כמה ספרים יוצאים מדי יום בישראל? עשרה? חמישה-עשר? כל אדם, מלבד הסופר עצמו, מבין שהתקשורת אינה יכולה להתייחס לכל ספר וספר. אבל איש לא יקבל ברצינות טענה כזו בקשר לספרו של אריה אבנרי 'זעקי ארץ מושחתת'. אמת, אילו עסק הספר, נאמר, בשלטון-הנפל של היהודי הקומוניסטי בלה קון בהונגריה בשנת 1919, לא היינו מתפלאים על השתיקה הרועמת שהיה זוכה לה. אבל ספר שעוסק בעיקרו בשחיתויות של ראש ממשלת ישראל המכהן? ומתעד אותן עמוד אחר עמוד?

העובדה שמחבר הספר אינו אדם בלתי ידוע, אלא מי שהיה יו"ר אגודת העיתונאים בתל אביב, ממלא-מקום יו"ר האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל וחבר נשיאות מועצת העיתונות, וכן שימש כתב בכיר בעיתונים שונים, לא השפיעה כהוא זה על עמיתיו מן התקשורת להתייחס אל 'זעקי ארץ מושחתת'. גם לא עמדה לספר אותה זכות קידום העומדת לכל ספר אחר, שמתפרסם בו-בזמן שהכול עוסקים בנושא שהוא ליבת תוכנו של הספר.
 
שיקול דעת של רווח והפסד

הדברים התנהלו כך מסיבה ברורה: אף שהחקירות של אולמרט היו בעיצומן כשיצא הספר לאור, היה זה שבועות אחדים לפני שהתפוצצה פרשת טלנסקי. אז, עוד האמינה התקשרות שאת אהוד אולמרט - המקדם הגדול של האג'נדה הפוליטית שלה - אפשר לשמר על כסאו לעוד שנים רבות. כך קרה שמסמך, שאמור היה לעורר סנסציה ולהרעיש עולמות, התקבל בקול דממה דקה. אין כאן, כמובן, מקרה של חוסר תשומת-הלב, לא הייתה שום שכחה בהיסח הדעת, אלא חרם מכוון. זה פשוט מאוד: כמעט אין דנים בספר - לא ברדיו, לא בטלוויזיה ולא בעיתונים. שקט.

לעומת זאת, אילו דגלו אולמרט וממשלתו בקו אחר, ימני, ואריה אבנרי היה כותב אותו ספר ממש, אזי... או-ווה! - ועוד איזו התייחסות היה מקבל הספר הזה. אפילו האינטרסים הכלכליים המשותפים, שיש אולי (על-פי אבנרי) לאילי התקשורת ולאולמרט, לא היו מצליחים לעצור את גל הראיונות והביקורות שהיה שוטף אותנו. אבל עמדותיה של ממשלת אולמרט ידועות, ומכאן מקור החרם על אבנרי.

השימוש בנשק החרם אינו חדש. במלחמת הדעות הישראלית יש התלבטות מתמדת, אם עדיף להתייחס לאדם או לביטויי עמדה שאתה מתנגד להם, או להתעלם מקיומם. הרי אם תתקוף, יש סיכוי שבכך תגרום למישהו לקרוא את הנימוקים של בעל הדעה הנגדית במקורם ולהיות, שומו שמיים (!), מושפע מהם. על כן מוטב לא פעם, אפילו כשמדגדג באצבעות לצאת במתקפה - לנקוט באסטרטגיית התעלמות. השתיקה אינה נובעת מעצלות - הרי אין צורך לייגע את המוח כשממילא, כמעט תמיד, מדובר בהתנפלות של חירופים וגידופים - אלא משיקול-דעת פשוט של רווח והפסד. שתיקה כזו היא למעשה הפן השני של שטיפת-המוח, המופעלת על הציבור בישראל יום-יום.

