אחרון הצדיקים (31)  |   השבוע נפטר אריה (לובה) אליאב בגיל 89, אחד מראשי תנועת העבודה לובה היה דמות מופתית וייחודית של איש ציבור מוסרי, צנוע ונקי כפיים פגישתי האחרונה עם אריה (לובה) אליאב ז"ל הייתה כמה ימים לפני פטירתו באחד מחדרי האשפוז של בית החולים "איכילוב" בתל אביב. לובה בן ה 89 לקה כמה חודשים קודם לכן באירוע מוחין חמור שהגביל את תנועתו ושיתק את כושר דיבורו. הוא הספיק להיות נוכח בערב הוקרה מדהים נעדר הכותרת הבנאלית "חיים שכאלה". כעבור זמן קצר החמיר מצבו הבריאותי והוא אושפז בפעם האחרונה בחייו.   באתי להיפרד במלובה האדם שהיה לאגדה בחייו וסימל לגבי במשך עשרות שנים דוגמא אישית מופתית נדירה וייחודית של איש ציבור מוסרי, צנוע ונקי כפים. איש ששילב באישיותו חזון ומעש ברמות בלתי מקובלות. לובה שכב על מיטה בודדה בחדר מחובר למכשירים חסר תנועה ועיניו עצומות וכל הסימנים העידו על חומרת מצבו. הבנתי לצערי שלא אוכל כבר ללחוץ את ידו של לובה וגם לא לומר לו מילות פרידה. אחת מאחיות המחלקה אמרה לי באקראי: "אמרו לנו שהוא היה אדם חשוב, שר וצריך לתת לו את כל הכבוד"    "נכון" השבתי לה "הוא יכול היה להיות ראש ממשלה אבל חסמו אותו והוא מצא תחליף כסניטר מתנדב בבית החולים "הדסה" בתל אביב שכבר לא קיים". אחר כך התברר לי שבני משפחתו של לובה לא הציגו במחלקת האשפוז את כרטיס הביקור האישי ולא ביקשו עבורו הטבה כלשהי גם לא בסוף דרכו בחייו הסוערים. מי שהפנה את תשומת ליבו של הצוות הרפואי לאורח רם המעלה המאושפז במחלקתם היה חברו הסופר א.ב.יהושע שסיפר לרופאים ולאחיות מי היה לובה והם הפנימו זאת. התוודעתי לראשונה ללובה בראשית שנות השבעים כאשר עסקתי בכתיבת הביוגרפיה של פנחס ספיר אחד האישים הפוליטיים הבולטים במדינה שהטביע את חותמו האישי על ראשית התפתחותה בעשייה רבת היקף בתפקידיו כשר התעשייה והמסחר ואחר כך כשר האוצר. ספיר הציע לי לפגוש את לובה ששימש אז עוזרו ויד ימינו של לוי אשכול שמילא תפקידים מרכזיים בסוכנות והיה ממניחי היסוד של ההתיישבות ברחבי המדינה. לובה היה איש הביצוע בהקמת חבל לכיש שהיה לגביו המנוף להקמתה של העיר ערד כעבור שנים ושל גושי התיישבות נוספים בנגב ובגליל. כבר בפגישתי הראשונה עם לובה עמדתי מקרוב על אישיותו יוצאת הדופן ופעילותו הבלתי נדלת, התברר לי שהוא עשוי מזן מיוחד שיש בו תרכיז של הרבה תמימות ורוך ואנושיות בצד ביצועיזם, כושר ארגון ויכולת ניהולית. פיו, ליבו, כתיבתו, מעשיו, הבטחותיו, נאמנותו ודבקותו במטרה היו שווים.  כבר אז, כמה שנים טובות לפני שחוברו מילות שיר האבל הידוע, ניתן היה לשאול את השאלה היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה לובה שהיה גם בן אדם במלוא מובנה של המילה. כעבור כמה שנים תיעדתי את תולדות ההתיישבות הצעירה שאחרי הקמת המדינה בספר בן שני כרכים עבי כרס "החלוצים האלמונים" שאת ההקדמה לו כתב יצחק בן אהרון האגדי. לצורך כתיבת הספר סיירתי עם לובה בשורה של ישובים ברחבי המדינה. לא בכדי היה לובה