הלוחם למען חופש הביטוי (112)  |  

מבלי שהודיע לי על כך מראש, פרסם חפר מקאמה תחת הכותרת "עם וספר", בה הזדהה עם מאבקי להוצאת ספרי הביוגרפי "הגביר" והעניק לי רוח גבית; וכך כתב: "דומה שלאיש לא איכפת/ אגודת העיתונאים לא הרימה אפילו גבה בדאגה/ אגודת הסופרים לא חשה שעיקרון כלשהו נפגע/ גם סיעת הצדיקים בכנסת על חופש הביטוי לא נהרגה"

 
בחודשים האחרונים קמה סערה ציבורית בעקבות התחיקה בכנסת סביב חופש הביטוי. אנשי התקשורת קיימו כינוס מחאה מאוחר מדי לטעמי, אנשי האקדמיה שתקו כדרכם בקודש, הסטיריקנים ליגלגו כדרכם בחול. פה ושם הופיעה הערת ביקורת.

הסערה הנוכחית החזירה אותי למעלה מעשרים שנה אחורנית למערכה אישית ומקצועית שניהלתי להוצאת ספרי הביוגרפי "הגביר", שדן בהתנהלותו הבעייתית של יו"ר הקואליציה דאז, חבר הכנסת המנוח אברהם שפירא מאגודת ישראל. שפירא כונה אז בצדק "מנכ"ל המדינה", בגלל שלל תפקידי המפתח שהוא מינה, ביניהם יו"ר ועדת הכספים ויו"ר ועדת המשנה של בנק ישראל.

החלטתי לפרסם את הספר מאחר שעיתון ידיעות אחרונות שבו עבדתי באותה עת כעיתונאי חוקר נמנע לפרסם אפילו חלק מהגילויים שלי. נאלצתי לעמוד מול גל של לחצים של אישי ציבור ידועים, עיתונאים בכירים וחברים אישיים, וגם מול פיתויים. אך כדרכי לא נכנעתי.

נדהמתי להיווכח שנשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב דאז, השופט ד"ר אליהו וינוגרד, הוציא צו מניעה נגד הפצת הספר וציווה לגנוז אותו עד שאמסור אותו לעיונו המוקדם של הגביר ואקבל את אישורו שהספר אינו מוציא עליו לשון הרע. העובדה ששפירא סירב להגיב על שאלות שהועברו אליו בכתב לא השפיעה. לא נכנעתי.

הייתי בודד במערכה. חששתי שאם אכשל חלילה, עלול להיווצר מצב קפקאי, שכל מי שיכתוב ספר, מחזה או מאמר על איש ציבור שנוי במחלוקת יצטרך לקבל ממנו אישור מוקדם לפני הפרסום. אבל כולם עמדו מנגד, לרבות יפי הנפש ושוחרי הדמוקרטיה. גם אגודות העיתונאים והסופרים החרישו משל כאילו הדבר לא נוגע לחבריהן.

חפר מפתיע ומעניק רוח גבית
מי שהפתיע אותי היה הפזמונאי חיים חפר שעבד אתי אז בעיתון ופרסם מקאמה שבועית. לא היו בינינו יחסי חברות, אך הערכתי מאוד את המעורבות שלו בעניינים שעמדו על סדר היום הציבורי. מבלי שהודיע לי על כך מראש, פרסם חפר מקאמה תחת הכותרת "עם וספר", בה הזדהה עם מאבקי והעניק לי רוח גבית. ברשותכם אצטט כמה קטעים מהמקאמה הארוכה:
 
"אל נא יחשב הדבר כזילות בית המשפט/ אבל פסק הדין זועק ודומה שלאיש לא איכפת/ אגודת העיתונאים לא הרימה אפילו גבה בדאגה/ אגודת הסופרים לא חשה שעיקרון כלשהו נפגע/ גם סיעת הצדיקים בכנסת על חופש הביטוי לא נהרגה/ ולסוליותיה של ה'עיתונות הלוחמת' זה כלל לא נגע/ באוניברסיטאות הדממה ממש עורכת חגיגה/ שום כלום. עם הספר אף רגע של שינה לא הסיר/ כי מה קרה? בסך-הכל החרימו ספר (ומה עוד חדש בעיר)? / כן בפירוש החרימו וצוחק בפה מלא 'הגביר'.

מי האנשים שקראו בספר? גם בית המשפט לא קרא בו/ ואיש אינו יודע אם יש או אין דבר נורא ואיום בו/ איש אינו יודע אם יש בו לשון הרע או אם יש בו הוצאת דיבה שהרי אם יש כאלה יבוא נא המחבר למשפט אדרבא ואדרבא.