אנומליה קיצונית

כוחו הגדול של השמאל הוא באחיזה הכמעט-מוחלטת שיש לו בתקשורת ובבמות הביטוי השונות בארץ - אחיזה שאין לה אח ורע באף מדינה דמוקרטית אחרת. באמצעות מכבש תעמולה אדיר, מצליחים הכוחות ה"נאורים" לשמור על יכולתם להכתיב את מהלכי חיינו, יהא הגיונם מופרך ככל שיהיה. רק כך ניתן להסביר את העובדה, שגם אם המאורעות דווקא רמזו רמז עבה על עתיד שונה משלום בעגלה ובזמן קריב, אימץ הציבור הישראלי את רעיון העיוועים של הבאת אלפי טרוריסטים מקצועיים אל קרבו כדרך לזירוז השלום; או את התופעה שהתגלתה שנים אחדות לאחר מכן, שבעוד אותם טרוריסטים הורגים בנו ומכריזים שבכוונתם להמשיך בכך, הסכים עם ישראל למסור להם בסיס טריטוריאלי עצמאי על חוף הים-התיכון.

גם בהנחה שיש יתרון פסיכולוגי, מובנה מראש, למי שפונה לקהל של מדינה מערבית כלשהי בתעמולה המבטיחה לו שלום, בכל זאת צעדים אבסורדיים כמו אלה אפשריים רק במצבים של אנומליה קיצונית. ואכן, מצב שבו הרמקול התקשורתי מפוצץ לך את הראש מצד אחד בלבד, אפשר להגדירו כאנומלי. אלא שעל-מנת שהקול יישמע כמעט תמיד מצד שמאל, דרושה גם השתקה של (או שליטה על) הקולות שעלולים לבוא מן הכיוון הנגדי. והשתקה זו, כפי שאנו רואים, מופעלת אפילו על קולות שאינם דווקא מן הכיוון הנגדי - כמו זה של אבנרי, שאין לו מגמה פוליטית אידאולוגית - ובלבד שהללו עלולים לסייע באופן כלשהו לצד השני.
 
מחסור בחמצן

האנומליה היא ייחודית לנו. אמת, במדינות חופשיות אחרות קיים חרם השתקה מצד חוגים מסוימים בשמאל, אבל החרם תמיד חלקי - מן הטעם הפשוט, שהתקשורת אינה מצויה כולה תחת אותו סד כובל כמו אצלנו. כך, יכול ה"ניו-יורק טיימס" שלא להתייחס כלל לספר שנמצא במשך חודשים ברשימת רבי-המכר שלו עצמו, דוגמת ספרו של המראיין ביל אוריילי מרשת הטלוויזיה פוקס, אבל עמדת ה"טיימס" אינה זו של כולם באמריקה. יש שם מספיק עיתונים אחרים שיתייחסו אל ספרו של אוריילי, כמו גם, כמובן, רשת פוקס עצמה. אבל אצלנו? פלורליזם שמאפשר חופש ביטוי אמיתי? הוא רק מדומה, וייצוג פרופורציונלי והוגן של הדעות בציבור אינו קיים.

במצב פתולוגי כזה לא ייתכן קיום רעיוני פורה, שכן ההשתקה גוזלת מאיתנו את החמצן שמספקים מידע ורעיונות מנוגדים. עד שלא נשחרר את הלפיתה ארוכת שנים האוחזת בצוארנו - על-ידי הקמת עיתונים חדשים (כפי שהתחיל לקרות), תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה אחרים, ועל-ידי שימוש מושכל באינטרנט, שהוא אולי האפקטיבי ביותר בתקופתנו (שיותר מניצנים לכך כבר ישנם) - נמשיך להישאר חנוקים בידי האג'נדה הפוליטית של השמאל והפוסט-ציונות.

הבעיה אינה רק חסימת דעות מנוגדות מנומקות היטב מפני הגעתן לציבור, אלא רדידות מחשבתית שנכפית למעשה על כולנו בעקבות ההשתקה. במצב שבו אין שיח ושיג אמיתיים, אין גם פיתוח נאות של רעיונות. וכך יוצא, שבחלל הריק של התקשורת הישראלית, ההד החוזר אינו רק משעמם, אלא גם מַשְמִים.