אחד מגיבורי הספר הלא אלמונים. בתקופה שבה כיהן לובה כחבר כנסת, סגן שר ומזכיר מפא"י (שהפכה למפלגת העבודה) עקבתי מקרוב אחר מאבקיו נגד ההתנחלויות ובעד הידברות בין שני העמים לקראת שלום אמת שהוא האמין בו בכל לב כדי למנוע שפיכות דמים נוספת. ואמנם, לובה היה למעשה הראשון שחזה בעיצומה של האופוריה שפקדה את אזרחי המדינה בעקבות מלחמת ששת הימים ב 1967 את תהליך ההסתאבות והשאננות של המדינה. לובה הרחיב את משנתו המדינית תיעד בספרו "ארץ הצבי" את הצפוי לנו, תיאר באמצעות שחף המשקיף מלמעלה על ספינת שוטים העומדת לטבוע ואזהרותיו נבלעות בגלי הים הסוער.    צדיק באמונתו יחיה, אבל ללובה לא ניתנה זכות בסיסית זאת בעבודה. ראשי מפלגתו האטביסטיים ובראשם גולדה מאיר לא שעו ללובה ולא היו מוכנים לקיים דיונים רציניים על הצעותיו ובמקום זאת הרחיקו אותו מצמרת המפלגה. מאוחר יותר פרש לובה מהעבודה וצנח בחיקו הצונן של השמאל הישראלי שלא הצליח לסחוף אחריו את המוני בית ישראל. ההתפכחות המאוחרת שבאה אחרי מלחמת הכיפורים הנוראה ב 1973 הייתה מאוחרת מדי וגבתה אלפי קורבנות. והביאה גם לקיצה הפוליטי של ראש הממשלה גולדה מאיר. לובה מעולם לא טפח על שכמו ולא השתמש במילים: "אמרתי לכם".   פרט מאלף: על חושו הנבואי של לובה ניתן היה ללמוד כבר ב-1958 כאשר שירת כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה וחזה את עלייתם ההמונית של יהודי ברית המועצות שאותה תיעד בספרו: "בין הפטיש והמגל" כאשר החלו גלי העלייה בראשית שנות התשעים היה לובה אתם.          בראשית שנות השמונים התוודעתי אל גיבורי פרשת לבון, חבורת צעירים יהודים מופלאים מאלכסנדריה שסייעו למדינה כרשת איסוף  מודיעינית שקטה. ב-1953 הוטל עליהם בניגוד לכל היגיון לעסוק בפעולות חבלה במצרים במבצע כושל שזכה לכינוי עסק הביש. שניים מהם נדונו למוות ונתלו והיתר למאסר עולם עם עבודת פרך. במהלך איסוף החומר על פעילותם נפגשתי עם אברהם דר האיש שגייס אותם לראשונה בשירות המדינה . מתוך מחויבות לגורלם החליט דר לשלב את שחרורם מהכלא המצרי במסגרת מבצע חילוץ יהודי פורט סעיד שנעשה בשיתוף עם צבאות בריטניה וצרפת ששיתפו פעולה עם ישראל במבצע הצבאי. למטרה זו הוא גייס את לובה אליאב, שהיה סגן אלוף במילואים בחיל הים ועסק בחילוץ יהודי פורט סעיד שנאות מיד לשלב במסגרת בצוע החילוץ גם את חבורת האסירים היהודיים. "יצאתי לפורט סעיד עם לובה אליאב ועימנו איש חיל הים", סיפר דר "שכנע כמה קצינים צרפתים בכירים לארגן מבצע חילוץ של אסירי הפרשה מבית הכלא בקהיר. אמרתי להם שמדובר בשבויי מלחמה ולשם כך ניתנו לי מדי קפטן בצבא הצרפתי, והם לא שאלו שאלות, אבל לצערי הצבאות נתקעו ולא התקדמו לעבר קהיר וכך לא שוחררו גיבורי הפרשה ונאלצו לשהות בכלא 13 שנים נוספות עד מלחמת ששת הימים". במרוצת השנים שוחחתי עם לובה פעמים רבות על הפרשה. הוא לא הסתיר את זעמו על כך שממשלת ישראל לא התעקשה במבצע קדש לדרוש את שחרורם תמורת שחרור אלפי שבויים. הרמטכ"ל משה דיין העדיף שישתקו מאחורי הסורגים ואיש מקברניטי המדינה לא מחה בידו. "חבל שאני נכשלתי במבצע החילוץ הפרטי שלנו" ,אמר לובה,"התנהגותם של כמה מהמנהיגים שלנו הייתה בלתי נסבלת", אבל גיבורי הפרשה זכרו לו לטובה את הרצון הטוב שלו.   