טובל ושרצים בידיו  |  

גדעון רייכר עיתונאי בינוני מליגה מקצועית נמוכה ותלויה בדבר ומזכיר לי תמיד סוחר ממולח בעל בסטה בשוק.


למען האמת העובדתית אני מבקש לציין שמאז שפרשתי מנשיאות מועצת העיתונות וחדלתי להיות האחראי על הגשת תלונות נגד עיתונאים פורעי אתיקה חדלתי להתעניין במעלליו של גדעון רייכר אחד ה"לקוחות", הכבדים שלי לשעבר שהיה ונשאר עיתונאי בינוני מליגה מקצועית נמוכה ותלויה בדבר ומזכיר לי תמיד סוחר ממולח בעל בסטה בשוק.

אני נדרש לעסוק בימים אלה מחדש ברייכר בעל כורחי בעקבות כמה מעשי השתלחות שלו כלפי באחרונה בראיונות בכלי התקשורת.
כתפאורה לדבריו של רייכר הבחירות לנשיאות המדינה שבה נעשו סיכולים ממוקדים לכמה מועמדים.רייכר הזכיר בראיונות אלה שבעבר ניסיתי באמצעות נימוקי סרק לטרפד את בחירתו לכנסת ברשימת הגמלאים.

מאחר שאימצתי משחר נעורי את הכלל: "עם נבל תתנבל" אני מבקש ברשותכם לפרסם פרטים אקטואליים חדשים את כרטיס הביקור לא מחמיא המציג עצמו ככתב לענייני צרכנות מספר 1 במדינה  בעוד שבפועל הוא צרחן בכיר וכדאיניק בלתי נלאה.

באורח פלא הגיעו אלי בימים האחרונים שני מסמכים השופכים חושך על התנהגותו השחצנית של רייכר  שנוהג לצפצף דרך קבע על סביבתו הקרובה.

המסמך הראשון שנכתב ע"י חבר ועד השכונה שבה הוא מתגורר ברמת השרון שחושף את התנהלותו הלא תקינה של רייכר האיש שמנסה לתקן עוולות חברתיות ומשמש בעצמו דוגמא שלילית.

בין השאר נטען שרייכר השתלט בשעתו על שטחים ציבוריים ליד ביתו כדי לספק לעצמו מקום חניה נוסף והגדיל את הרחבה ליד ביתו.

הוסיף חבר ועד השכונה: "רייכר הגדיל לעשות כאשר לפני שבועיים השתתף בפאנל בנושא שחיתות וטובות הנאה של אנשי ציבור הוא הצדיק הגדול הטיף וטען נגד התופעה ואמר שאנשי ציבור צריכים להיזהר במעשיהם.

המסמך השני קשור להחלטה להדיח את רייכר ורעייתו נילי מחברותם ב"חוג שבט" המורכב מיוצאי חיל האוויר ועוסק במפגשים חברתיים ובטיולים משותפים לחו"ל.

משפחת רייכר נספחה לחוג נגד רצונם של כמה מאנשי קבוצת המייסדים והעלתה לראשונה את חמתם של חברי החוג כאשר צירפה בעבר לאחד הטיולים ללא קבלת רשות מוקדמת את חבריה רפי גינת וחיים יבין ורעיותיהם. 

הסיבה להחלטת הנהלת החוג להדיח את הרייכרים נבעה  לדבריהם משורה של סכסוכים שהגדישו את הסאה במהלך הטיול האחרון שערכו חברי החוג בסקוטלנד.

המתיחות נולדה כתוצאה מקמצנותו האובססיבית של רייכר שסירב להשתתף בתשלום הטיפ הקבוצתי לצוות האנייה שבה הפליגו.
מאוחר יותר הסתכסך רייכר עם אנשי הקבוצה בגלל המחירים הגבוהים ששולמו,כביכול, באחת  המסעדות ובשורה של הצקות חוזרות ונשנות לאנשי הקבוצה.

