלא בעיקר בשל עוצמת אמונתם בשליחות ונאמנותם הבלתי מסויגת למדינה.
השתיקה הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהם וגם כאשר הייתה רועמת היא לא נשמעה ברבים. הם נשארו עלומים ואילמים. הם הבליגו כאשר נשאלו שאלות ונתבקשו לתת הסברים לחבריהם ולמכריהם וחרקו שן גם כאשר נפגעו בשל שמועות בלתי אחראיות ופרסומים בלתי מוסמכים על מה שכונה "עסק הביש".
לדידם כל מה שהם עשו היה זך וטהור ותמים והם ביקשו לומר ולזעוק זאת אבל לא ניתן להם והם לא מחו. בטחון המדינה היה מאז ומתמיד עטרת ראשם.
כאזרחים טובים ונאמנים למדינה הם החשו גם כאשר גבר כאבם ונפערו מחדש פצעיהם כעבור שנים אחרי שהוסר הלוט מעל ה"פרשה" והחל גל של פרסומים גלויים בעיתונות הכתובה והאלקטרונית ובספרים חדשים שחלקם הטילו בהם דופי והפכו אותם לשנויים במחלוקת כביכול.
עתה הגיעה העת שהמדינה תפרע לאלה שנותרו עמנו היום מרסל ניניו, רוברט דסה, מאיר זעפרן, לעולי הגרדום משה מרזוק ושמואל אזר ז"ל ולאלה שהסתלקו לעולמם מאיר מיוחס, ויקטור לוי ופיליפ נתנסון ז"ל.
באחור של יובל שנים מעניקה היום מדינת ישראל לכם וליקירכם שאינם עמנו עוד אות הוקרה ותודה על שירותם למען העם והמדינה בארץ שהייתה אז ארץ אויב ובינתיים חתמה על הסכם שלום עם מדינת ישראל. אני שמח שנפלה בידי זכות זו.
צר לי על שלא כל אנשי הקבוצה זכו להגיע ליום זה.
בדברי ימי המדינה ובספרי ההיסטוריה תזכרו כולכם לטובה".
כמה חבל היה שראש הממשלה דאז אריאל שרון ואף אחד משרי הממשלה לא טרחו לבוא לטקס שבו נכחו רק בני המשפחות וכמה מראשי קהילת המודיעין והמוסד לשעבר.
לפעמים אני חי בתקווה מי יודע אולי רק אחרי ההכרה הממלכתית שהוענקה לפיליפ וחבריו נח חברי הטוב בשלום על משכבו.
אפילוג: לפני למעלה משנה הסתלק לעולמו גם בנימין גבלי. תכנית שרקם גבלי בשנות חייו האחרונות לפרסם את גרסתו שאותה שמר בסוד באדיקות שנים רבות כל כך לא יצאה לפועל. כתב יד שהוכן ע"י עיתונאי בשיתוף עמו נגנז ע"י המשפחה.
אלמנתו אלישבע פנתה אלי אחרי מותו ושאלה אם אהיה מוכן ליטול על עצמי את המשימה ולכתוב את הספר. השבתי כמובן בשלילה.
אני מכיר רק גרסת אמת אחת לתסבוכת המבישה. גרסתם של פיליפ וחבריו.
  
|
 |
|
|
|
| תגובות |
- רוני
01/06/2011 16:36:27
קראתי ספר על מלחמת יום הכפורים. דיין שהיה נערץ וגבור לאורך שנים ,למעשה היה כלומניק כשלון
שגנב ושדד עתיקות .מדינה שילמה לאשתו 3 מליון שקל תמורתם
- יערה
01/06/2011 14:04:04
כתבה מרשימה,עצוב שלבן של ה-"ביבי" יש מאבטח צמוד,ואת גלעד שליט ועוד מפקירים.
מזל שישנם אנשים כמוך שדואגים להזכיר חשובים שנתנו דמם למדינה ואיש לא זוכר. רק הכסא חשוב. לא פלא שרבים עוזבים את הארץ לצמיתות.
- שי
31/05/2011 19:30:40
השחיתות זועקת .
הממשלה משתיקה פרשת האחים עופר
אדם מהשורה כבר היה בבית הסוהר.
הכתבה של אריה מרשימה ונוגעת ללב.
- רונית
31/05/2011 18:49:48
" אריה אבנרי בזמנו אמר לי
"אל תחפשי צדק במדינה ובבית המשפט ".
\\דיין הפקיר אותם 14 שנה בכלא ונתניהו מפקיר את שליט בשבי , כשבנו משרת בדוברות צהל
- שושפרי
31/05/2011 18:31:23
כתבה מדהימה של אריה. . .
כואב הלב ובוכה , שהמדינה התנערה מאחריותה ולא עשתה מאומה לשיחרורם של
נדוני קאהיר
חוזרים על אותה שגיאה ומתנערים משליט
- צחי
31/05/2011 13:50:42
מאוד נוגע ללב ולנשמה
- אילנית
30/05/2011 09:40:53
מדהים! כתיבה מדהימה כרגיל, הסיפור המעניין פשוט הנאה ברגע של הפוגה מהלימודים...
- שאול
30/05/2011 09:04:47
הפרשה הזו תרדוף את המדינה שהתנכרה לשליחיה הנעאמנים עוד שנים רבות
- דפנה
29/05/2011 21:23:38
ומדוע חוסל ג'ו אלון?
- שוקי
29/05/2011 21:00:40
בושה וחרפה לשרי ממשלת קדימה שלא באו לאירוע שבו ניתן אות הוקרה לנידוני קאהיר
- יודע דבר
29/05/2011 20:57:46
אברהם דר חייב לספר את הסודות של הפרשה שלא פורסמו עד היום
- אזרח ותיק
29/05/2011 20:56:59
זו מדינה כפוית טובה שמזניחה את בניה
- ד"ר יעקב ניר
29/05/2011 20:17:16
למעשה המדינה שבה וחוזרת ובוגדת בשליחיה, לא מבטיחה ולא מקיימת - ראה אותו אומלל המעונה נפשית ואולי גם פיזית בכלא עזה!!!
- אביגיל
29/05/2011 19:13:13
מאוד מרגש ונוגע ללב, בכל פעם מחדש. גם רגישותך אריה בנושא כאוב זה שנשאר פצע פתוח נוגע חזק לליבי וודאי ללב כולם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