גם בלחמת ששת הימים לא טרח שר הביטחון דאז משה דיין לתבוע את שחרורם ורק פעילותו הבלתי נלאית של ראש המוסד מאיר עמית הביאה לשינוי בעמדתו.     התחנה הבאה של לובה ושלי הייתה בשנת 1989 שנה אחרי שהוא קיבל את פרס ישראל על מפעל חייו. באותה שנה יזמתי עם קבוצת חברים את הקמתה של עמותת אמי"תי (אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות) שמילאה את החלל הריק שהותירה אחריה "שורת המתנדבים" שפעלה בשנות החמישים, הקדימה את התנועה לאיכות השלטון שקמה בעקבותיה. הייתי מודע לכך שכדי לזכות בתמיכה ציבורית רחבה ובזכות עמידה בבג"ץ עלינו לגייס לשרותינו אישים בעלי שם ורמה מוסרית שאינם שנויים במחלוקת. לובה היה הראשון שפניתי אליו. הוא הצטרף למועצה הציבורית בראשותה של השופטת בדימוס חנה אבנאור ותרם לנו רבות. כעבור שנים גייס אותי לובה לאגודת ידידי כפר הנוער ניצנה שהוא יזם את הקמתו סמוך לגבול מצרים בדרום הרחוק. עבורי הייתה זו חוויה אישית יוצאת מגדר הרגיל לערוך מדי פעם ביקורים בניצנה לשוחח עם התלמידים שבאו מכל קצוות תבל ולעקוב אחר התנהלותו של לובה כמחנך מהמדרגה הראשונה. מאחר שלובה היה נאה דורש ונאה מקיים הוא עבר להתגורר בניצנה עם רעייתו הנאמנה טניה כפי שנהגו בעבר בלכיש, ערד וקריית שמונה. על פעילותו בניצנה זכה לובה לפרס בן גוריון והוזמן להדליק משואה באחד מערבי העצמאות. התחנה האחרונה שלנו הייתה תנועת אומ"ץ שהוקמה לפני שבע שנים שירשה את מקומה של אמי"תי והרחיבה את פעילותה לתחום החברתי. לפני שנה וחצי הוחלט להקים מועצה ציבורית מלווה ומייעצת בראשותו של עו"ד פרופ' מיכאל קורינאלדי. באתי לביתו הצנוע של לובה ברחוב קרל נטר בתל אביב שבו התגורר עשרות שנים כדי לבקשו להצטרף למועצה. לובה נענה בחיוב  בירך על כך והביע דאגה חמורה מהתפשטותה של השחיתות השלטונית במדינה.  למרבה הצער הייתה הפעם תרומתו של לובה דלה בגלל מצב בריאותו שהלך והתדרדר. בחודש ספטמבר האחרון התקיים באולם מוזיאון ארץ ישראל האירוע השנתי החגיגי של חלוקת אות אומ"ץ לאישים וגופים שפועלים למען מינהל תקין. שר החינוך גדעון סער קיבל אות מיוחד בגין יושרתו והגינותו הפוליטית.  לובה הוזמן כמקובל, בגלל מצבו הבריאותי לא האמנתי שיגיע אבל הוא בא בחברת רעייתו ובנו והתעקש לשבת כדרכו באחת השורות האחרונות באולם.   חלפו כמה ימים מאז שלובה הלך בדרכו האחרונה. מכל הספדים שקראתי ושמעתי מצאה חן בעיני הגדרה של חבר הכנסת איתן כבל שהיה גם הוא מזכיר העבודה ואמר: "לובה היה מגדלור של אידיאולוגיה" אני הייתי מוסיף מגדל אור של מוסר ציבורי. מי זוכר היום את בן גוריון ספיר אשכול ובגין ? כבר נאמר  בקהלת: "אין זיכרון לראשונים וגם לאחרונים לא יהיה", האם זה יהיה גם גורלו של לובה הארי שבחבורה? אני לא אשכח.