דוד לוי אברמוביץ ואני (38)  |  

אברמוביץ' מבצע סלטות במסגרת עבודתו; פעם נלחם בשחיתות ציבורית, פעם מאתרג את אריאל שרון ופעם מיירט את דוד לוי


במסגרת חשיפת "מסמך גלנט" בערוץ 2 ע"י אמנון אברמוביץ הקשור במאבק החריף על תפקיד הרמטכ"ל הבא של צה"ל עלה באקראי שמו של שר החוץ לשעבר דוד לוי כ"אב טיפוס" של איש פוליטי שהיה על תקן של נעלב סידרתי.

כפי שנחשף המגמה הזדונית הייתה להפוך את הרמטכ"ל הנוכחי המוערך של צה"ל גבי אשכנזי לדוד לוי ובכך להציגו באור מגוחך של רודף כבוד אובססיבי ולנסות בדרך נלוזה זו לשחוק את תדמיתו.

פרשה מצחינה זו הנחקרת עתה ע"י המשטרה החזירה אותי שנים אחורנית לפרשה מקצועית אישית שבה כיכבו לא אחרים מאשר דוד לוי ואמנון אברמוביץ וברקע הייתה גם משטרה שפישלה.

מהכתבה המגמתית , עובר באיתרוג וכלה במסמך גלנט 

במחצית שנות השמונים עלה בידי אחרי מאמצים רבים לשכנע את דוד לוי להסכים לכך שאכתוב את הביוגרפיה האישית שלו כמנהיג פוליטי אוטנטי בן עדות המזרח שפרץ לראש הפירמידה בזכות כישוריו ולא כקישוט של בן העדה המרוקנית בצמרת הליכוד. לוי כיהן כבר אז כסגן ראש הממשלה ולא הסתיר את רצונו לרשת את ראש הממשלה דאז מנחם בגין.

לא הייתה זו ביוגרפיה מוזמנת אלא יזמה משותפת של הוצאת "רביבים" ושלי תוך הסכמה שללוי תהיה הזכות לקרוא מראש רק את הדברים שיצוטטו מפיו. בגלל רגישותו הרבה של לוי סוכם בינינו שכל ההקלטות, המסמכים והצילומים ישמרו בסודיות אצלי ואצל עורך הספר זאב גלילי וכי כל מה שיהיה קשור לפרסום הספר יהיה בידי מחלקת הספרים של "ידיעות אחרונות" שהסכימה ליטול על עצמה את הפצתו.

זמן קצר לפני שהספר "דוד לוי" יצא לאור, נדהמתי לשמוע באחד מימי אמצע השבוע שאמנון אברמוביץ שהיה אז אחד העיתונאים הנקראים ב"מעריב" עומד לפרסם בשבועון המצורף לעיתון של שבת באורח סלקטיבי קטעים מהספר שיציגו את לוי באור מגוחך.

כבר אז לא הסתיר אברמוביץ את דעותיו השמאלניות. עבורו יירוט מנהיג מרכזי ממחנה הימין היה לא רק הישג מקצועי אלא גם צבירת נקודות במחנה השמאל.

הצלחתי להשיג עותק של השבועון ונחרדתי מהציטוטים המגמתיים ומההערות הסרקסטיות שנלוו אליהן. גם הכותרת: "הוא נועד לגדולות" הייתה צינית. הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת כי פרסום הכתבה עלול ליצור לי בעיה כפולה:

  • דוד לוי היה רואה ובצדק בצעד זה הפרת אמון מצידי וספק אם הייתי יכול לשכנע אותו שידי לא הייתה במעל. העובדה שעוד 
    לפני שהספר יצא לאור הוא מושמץ ומוכפש ברבים הייתה עלולה להוליד ווטו שלו על הוצאתו לאור. 
  • מחלקת הספרים של "ידיעות אחרונות" הייתה עלולה לבטל את ההסכם עם הוצאת הספרים אחרי שהעיתון המתחרה זכה בבכורה.
   
הזדרזתי להתקשר אל לוי וסיפרתי לו על מה שאירע. "אני סומך עליך שתדע מה לעשות", אמר לי, "אני יודע שיפי הנפש יתחילו להשתלח בי". החלטתי, אפוא, לנקוט בצעד חריג כאשר ביקשתי מפרקליטי דאז עורך הדין גדי אסולין לפנות לבית המשפט ולבקש צו איסור נגד הפצת השבועון של, מעריב בנימוק שהפרסום עלול לגרום לנזק בלתי הפיך.