 
 

זעקי ארץ מושחתת / ביקורת על הספר

פרות קדושות / חיים ברעם

הנחתי ליד מיטתי את "זעקי ארץ מושחתת" של אריה אבנרי במחשבה שמן הסתם לא אשלים את קריאתו: לכאורה, מה כבר יוכל לחדש למי שהיה צרכן תקשורת אובססיבי ב-20 השנים האחרונות. מהר מאוד עברתי לקריאת הספר בשעות היום מפני שבשני הלילות בהם קראתיו טרם-שינה לא הצלחתי להירדם.

הספר מתווה את מפת השחיתות של השלטון בישראל על כל רשויותיו וזרועותיהן, כשאף אחת לא נראית טוב מרעותה. ראשי ממשלה מוכרים לאילי נפט וגז אינטרסים לאומיים תמורת שוחד, נשיאים לוקחים שוחד או, למצער, שולחים ידם אל הקופה הציבורית, מפכ"ל "מטפל" בחקירה ובתמורה ממונה, על דעת ראש ממשלה, לשגריר.

גם פרקליטות ותביעה הנגועות עד השורש בניגוד עניינים מכשירות כל שרץ וגם שופטים המתנהלים על-פי אינטרסים אישיים ו/או גוררים אחריהם קופות שרצים "מככבים" במפה הזו, שלא לדבר על פקידי ממשל וחברי כנסת, העסוקים לסירוגין בלפחד, בלגנוב ובלבלות בחו"ל, והכל על חשבוננו. כולם מופיעים בשמותיהם - האיש הלך "על כל הקופה" וחשף את עצמו לאינספור תביעות לשון-הרע, מפני שלמיטב הבנתי דעתו היא שממילא כלתה כבר הרעה: שמו של הפרק הראשון הוא "מדינה רקובה מן היסוד", ומשפט הסיום של הפרק הזה הוא "כל ישראל כבר לא חברים. כל אחד לגורלו. אבדה התקווה, נשחקה האמונה, החידלון בפתח".

"זעקי ארץ מושחתת" נקרא כניסיון להסביר מהו ים באמצעות תאור כוסות מים הנשאבות מתוכו. ניסיון כזה הוא בדרך כלל פתאטי, אבל לא הפעם, כשכל אחת מהכוסות היא כוס תרעלה שדיה להמית. זה ללא ספק התיעוד המקיף ביותר של השחיתות הציבורית שנעשה עד היום בארץ, והעובדה שהוא איננו בהכרח ממצה רק מגדילה את האימה מפני מה שעדיין איננו יודעים ואולי לעולם לא נדע.

אין כאן יצירה סיפרותית גדולה ואין גם יומרה כזו. זו זעקת-שבר, כנראה אחרונה, מתוך תהומות יאוש: יאושו של מי שמנסה במשך למעלה משני עשורים לגרום לנו להציל את עתידנו, הרואה בעיניים קמות כיצד אנו לא רק מסרבים להקשיב לו אלא גם מתייחסים אליו כפי שהתייחסו אנשי ירושלים אל ירמיהו הנביא: "משוגע איש הרוח".

הזעקה ניכרת לא רק בתכני הספר אלא גם באופן חלוקתו לפרקים ובעריכתו: נראה כאילו לא הספיק הכותב (שמאחוריו 5 ספרים ערוכים כדבעי) ללטשם מפני שאצה לו הדרך, גם על חשבון הגהות הצורנית, לזעוק "געוואלד" כל עוד הוא יכול. ומי יודע? אולי נקבל הסבר לדחיפות הזו באוטוביוגרפיה שיכתוב, ואולי ההסבר יהיה איומים המופנים כלפייו בעצם הימים האלה. כך או כך, זעקת השבר הזו יורדת חדרי בטן דווקא כשהיא יוצאת בטון מינורי מתחת ידו של האיש הקשה והמופנם הזה ודווקא מפני שאין בה דרישה מהקורא לעשות מעשה כלשהו.

