שומר חומות הצדק  |  

באחד הרגעים הבודדים של חוסר צניעות אמר על כך בראיון עיתונאי: "השידורים שלי היו בשפת הפלאח הערבי והם חלחלו לכולם. הייתי מעין מספר סיפורים עממי, מבוגר ועתיר ניסיון שמדבר בצחות לשון דברים רצופי פתגמים ותמיד עם מוסר השכל"

 
אליהו נאווי, אחת הדמויות הססגוניות ביותר במדינה, הסתלק לעולמו בסוף השבוע שעבר בגיל 92 כשהוא מותיר אחריו שובל ארוך של פעילות מבורכת ונקיית כפיים בתחום המשפטי, ציבורי, מוניציפאלי והתנדבותי.

סיפור חייו המרתק של נאווי החל בבצרה שבה נולד ב-1920 ונמשך חצי תריסר שנים בירושלים שבה עשה את ילדותו.

לאחר שנאווי סיים את לימודיו האקדמיים במשפטים ובכלכלה הוא עבר להתגורר בבאר שבע ובזכות ידיעותיו המופלגות של ניבי השפה הערבית התמנה כאיש קשר בין השלטון המנדטורי לבין האוכלוסיה הערבית והבדווית באזור.

במקביל החל נאווי לשדר ברדיו ההגנה את אירועי היום ודברי פרשנות בערבית ספרותית מסולסלת, מלווה בסיפורים שהייתה חבויה בהם תעמולה והצלפה. בגלל לשונו הרהוטה וחכמת החיים שלו הפכו השידורים פופולרים במיוחד.

גולת הכותרת של פעילותו התקשורתית הייתה תוכנית עממית על משלי ערב שהוא שידר בקול ישראל בערבית תחת השם המושאל: "דאוד אל נטור". דבריו הנמלצים נאמרו בערבית מדוברת והיו מיועדים להמוני מאזינים בארץ ישראל ובהדרגה היו לדאוד אל נטור האלמוני רבבות מאזינים במדינות ערב.

באחד הרגעים הבודדים של חוסר צניעות אמר על כך בראיון עיתונאי: "השידורים שלי היו בשפת הפלאח הערבי והם חלחלו לכולם. הייתי מעין מספר סיפורים עממי, מבוגר ועתיר ניסיון שמדבר בצחות לשון דברים רצופי פתגמים ותמיד עם מוסר השכל".

על אופייה של התוכנית למדתי כעבור שנים כאשר הפכנו לידידים קרובים ושוחחנו לעיתים מזומנות. מדי פעם הייתי אומר לו: "פסוק לי את פסוקך" והוא היה משתפך בצחוקו המתגלגל ובלשונו המקורית.
זכורים לי שני "פסוקים" שחלחלו אצלי לאורך השנים:
  • "הכסף פורח, הניצחון הוא זמני, התהילה היא תאונה. רק האופי נשאר".
  • "כשאתה נוטע עץ אתה אוכל מפריו. כשאתה נוטע אדם הוא אוכל אותך".
אומץ לב ורדיפת צדק
אחרי הקמת המדינה החלה הקריירה המשפטית המגוונת של נאווי כעורך דין פרטי. שופט השלום בבית הנגב ואחר כך כשופט בית המשפט המחוזי.

חלק מפסקי הדין של נאווי הפכו למשל ושנינה הן בשל אומץ הלב ורדיפת הצדק והן בשל הניסוח הייחודי.

מסתבר שנאווי נדבק גם בחיידק הפוליטי אולי משום שהוא רצה לחצות את הקווים ולנסות לנקות את האורוות.

בשנת 1963 הוא התמודד על ראשות עיריית באר שבע נבחר וכהן בתפקיד זה למעלה מ-20 שנה. בשנות שירותו הוקמו, בין השאר, אוניברסיטת באר שבע והתיאטרון העירוני אך עיקר הצלחתו הייתה במלחמה בלתי מתפשרת בתופעות של פשיעה עירונית.

על-רקע העימותים החוזרים ונשנים של נאווי עם העבריינים הכבדים בעיר נעשה פעם ניסיון להתנקש בחייו באמצעות דריסה מכוונת אבל הוא ניצל ולא חדל להיאבק בהם גם אחרי שסיים את תפקידו כראש העירייה והפך לאיש ציבור פעיל בכמה תחומים.

נאווי עבר להתגורר בתל אביב אך שמר נאמנות קנאית לבאר שבע שאליה חזר בסופי השבוע.

הקשר האישי והמקצועי בינינו נוצר לראשונה במחצית שנות השישיים שנשמר כמעט עד לימיו האחרונים. בין השאר הוא נועץ בי בעבודתו הספרותית. ספריו על ההווי הערבי רוויי הסאטירה והדמיון המזרחי הפכו לרבי מכר.

בראשית שנות התשעים כאשר יזמתי עם קבוצת חברים את הקמתה של עמותת אמיתי (אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות) היה נאווי מראשוני המצטרפים. במהלך עשר שנות פעילותה של העמותה הוא סייע לנו רבות בתחום המשפטי וזכה על כך לתעודת הוקרה.

אחרי שאמיתי סיימה את תפקידה ובמקומה קמה בשנת 2003 תנועת אומ"ץ שהרחיבה את פעילותה נגד השחיתות הציבורית גם לתחום החברתי הצטרף אלינו נאווי איך לא.

נאווי, שחצה כבר את גיל הגבורות, כבר לא יכול היה להיות פעיל בשל מצב בריאותו והיה רק חבר מן השורה שהקפיד להשתתף בישיבות של התנועה.

על חברי אליהו נאווי ניתן לומר את מילות השיר: "איפה ישנם אנשים כאלה"?

לצערי אין.