בתגובה לכך החליטה הנהלת החוג לשחרר את בני הזוג רייכר באמצעות מכתב סרקסטי שבו נאמר בין השאר: "לאחר הטיול לסקוטלנד הבנו שאנחנו לא מתאימים לכם, לא מספיק טובים ולא מספיק אמינים".

תחילה הגיב רייכר בחומרה על ההדחה ומחה על כך שנערך לו בית דין שדה ללא שימוע. הוא השווה את מצבו לזה של מאיר טוביאנסקי, מהנדס בחברת החשמל  שהוצא להורג ע"י בית דין מאולתר של ההגנה באשמת בגידה וטוהר מאוחר יותר ע" ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון.

מאוחר יותר נרגע רייכר אך לא התבייש לכתוב בתגובה בכיינית להנהלת החוג שמגיעה לו ארוחה מהטיול האחרון והוא מבקש את תמורתה. פניה חסרת כבוד זו מאפיינת את האיש שמתיימר להיות שליח ציבור לתיקון עוולות.
דמי הארוחה נשלחו למשפחת רייכר כמתנת פרידה.

אני חייב בגילוי נאות: גדעון רייכר, שאמור היה להיות הכוכב של רשימת הגמלאים "גיל" לכנסת ונתגלה כשפן שחוק, היה בעבר הרחוק חבר טוב שלי. באותה עת לא זיהיתי, לצערי, אצל רייכר סימניה של מחלת בצע הכסף שהחלה לקנן בגופו, התפשטה מאוחר יותר לממדים מדאיגים של מחלה סופנית.

הקרע בינינו החל בראשית שנות השמונים, בתקופה שהסופר רם אורן, איש הפרסום משה תאומים ועבדכם הלא נאמן היינו בעליה של המכללה לתקשורת המונים שפעלה במרכז הארץ וזכתה למוניטין. באחד הימים החלטנו לפתוח סניף בירושלים. אני הצעתי לבחור ברייכר כמנהל מטעמנו, מתוך אמונה שהייתה עדיין עיוורת כי רייכר הוא ברירת מחדל. עד מהרה התברר לנו כי מעל באמוננו, סחב לנו את הרעיון, אימץ את תוכניות הלימוד שלנו ופתח מוסד עצמאי משל עצמו שהפך להיות ההווי המלונאי בארץ. מתוך בוז לאיש הנקלה הזה החלטנו שלא להגיב, אבל הקרע בינינו היה בלתי נמנע.

בדיעבד איני מצטער על כך, שכן אדם בעל רמת מוסר כל כך ירודה כשל רייכר, שרק קטעים ממנה נחשפו עד כה ברבים, לא יכול היה ממילא להיות חברי.

התופעה הפוליטית החדשה של הצנחת אנשי תקשורת למקומות משוריינים ברשימות לכנסת במסגרת גיוס כוכבים אטרקטיביים.
רייכר היה אמור להיות כוכב רשימת הגמלאים בבחירות שהתקיימו לפני חמש שנים ואני סברתי שאינו ראוי לאימון הציבור ונתתי לכך ביטוי בכתב והוא נטר לי על כך. 

רייכר סקר בעבר לאורך שנים את פעילותם של חברי הכנסת מטעם 'ידיעות אחרונות', ומכיר היטב את כל הטריקים והשטיקים. הוא ידע היטב אל מי מחברי הכנסת כדאי להתחבר לעת מצוא ואל מי לא.

במסגרת מסע הליקוקים של רייכר, כיכב אצלו חבר כנסת נוכל רב פעלים שניצל את משכן הכנסת לעסקי תיווך ואף קיבל את לקוחותיו במשכן. למי שלא ניחש עדיין, המדובר הוא באהוד אולמרט.

רייכר כתב בהזמנות מסוימת כתבה על מאבקם המשותף של אולמרט ושריד לביעור השחיתות בספורט. בפתח המאמר טען ששניהם חיים בצניעות ובתיהם פתוחים ל"עמך". בהמשך הכתבה טען שבעוד ששריד רואה בשליחותו בכנסת שליחות, אולמרט רואה בכך מסלול עסקי.