אבנרי הגון מספיק כדי להודות שבמקרה אחד עשה "הנחה" לראש ממשלה בגלל אהדה פוליטית ושבמקרה אחר עשה "הנחה" לנשיא מטעמים של סימפטיה אישית, אך למרות ההודאות נסדקת בעיניי במשהו תדמיתו כחושף שחיתות חסר-פניות: לא יכולתי להימנע מהתחושה שההודאות נעשו רק כדי לצאת ידי חובה, כדי שיוכל, גם בספר, להמשיך לגונן על תדמיתם של מי שהיו יקיריו. התחושה הזו נסמכת על משקלם המצטבר של הנימוקים הבאים:

1) כשנודע לאבנרי שאופירה נבון הבריחה ארצה פריטים חייבים במכס הוא עימת את הנשיא נבון עם המידע ונענה לבקשת נבון לא לפרסם את ה"סקופ" ורק מפני שסבר שנבון "נקי" בדרך כלל. לימים מכר נבון את דירתו הפרטית כדי שיוכל לקבל דירה על חשבוננו, ובכל זאת לא פרסם אז אבנרי את המידע בעניין ההברחה של אופירה, וגם היום הוא איננו מסביר מדוע שתק אז.

2) שרון, ברק, נתניהו, אולמרט ואפילו שמיר מוצגים כמושחתים, מי בפירוש ומי במשתמע. התינוק היחידי שנשבה הוא רבין: הוא הודח לדבר עברה (קשרי הון-שלטון) ע"י הרשע שבס (263-268) ואלמלא השפעתה הרעה של לאה אין סיכוי שהיה הופך לנהנתן בכוחות עצמו (עמ. 261). את ה"הנחות" הללו אבנרי מונע, למשל, מנתניהו בפרשת "בראון-חברון": גם שם אפשר היה לטעון (וביתר סבירות, מפני שהיה מדובר באירוע חד-פעמי) שנתניהו הולך שולל ע"י צחי הנגבי, בעוד שהתנהגותו של שבס אופיינה באירועים רבים ולאורך זמן.

3) העובדה שרבין לא שילם מס על כספי החשבון שחשף דן מרגלית איננה "שחיתות" אלא "נקודה למחשבה" (עמ. 262), וגם "... איש לא שאל שאלה פשוטה: מאין הכסף שנצבר בחשבון הדולרים של משפחת רבין?" אלא שאבנרי, ששתק אז כמו כולם, בוחר גם היום לשתוק ולא להסביר מדוע הצטרף גם הוא למנזר השתקנים.

4.) אליבא דאבנרי, כשנודע לרבין על חטאי שבס בתחום קשרי הון-שלטון, שביניהם היה גם שלאף, התנכר לו וגרם להתפטרותו. דא עקא שאבנרי עצמו מזכיר את העובדה שלפני שיצא אל הכיכר אכל רבין צהריים עם שלאף. מכאן עוד "נקודה למחשבה": האם שבס לא הכיר את שלאף באמצעות רבין, והאם רבין לא הכיר אותו באמצעות יוסי גנוסר או אפילו באמצעות ערפאת?

5) אבנרי עוסק בהרחבה בתרומתו הייחודית של שלאף להשחתת הסקטור הציבורי, ובכ"ז איננו מזכיר שרבין היה ראש הממשלה הישראלי הראשון שפגש אותו. יתר על כן: בניגוד אלי, אבנרי חף מכל סקרנות בעניין טיב העניינים שבין רבין לשלאף ושותק בעניין זה שתיקה רועמת.