פרקליטי הופיע בשעות הערב של יום רביעי בביתו של השופט התורן של בית משפט השלום בתל אביב חיים דבורין מלווה בתצהיר שלי על הנזקים הצפויים מהפרסום. במעמד צד אחד נתן השופט צו מניעה נגד הפצת שבועון מעריב. משום מה שכח השופט לחייב אותי להפקיד ערבות כספית גבוהה לנזקים שעלולים היו להיגרם לעיתון באם הצו יבוטל.

למחרת בעת הדיון המשפטי במעמד שני הצדדים הודיע פרקליט העיתון כי לא ניתן לקיים את הצו מאחר שהשבועונים שבהם הודפסה הכתבה הופצו בקיוסקים כמקובל.

מעריב אולץ לפרסם בעמוד הראשון של עיתון יום שישי את פרטי הדיון המשפטי שלא תרמו ליוקרתו של העיתון. עורך העיתון עידו דיסנצ'יק נטר לי על כך מאז ולא החליף אתי מילה מטוב ועד רע עד היום ואני לא סבלתי מהנתק הזה.

אגב למרבה האירוניה כעבור כמה שנים הוציא נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב השופט אליהו וינוגרד צו מניעה נגד הוצאת ספרי "הגביר", שחשף את מעלליו של איל ההון המנוח אברהם שפירא מלך השטיחים של המדינה ששימש בעת ובעונה אחת בתפקידים פוליטיים מרכזיים במדינה.

וינוגרד התנה את מתן ההיתר לפרסום הספר במסירתו המוקדמת לעיונו של שפירא ולמתן הסכמתו. אילו נהגתי כך כל עיתונאי מחבר ויוצר היה מחויב להראות את יצירתו למי שכתב או שיגר.
 
שפירא היה מחלוצי ההון והשלטון במדינה וכל ניסיונותיו לשחד אותי לבל אפרסם את הספר לא צלחו. באותה עת היו כאלה שבתקשורת הזכירו את הצו שהוצאתי נגד מעריב  למרות שלא היה כל מקום להשוואה.

בסופו של דבר בוטל הצו של בית המשפט המחוזי ע"י המשנה לנשיא בית המשפט העליון דאז השופט אהרון ברק שמתח ביקורת חריפה על סתימת הפיות של וינוגרד הספר יצא לאור וזכה לתהודה ציבורית רחבה.

חשיפת המקור

בכל מקרה לא הסתפקתי בהליך המשפטי נגד הכתבה של אברמוביץ במעריב והגשתי נגדו במקביל תלונה למשטרה בחשד לגניבת חומרים שאינם שייכים לו. המשטרה לא עשתה אז את עבותה כראוי והחקירה התנהלה בעצלתיים. לא נותר לי אלא להפעיל את המיומנות המקצועית שלי כעיתונאי חוקר ועד מהרה חשפתי את המקור של אברמוביץ. היה זה המגיה של הספר. המשורר המנוח יאיר הורביץ שהודה במעשה אמר לי לתומו כי מסר לאברמוביץ את כתב היד לעיון בלבד ולא התכוון כלל להדליף בזדון. כך או אחרת הספר "דוד לוי" יצא לאור וזכה לביקורת חיובית.

הכתבה של אברמוביץ נשכחה. במרוצת השנים התיידדתי אתו וניהלנו מערכות משותפות נגד השחיתות הציבורית. לא זיהיתי אצל אברמוביץ אינטרסים פוליטיים מסוג אלה שהיו לו בפרשת ספרי הביוגראפי על דוד לוי. בשנים האחרונות חל לצערי מהפך מחדש אצל אברמוביץ והתרחקתי ממנו לחלוטין.

היה זה אחרי שאברמוביץ ביקש להפוך לאתרוג מוגן את ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון שעמד במשך שנים בראש משפחה מושחתת בזכות ההתנתקות והמדיניות ההפכפכה של שרון שתאמה את דעותיו האישיות.

מאבק סלקטיבי בשחיתות לא היה מקובל עלי מעולם מה גם שהערכתי ששרון נקט בצעדים מדינים דרמטיים כדי להסיח את הדעת מהשחיתות האישית המפלצתית שלו ושל בניו.

ועכשיו הגיעה פרשת מסמך גלנט שהחזירה מחדש את דוד לוי לתודעת הציבור.