רייכר לא טרח מעולם לערוך תחקיר יסודי על מסע העסקים של אולמרט, ולא חשף שאולמרט הקפיד לא לבזבז את זמנו בחברות באחת או שתיים מוועדות הכנסת. מדי יום רביעי בלילה היה נוסע בחשאי לעסקיו המסועפים בחו"ל במקביל לחברותו בכנסת וחוזר רק ביום ראשון בערב.

אולמרט, בוגר הפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ידע כיצד לעטוף את אנשי התקשורת סביבו בחיבה רבה, להתחבר אליהם אישית ולהפיל אותם ברשת שטווה סביבם. על רשימה זו נמנו טומי לפיד, אמנון דנקנר, דן מרגלית, יצחק לבני, נחום ברנע וגדעון רייכר. כולם הפכו לחבריו הטובים והחלו לגונן עליו.

בניגוד לעיתונאים אחרים רייכר נפל זמנית ברשתו של אולמרט וכדרכו, הייתה אחת מרגליו בפנים ואחת בחוץ. אולמרט ידע כיצד להיטיב עם רייכר כאשר כיהן מאוחר יותר כראש עיריית ירושלים.
שתי הידיים המלוכלכות רחצו זו את זו.
רייכר לא היה זקוק לתקופת צינון.

מאז ומתמיד הוא נהג להתחמם בעזרת כספים שהוא גובה מכל הבא ליד, בין השאר בהרצאות שהוזמנו ע"י גופים ציבוריים ומסחריים שהוא אמור היה לסקר את פעילותם. ככל שרייכר התרגז יותר למראית עין בכתב ובעל פה, תפחו רווחיו. הוא והאתיקה העיתונאית מעולם לא נפגשו פנים אל פנים והיושר אף פעם לא היה אפילו גפרור לרגליו.

צביעותו הידועה הגיעה לשיאה בשיחות הרדיופוניות הישירות שלו עם המאזינים. האיש שנטל על עצמו את החוצפה להשיא עצות לאחרים בנושאים של מינהל תקין וטוהר מידות, נהג לפי כלל חדש משלו אחד בפה ואחד בכיס. לא במקרה התחבר רייכר בעבר עם פקידים בכירים במס ההכנסה שהשלו את עצמם כי כישוריהם האישיים קוסמים לו. לאמיתו של דבר, עשה זאת לכל צרה שלא תבוא. ואמנם, גם כאשר נפלה עליו בהזדמנות מסוימת צרה, הוא נחלץ ממנה ואני זוכר למה.

לרייכר לא הייתה בעיה מבנית שהיה בעת ובעונה אתת של שני צדי המתרס.

מאז ומתמיד לא היו לרייכר קווים, לא אדומים לא שחורים ואפילו לא לבנים. הוא חוצה אותם בלי להניד עפעף, ומאמין שבעזרת כמה בדיחות והתחכמויות מילוליות ניתן לטשטש התנהלות אופורטוניסטית.

מיד אחרי שרייכר סיכם על הצטרפותו לרשימת הגמלאים, הזדרז לכנס מסיבת עיתונאים עם מנהיג מפלגתו שבה שטח את תכניותיו וסיפר על ה'אני משקר' שלו. בד-בבד נפתחה באותו יום אורגיה תקשורתית סביב רייכר, שהרבה להתראיין כמעט בכל כלי תקשורת. אני רק מקווה שהוא לא גבה תמורה כספית עבור הראיונות הללו.

אילו היה רייכר מסתפק בהבטחה חסרת כיסוי להיאבק בכנסת רק בביורוקרטיה, אולי היה זכאי לכמה ימי חסד אם יבחר לכנסת. אבל רייכר הניף במפתיע גם את דגל המלחמה בשחיתות וזה כבר הצחיק אותי. מי שמדבר.

