שולמית רון - עיתונאית בעלת נשמה  |  

 
שולמית הייתה עיתונאית מחוננת בזכות כישרונותיה המוכחים ולא בחסדו של אביה המנוח משה רון ז"ל, שידו הייתה בכל כלי התקשורת


החבורה המובחרת המצומצמת של ותיקי ידיעות אחרונות שבנתה את העיתון של המדינה ויצקה את יסודותיו מצטמקת פעם נוספת עם הסתלקותה של חברתנו שולמית רון ז"ל.

שולמית הייתה יוצאת דופן בקבוצה שלנו במידה בלתי מבוטלת. היא לא הייתה אשת רעים להתרועע, לא הופיעה במפגשים הנוסטלגיים ונעדרה מאירועים משמחים. קשה היה לדעת אם הדבר נבע מההסתגרות שכפתה על עצמה בשנים האחרונות, בגלל אופייה ואולי היו סיבות אחרות.

שולמית הייתה עיתונאית מחוננת בזכות כישרונותיה המוכחים ולא בחסדו של אביה המנוח משה רון ז"ל, שידו הייתה בכל כלי התקשורת. הקו המנחה בעבודתה העיתונאית הייתה אהבת האדם. הגישה האנושית עמדה תמיד מול עיניה  כאשר ראיינה אנשים וניסתה ללמוד על אישיותם ללא כחל וסרק וגם כאשר ערכה חומרים של אחרים. שלומית הייתה נעדרת ציניות וחפה מכל רשעות כמקובל במקומותינו וכמושרש במקצוענו.

טוב ליבה של שולמית ונדיבותה באו לידי ביטוי גם בתמיכות סתר גמ"ח שהיא העניקה לנצרכים למיניהם למרות שמצבה הכלכלי לא היה מן המשובחים. מקביל הציעה מדי פעם הלוואות וסיוע כספי לחברים לעבודה שנקלעו לקשיים או שביקשו לבצע פרויקטים אישיים. מעולם לא נתנה לכך פומבי.

בחייה המשפחתיים לא רוותה שולמית נחת בכמה תחומים שלא כאן המקום לפרטם. היא אם חד הורית שגידלה בעצמה כמעט ללא עזרה את בנה היחיד מוריאל והייתה גאה בו כל כך ובצדק. עולם היא לא התלוננה על מצבה ולא ביכתה את גורלה. הייתה בה אפילו מידה בלתי מבוטלת של אופטימיות.

מאחר שנהגה להסתגר בביתה בנה מוריאל הלך להצגות תיאטרון במינוי שלה. "אני שמחה שהוא שוחר תרבות" אמרה לי. לאמתו של דבר חיה בבדידות לא מזהרת, נמנעה מלקשור קשר בין זוגי והתנזרה מהנאות החיים ואולי חששה מהתמודדות אישית שהייתה גורמת לה אכזבה מרה נוספת. 
        
שולמית שהייתה רגישה מאוד לנושאי אתיקה בתקשורת וכאבה את שחיקתה הבלתי פוסקת, לא אחת הביעה זעזוע מרוח הפרצים שחדרה לתקשורת. אזרחית טובה וישרה הייתה שולמית ערה גם לשחיתות הציבורית המפלצתית שהתפשטה כמורסה במדינה. היא לא הצטרפה אמנם לתנועת אומ"ץ הפועלת למען הקניית ערכי טוהר המידות אבל עודדה אותנו בפעילותנו השוטפת. מדי פעם גם העבירה אלינו תרומה כספית צנועה כאות הזדהות אתנו. 

אני חש צורך להתנצל בפני שולמית על שחרף מאמצי הרבים לא עלה בידי למלא את בקשתה להביא לכך שזכרו של אביה המנוח משה רון ז"ל האיש שהיא כה העריצה יונצח ברחוב בתל אביב שיישא את שמו. התחלתי לטפל בנושא זה כאשר כיהנתי בעבר כיו"ר אגודת העיתונאים ולא חדלתי.

וועדת השמות הציעה לנו רחובות באזורים שונים של תל אביב אבל שולמית התעקשה שהרחוב יהיה סמוך לבית סוקולוב בתל אביב הבית שהוקם בעיקר הודות לפעילותו הבלתי נלאית של אביה המנוח. בסופו של דבר הוצע לפני כמה שנים שקטע הרחוב ליד רשות השידור יקרא על שמו של משה רון אך למרבה הצער ולמגינת ליבה הביעו כמה מראשי רשות השידור התנגדות למהלך זה. הם העדיפו שקטע הרחוב ימשיך להיקרא ליאונרדו דה וינצ'י למרות שלא היה לו כל קשר לתקשורת הישראלית.

אני גם רוצה להביע את צערי בפני שולמית על כך שלא עלה בידי למלא את בקשותיה החוזרות ונשנות שלא פסקו אפילו בחודשים האחרונים  לשכנע באורח אישי ובאמצעות אחרים את הנהלת בית סוקולוב להציב מחדש בחדר הנושא את שמו של משה רון את צילומו למרות שהיה קבוע בבנין שנים רבות. 
      
אין לי אלא להתלות בפרקי אבות: "אין זיכרון לראשונים וגם לאחרונים לא יהי" והמשכיל  בעת הזו לא ידום. בעוד זמן קצר עומד בנה היחיד מוריאל לשאת אישה במזל טוב. אני יודע עד כמה ציפתה שולמית ליום זה. לא פעם אמרה לי שחלום חייה הוא להחזיק בידיה נכד קטן.

אבל הגורל התאכזר לשולמית פעם נוספת וגם לכך לא זכתה והסתלקה מאתנו ללא קורטוב של שמחה שאמורה הייתה להיות מנת חלקה. חבריה הטובים יעטפו את מוריאל בחיי נישואיו ויהוו לו משפחה תומכת ואוהבת שכה הייתה חסרה לו לאורך השנים. אני כבר הודעתי לו על כך ואני מצפה שכך ינהגו חברים נוספים. בכך נבטיח שאמו שולמית תנוח בשלום על משכבה.

שלום חברה.