ומי ישפוט מחר ספר שלא קרא אל נא ניתמם/ הספר לא עלה עדיין על המוקד אך העשן את הנחיריים כבר סותם/ ואיפה אתה איש הרוח זה שעל כל העצומות חותם/ ואתם מגיני סלמן רושדי איפה אתם?"
המקאמה עוררה הדים רבים והקיצה חלק מהנרדמים. שיגרתי אז מכתב תודה לחפר, והוא ביקש לקבל את העותק הראשון אחרי שאנצח, כפי שהוא מאמין, במערכה הצודקת.

אהרן ברק בפסק דין תקדימי
מי שהתייצב לימיני חזיתית להמשך המערכה היה העיתונאי יואב יצחק, שלא היה מוכר לי עד אז אישית, ועודד אותי לא להיכנע. מאז הפכנו לחברים ובני ברית וחברים במועדון סגור של לוחמים בשחיתות הציבורית.

אחרי מערכה משפטית ממושכת שניהל עורך הדין שלמה ליבליך המנוח, בקעה קרן אור מבית המשפט העליון. הרכב של שלושה שופטים בראשותו של פרופ' אהרן ברק, אז המשנה לנשיא, קיבל את ערעורי, ביטל את צו איסור הפרסום והתיר לי להפיץ את הספר.

בפסק דין תקדימי קבע ברק כי באיזון שבין הערך האישי לשם טוב לבין הערך הציבורי לחופש הביטוי, יש לתת משקל מיוחד לערך בדבר חופש הביטוי בעיקר כאשר מדובר באנשים שנושאים משרה ציבורית. השופט הוסיף כי אם יתברר שיש הוצאת דיבה בספר, ניתן לתבוע אותי מיד לדין ובמקרה זה היה הספר נאסף מהחנויות. מאחר שהערכתי ששפירא יבקש דיון נוסף בהרכב של חמישה שופטים שיוכלו אולי להפוך את הקערה על פיה, הוריתי טלפונית להתחיל מיד להפיץ את הספר.

ואומנם נשיא בית המשפט העליון דאז מאיר שמגר נענה לבקשתו של שפירא, אך אחרי שהתברר שהספרים הופצו בחנויות ונחטפו, נמשכה הבקשה. שפירא לא העז להגיש נגדי תביעת דיבה.

במאמר הראשי של הארץ למחרת נכתב בין השאר: "פסק הדין העקרוני בעניין הספר 'הגביר' אינו רק סימן דרך בביצור חופש הביטוי בארץ, אלא אות כבוד לחברה הישראלית שבתוכה צמח ולמאבק על ערכיה".

מאז שנקבעה הלכה זו ניתנו שורה ארוכה של פסקי דין ברוח דומה וההלכה נלמדת מאז בפקולטות למשפטים. בינתיים נחקק חוק כבוד האדם וחירותו, ונוצר צורך לקבוע נורמה איתנה יותר להגנת הפרט. נשיאת בית המשפט העליון לשעבר דורית ביניש העירה לא פעם שיש מקום להרהור שני ולעיון מחודש בעניין האיזונים בין שני העקרונות שנקבעו בהלכה הקרויה על שמי. עם זאת פסק דינו של השופט ברק מוצג עד היום במוזיאון של בית המשפט העליון, שבו מוצגים פסקי דין עקרוניים בעלי חשיבות ציבורית.

הירתמות למאבק למען חופש הביטוי
לפרשה זו הייתה גם השלכה אישית. החלטתי להירתם לפעילות ציבורית בקרב ציבור העיתונאים כדי להיאבק למען חופש הביטוי. פעלתי בתחום זה כמיטב יכולתי במסגרת תפקידי כיו"ר איגוד העיתונאים וחבר נשיאות מועצת העיתונות עד לפרישתי לפני תריסר שנים. מאז הנושא נדחק לקרן זווית עד שהתעורר באחרונה מחדש.

אין לי ספק שבמציאות הנוכחית לא היה יוצא לאור הספר "הגביר", ואם הייתי מעז לפרסמו הייתי נדרש לשלם פיצויים כל חיי ואולי היו גם מעקלים אותי לשם שינוי.

אפילוג לסיום: קיימתי את הבטחתי. הופעתי בביתו של חיים חפר עם העותק הראשון של הספר שהיה חבוי בביתי ועם בקבוק ויסקי ואמרתי לו פעם נוספת, "תודה".

שלום לעפרך