בספרי החדש 'זעקי ארץ מושחתת', שיצא לחושך לפני כמה חודשים ועל שערו מתנוסס צילום סמלי של ראש הממשלה רב המושחתים אהוד אולמרט המשקף את מצבו העלוב אני חושף, בין השאר, עובדה מאלפת על רייכר. באחד מימיו האפלים כאשר רייכר ואני עבדנו ב'ידיעות אחרונות', שימש רייכר שליח לדבר עבירה מטעמו של אולמרט, פנה אליי ואמר לי: "אולמרט ביקש ממני להגיד לך שאם לא תניח לו, הוא ישתמש בחומר שיש לו נגדך ויהרוס אותך". בהקשר לכך כתבתי בספרי: "ביקשתי מרייכר להבהיר בשמי לאולמרט, שהפעם הוא נתקל בעיתונאי מסוג אחר שלא יעשה לו חשבון. הוספתי שזו לא הפעם הראשונה שבה הועבר אלי איום בנוסח זה. ידעתי לשרוד את הקודמים ואשרוד גם הפעם... למרבה האירוניה, אולמרט ורייכר הסתכסכו כעבור שנים, והאחרון עודד אותי להמשיך במאבק נגד אולמרט ולחשוף את מעלליו, על אף שהוא עצמו מעולם לא טרח לטפל בהם". מעניין על מה היו יכולים להסתכסך ביניהם הזרזיר והעורב. אני יכול רק לנחש שבוודאי לא על קיום מצוות.

בתקופה שבה שימשתי גם כחבר נשיאות מועצת העיתונות והוטל עלי לטפל בעבירות אתיות חמורות של עיתונאים, בראש הרשימה הבעייתית עמד לאורך השנים גדעון רייכר ששימש אב טיפוס שלילי לעברייני אתיקה. עיתונאי שמכר למפרסמים בעלי אינטרסים את פרצופו ופיו לכל המרבה במחיר. לא הייתה לרייכר שום בעיה מצפונית לקבל תלונות נגד בנקים בתוכנית כלבוטק של רפי גינת (צדיק תקשורתי בזכות עצמו).

לאחר מכן כיכב רייכר תמורת סכומי עתק בשלטי ענק על אוטובוסים על כך שיש לו העדפה לבנק מסויים. צריך היה רק לבדוק אם הוגשו ושודרו תלונות נגד אותו בנק. על-פי אמות מידה פסולות אלה נהג רייכר גם לגבי מכוני מחקר של צרכנים, חברות אשראי וגופים מסחריים למיניהם.
בין לבין נהג רייכר לבקש בלי בושה הנחות מגופים מסחריים למוצרים ופריטים שונים שרכש לביתו. 
 
ציבור מאזיניו וקוראיו נטו להאמין בהדרגה שהמדובר הוא ברלף ניידר הישראלי, כפילו של מגן הצרכנים האמריקני ניידר, שגרף אחריו מיליוני אזרחים אמריקנים במאבקיו הבלתי נלאים למען ציבור הצרכנים האמריקני.

הם לא הבינו ששם המשחק של רייכר והמטרה האמתית שלו מסתכמים במילה אחת: כסף, כסף, כסף. תיקון העולות שנגרמות להם מהווה אמצעי ולא מטרה.

העימותים החוזרים ונשנים שלי עם רייכר בנושאי אתיקה הולידו בשעתו תקרית חריפה, כאשר איגוד העיתונאים מנע מלאפשר לו להנחות תכנית טלוויזיה בערוץ הראשון מחשש שהצופים יזהו אותה עם מוצר שהוא פרסם באותה עת. רייכר נוטר לי על העובדה שבכל הזדמנות כאשר דיברתי בפומבי וכתבתי מאמרים בנושא אתיקה, הזכרתי אותו כאחד מסמלי ההסתאבות של התקשורת.

למרבה המזל לא נבחר רייכר לכנסת העמוסה באנשי תקשורת לשעבר והוא חזר להתפרנס מצרותיהם של אחרים.