6) רבין הציע לאבנרי לפרסם מידע לפיו פרס, כראש ממשלה, הבטיח חסינות לצינור נפט בין עירק לירדן, שהייתה מאפשרת למחבלים להקים מחנות בסמיכות לו וליהנות מחסינותו. עוד מסר רבין לאבנרי שפרס הבטיח את החסינות תמורת שוחד מברוס רפופורט למפלגת העבודה. לדברי אבנרי, הוא נמנע מלפרסם את ה"סקופ" המרעיש הזה כדי לגונן על רבין מפני מסע הכפשות נגדי של פרס, וכל כך מפני שהעריך שגם ללא הפרסום ינצח רבין את פרס. התנהלותו זו של אבנרי מקנה לו חברות כבוד ב"פורום החווה" של רבין, מה שמעמיד לפחות את התקפות המצח שלו על פרס באור בעייתי ביותר.

7) בבוקר שבו היה אמור "חוק מיסוי ני"ע בבורסה" לעבור בקריאה שלישית בכנסת המריא רבין למוסקבה כשבמטוסו פמליה של אנשי עסקים מהמובילים במשק, ומהמטוס הורה לשוחט למשוך את החוק. זה הועבר כ-9 שנים מאוחר יותר ע"י הליכוד, דחייה שגרמה לקופת המדינה נזק של מיליארדים. למרות שזה אולי אירוע ההון-שלטון הברוטאלי ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל אין לו זכר בספר.

כמשקל נגד ל"הנחות "לשועי שמאל ראוי לציין לטובה את יושרתו של אבנרי בנוגע לנתניהו, הזוכה ליחס מאוזן וענייני. הוא אומנם מזכיר את כל הפרשות בהן היה ועודנו מעורב, וטוב שכך, אבל מתוך הכן אתה למד את הלאו: הן נכלולים, אבל למעט אחת (שלא נחקרה וספק אם תיחקר) הן אינן נגועות לא בחטא המהותי שסביבו נסב הספר, שהוא קשרי הון-שלטון, וגם לא בשחיתות אישית בכלל.

במקום אחר הוא מבקר אותו על ממלכתיות-יתר ככל שמדובר בשחיתותה של כנופיית אולמרט. כמי שחש באיום ממשי ומיידי מצד הכנופייה הזו אני סבור שהביקורת הזו מידתית וראויה ולו רק מפני שלדעתי אולמרט מסוכן ליהודים יותר מאחמדיניג'ד.

למרות הביקורת המסוימת שיש לי על אמינות הכותב זה הספר החשוב ביותר שקראתי מימיי - עד היום טרם קראתי ספר שהזהיר אותי אישית מפני איום קיומי. ככל שקראתי בו יותר התחוורו לי ארבע אמיתות שהיכו בי כרעם: האחת-שסכנה מוחשית ביותר, מיידית ביותר וקשה ביותר להתמודדות מאיימת על חיי בנותיי במלוא משמעותו הפשוטה של המושג איום. השנייה-שכמה שלא נקרא ונקשיב לתקשורת לא נוכל לעמוד על מלוא היקפה של השחיתות הציבורית ועל השלכותיה על חיי היומיום שלנו. השלישית- שהסיבה לאמת הראשונה היא השנייה, דהיינו: שהשחיתות הציבורית הפכה לסרטן המזין את עצמו בקצב הולך ומתגבר, כך שכבר מזמן אף אחד מאתנו, האזרחים, איננו מסוגל לתפוס את מלוא היקפה. הרביעית - שבהעדר יכולת להעריך נכונה את עומק השחיתות והיקפה אנחנו, האזרחים, איננו מסוגלים לראות את חומרת הסכנה המרחפת עלינו ולהסיק ממנה את אותן המסקנות האישיות החיוניות להישרדותנו.

את החלל הזה בתודעתנו יכול למלא רק ספר מעין זה. לעניות דעתי שינוי תודעה כזה על פני ציבורים רחבים מאוד הוא תנאי הכרחי לכך שנצליח לעצור על סף התהום. אני מתרשם שאבנרי פסימי בעניין זה, ושפרסם את הספר רק בבחינת "נמאסתם עלי-אל תגידו שלא אמרתי לכם", ללא תקווה ממשית שגם נקרא, גם נפנים וגם-ובעיקר-נעשה מעשה. ישפוט הקורא.